Nasir 50a — Talmud auf Deutsch

אמר רבי יוסי

:

יאמרו

התלמידים: "

מאיר שכב

[מת],

יהודה כעס

,

יוסי שתק, תורה מה תהא עליה

"!?

ו

אמר רבי יוסי

לפרש את המשנה כפי שהיה שונה אותה רבי מאיר:

לא נצרכה

משנתנו להשמיענו שהנזיר מגלח על טומאת "מת שלם",

אלא למת

שלם

שאין עליו כזית בשר

, שאינו מטמא משום כזית מן המת, אלא משום "מת שלם".

ועדיין יאמר

[יקשה] רבי יהודה:

על אבר ממנו מגלח

כמבואר במשנתנו שהוא מגלח על אבר מן המת ואף על פי שאין עליו כזית בשר,

על כולו לא כל שכן!?

אלא

לכך נצרך התנא להשמיענו שהנזיר מגלח על "טומאת מת שלם",

כ

שם

דאמר רבי יוחנן

ליישב את המשנה באהלות [ב א] ששנינו שם: "ואלו מטמאין באוהל, המת וכזית מן המת", והוינן בה: למה לי למיתני "מת" כיון דקתני "כזית מן המת":

לא נצרכה

המשנה לחדש טומאת מת שלם שהיא מטמאה באוהל,

אלא לנפל

שלם

ש

עדיין

לא נתקשרו אבריו בגידין

, ומאחר שאין בו גידין אינו מטמא בתורת אבר, שאין אבר אלא בשר גידים ועצמות, ואינו מטמא באוהל אלא משום "מת שלם".

הכא

במשנתנו

נמי, בנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין

צריכים אנו לדין "טומאת מת שלם" שהנזיר מגלח עליו.

רבא אמר

תירץ:

לא נצרכה

דין גילוח על טומאת מת שלם -

אלא ל

עצמות שלמות המהוות

רוב בניינו ול

עצמות שלמות המהוות

רוב מניינו

של מת, ואפילו

שאין בהן

אפילו

רובע

הקב

עצמות

.

כלומר: אף שבעצמות שבורות הבאות מרוב מנינו ורוב בנינו של מת, אין בהם טומאה אלא ברובע קב עצמות, ולענין גילוח בחצי קב, מכל מקום כשעצמות רוב בנינו ורוב מנינו של מת שלמות הן, אין בהן שיעור כלל, והן מטמאות אפילו באוהל וכמבואר במשנה באהלות [ב א], וזה הוא "על המת" ששנינו במשנתנו לענין גילוח.

ולא תיקשי: תיפוק ליה משום אבר, כי אין בו אבר שלם שאין כאן אלא עצמות ואין די בזה להיות אבר.

שנינו במשנה: על אלו טומאות הנזיר מגלח וכו' ו

על כזית מת ועל כזית נצל

:

תנו רבנן: איזהו נצל?

הוא

בשר המת ש

נרקב ונימוח תחילה ואחר כך

קרש, ו

כן

מוהל

המת [כמין מים היוצאים מבשר המת]

שהרתיח

, הורתח והעלה בועות, ומפרש לה ואזיל.

ומקשינן: הרי הא פשיטא שאין הקרישה מוסיפה לטומאה או לגילוח, אלא בשר המת שנרקב ונימוח הוא הנקרא "נצל", ואם כן

היכי דמי

נצל שהוא צריך קרישה!?

אי

משום

ד

הברייתא עוסקת בכגון ד

לא ידעינן ד

אותו מיחוי

דידיה הוא

, כלומר: אין אנו יודעים אם אותו מיחוי אכן בשר המת הוא שנימוח ומטמא משום "נצל", או שמא אינן אלא ליחות היוצאות מהפה והאף שטהורים הם -

אם כן

כי קרש מאי הוי

[מה בכך שקרש], והרי עדיין הספק במקומו עומד, ואיך יגלח מספק!?

אלא דידעינן דדידיה הוא

[ידוע לנו שמיחוי בשר המת הוא], אם כן

אף על גב דלא קרש

יגלח הנזיר עליו, שהרי הקרישה אינה מוסיפה לטומאה או לגילוח!? וכן תיקשי על מוהל שהרתיח, מה מוסיפה הרתיחה לענין זה!?

אמר

פירש

רבי ירמיה

: לעולם הברייתא עוסקת

בסתם

, כלומר: שנמצא מיחוי סתום שאין אנו יודעים את טיבו אם מיחוי בשר המת הוא, או כיחו וניעו הוא; ודקשיא לך: כי קרש מאי הוי!?

אי קרש

אותו מיחוי הרי ודאי

מוהל

הוא

, כלומר ודאי בשר המת שנימוח הוא, כי אין כיחו וניעו של מת באים לידי קרישה; אי

לא קרש, דילמא כיחו וניעו

[ליחות היוצאות מן הפה והאף]

הוא

.

וכן אם הרתיחו את המוהל והעלה בועות, בודאי מוהל היוצא מן המת הוא, ולא כיחו וניעו שהוא אינו מעלה בועות בהרתחה.

בעא מיניה אביי מרבה

בדין"טומאת נבלות": האם

יש נצל לבהמה, או אין נצל לבהמה?

כלומר: האם כזית נבלה שנרקבה ונימוחה מטמאת טומאת נבילות במגע ובמשא כבשר הנבילה, כשם ש"נצל" של מת מטמא טומאת מת כבשרו, או לא.

מי אמרינן: כי גמירי

[לא נתקבלה הלכה אלא] ב

נצל

[בשר המת שנרקב ונימוח]

דאתי

[הבא]

מאדם

ולענין טומאת מת,

אבל

נצל

דאתי

[הבא]

מבהמה

לטמא טומאת נבלות,

לא

נתקבלה הלכה שהוא מטמא.

או דילמא: לא שנא

, ויש נצל לטומאת נבילה כלטומאת מת.

ומפרשינן:

הניחא למאן דאמר

:

טומאה חמורה

טומאת נבילה מטמאה

עד לגר

בלבד, כלומר: עד שתיפסל מלאכול לגר, אבל אם נפסלה מאכילת גר [כלומר: מאכילת אדם], שוב אינה מטמאה -

ו

אילו

טומאה קלה

[טומאת אוכלין] מטמאה הנבילה

עד לכלב

, כלומר: עד שתיפסל מאכילת כלב, ואף שנפסלה מאכילת אדם.

שפיר

, כלומר: אין מה להסתפק אם מטמא הוא כשהוא נצל, כי אפילו אם תאמר שנתחדשה טומאת נצל אף בנבילה, מכל מקום הרי נרקב הבשר ושוב אינו ראוי לאכילת אדם ואינו מטמא.

אלא

הספק הוא

למאן דאמר

: אף

טומאה חמורה

[טומאת נבלות] מטמאה הנבילה

עד

[כל עוד] שהיא ראויה

לכלב

, ואפילו אינה ראויה לאדם -

שהרי לשיטתו משכחת לה בשר נבילה שנרקב ונמחה ועדיין ראוי הוא לכלב, ובאופן זה

מאי איכא למימר

כלומר: בזה יש להסתפק, כי מאחר שנרקב ונימוח אין לטמאו אלא משום"נצל", ויש להסתפק אם יש "נצל" לבהמה.

תא שמע

שאין טומאת נצל לנבילה, מהא דתניא:

נבלת עוף טהור אינה מטמאת במגע, ואינה מטמאת אלא בבית הבליעה.

שומן של נבלת עוף טהור ש

המחוהו באור

[באש], הרי הוא

טמא

היות וראוי הוא לאכילת אדם.

אבל אם נמחה השומן

בחמה

הרי הוא

טהור

, משום שכשהוא נמחה בחמה הרי הוא מסריח מחום השמש, ואינו ראוי לאכילת אדם.

ואי סלקא דעתך יש נצל לבהמה

וכן לנבלת עוף טהור, אם כן

אפילו בחמה נמי

תטמא ואף שנפסלה מאכילת אדם!?

ומשנינן: הרי

אימת ממחי ליה

[מתי נמחה השומן כשהניחוהו בחמה], הרי

בתר דאסרוח בחמה

[לאחר שהוא מסריח מן החמה], ו

כיון דאסרח

שוב אינו ראוי אפילו לכלב, ואין שם "נצל" עליו, אלא

הוי ליה

כמו

עפר

בעלמא.

אגב שהובאה הברייתא ד"המחוהו באור" מביאה כאן הגמרא נידון נוסף שיש להוכיחו מאותה ברייתא.

תנן

במסכת מכשירין [ה ט]:

כל הנצוק

הרי הוא

טהור

, כלומר: המערה משקין טהורים לתוך משקים טמאים, אין הקילוח המחבר את המשקים הטהורים והטמאים, מהוה חיבור לטמא את המשקים הטהורים.

חוץ מדבש הזיפים

[מין דבש עב]

והצפיחית

[אף הוא דבש עב], כי מתוך שהוא עב הרי הוא נידון כאוכל, וכאילו התחתון והעליון מעורבין יחד זה בזה, ונטמא הטהור.