Nasir 45b — Talmud auf Deutsch

וטעם הכתוב הוא, משום שאם תגלח הנזירה בפתח אהל מועד, יש לחוש

שמא יתגרו בה

פרחי כהונה

הנמצאים שם, ולכן מגלחת היא במדינה במקום צנוע, ולא יראוה פרחי כהונה.

אמרו לו

חכמים לרבי שמעון שזורי:

לדבריך

-

סוטה תוכיח

, כלומר: סוטה תוכיח שלא כדבריך:

דכתיב בה

: "

והעמידה לפני ה'

", והיינו שמעמידה בשער ניקנור,

ולא חיישינן שמא יתגרו בה פרחי כהונה

.

אמר להן

:

אינו דומה, כי

זו

הנזירה -

כוחלת

את עיניה

ופוקסת

[קולעת] את שערה.

ו

אילו

זו

הסוטה -

אינה כוחלת ופוקסת

, אלא עומדת שם דרך ניוול, וכמו ששנינו [סוטה ז ב]: "ואחר כך מביא חבל מצרי וקושרו למעלה מדדיה".

מתניתין:

משנתנו ממשיכה בסדר תגלחת הטהרה, שהתחילה בה המשנה הקודמת, שנתבארו בה הקרבנות שהוא מביא, ותגלחת הנזיר מתי היא נעשית; ועתה מבארת המשנה מה נעשה בשיער:

אחר שנתגלח הנזיר,

היה

הנזיר

נוטל

את

שער ראש נזרו, ומשלח

אותו

תחת הדוד

[הכלי שמתבשל בו הבשר] של השלמים.

ואם גילח במדינה

, מחוץ לירושלים,

לא היה משלח תחת הדוד

.

במה דברים אמורים

שהוא משלח תחת הדוד,

בתגלחת הטהרה

.

אבל בתגלחת הטומאה, לא היה משלח תחת הדוד

, שלא תלה הכתוב נתינת שער תחת הדוד אלא בתגלחת נזיר טהור.

רבי מאיר אומר

:

הכל

בין טהורים שגילחו בירושלים בין טהורים שגילחו במדינה, ובין טמאים -

משלחין תחת הדוד, חוץ מן הטמא ש

גילח

במדינה

בלבד

, שאינו משלח תחת הדוד מפני ששערו נקבר.

גמרא:

שנינו במשנה:

היה נוטל שער ראש נזרו

ומשלח תחת הדוד:

תנו רבנן

:

ואחר כך

נוטל את הרוטב

של השלמים,

ונותן על שער ראש נזרו, ומשלח

את השער

תחת הדוד של שלמים

.

ואם שילח

את השער

תחת הדוד של חטאת ואשם

-

יצא

.

ותמהה הגמרא: והרי הברייתא עוסקת בנזיר טהור שהוא מביא שלמים, ואם כן תיקשי:

אשם בנזיר טהור, מי איכא

[וכי יש אשם בנזיר טהור]!? והיאך אמרו בברייתא שאם שילח תחת הדוד של האשם יצא!?

אמר

תירץ

רבא, הכי קאמר

:

ואם נזיר טמא

משלח

את שער ראשו

תחת הדוד של אשם, יצא

.

מפרשת הגמרא:

מנא הני מילי?

מנין שהוא נותן מרוטב השלמים על השער קודם שהוא משלחו תחת הדוד?

אמר רבא, אמר קרא

:

"ולקח את שער ראש נזרו, ונתן על האש

אשר תחת זבח השלמים

", ולא היה לו לומר אלא: "ונתן על האש אשר תחת השלמים".

ויתור "זבח" בא ללמד:

מזבחו

-

יהא תחתיו

[תחת השלמים יהיה מן הזבח]. ובהכרח רוטב הוא, היות שאת הזבח עצמו אי אפשר לשרוף כל זמן שהוא ראוי לאכילה.

למדנו בברייתא:

ואם שילח תחת הדוד של חטאת ואשם

-

יצא

.

ומפרשת הגמרא:

מאי טעמא?

והרי בכתוב לא מצאנו אלא אש אשר תחת זבח השלמים!?

כי

אמר קרא

: "

זבח

", מיותר הוא. כי היה לו לומר "אשר תחת השלמים", ולכך ייתרו הכתוב כדי ללמד שכל זבח במשמע,

לרבות את החטאת

בנזיר טהור

ואשם

בנזיר טמא.

ומקשינן:

והא אפיקתיה להאי

"

זבח

"

לרוטב

[והרי כבר למדנו מיתור לשון "זבח" שהוא נותן מן הרוטב, כדלעיל], ושוב אין כאן יתור לשון לחטאת ואשם!?

ומשנינן:

אם כן

, שלא בא "זבח" לרבות אלא שיהא נותן מן הרוטב,

לימא קרא

"

מרוטב השלמים

". לא היה לו להזכיר לשון "זבח", שהרי אינו נותן מן הזבח עצמו אלא מרוטבו.

מאי

"

זבח

", מדוע אמר הכתוב לשון זבח? -

אלא,

שמע מינה

, שהוא בא

לרבות חטאת ואשם

.

אך עדיין יש להקשות:

ואימא כולה

"זבח"

לחטאת ואשם הוא דאתא

[לרבות חטאת ואשם הוא בא], ולא נלמד מכאן שהוא נותן מן הרוטב תחת הזבח!?

ומשנינן:

אם כן, לימא

קרא "

שלמים וזבח

".

מאי

"

זבח השלמים

", למה הסמיך הכתוב "תחת" ל"זבח"? -

בהכרח

שמע מינה תרתי

[את שתי הדרשות].

תנו רבנן

:

הכל

, בין טהורים ובין טמאים,

היו משלחין תחת הדוד

.

חוץ מטמא שגילח במדינה, מפני ששערו נקבר, דברי רבי מאיר

. וכמו שאמר במשנתנו.

רבי יהודה אומר

:

טהורים כאן וכאן

, במקדש ובמדינה,

היו משלחין

.

ואילו

טמאין כאן וכאן, לא היו משלחין

.

וחכמים אומרים

:

הכל לא היו משלחין תחת הדוד, חוץ מן טהור ש

גילח

במקדש, מפני שנעשה כמצותו

, שגילח במקדש כמצותו.

מתניתין:

משנתנו ממשיכה בסדר "תגלחת הטהרה", אחר שנתבארו במשניות הקודמות הקרבנות שהוא מביא וסדר תגלחתו; ומבארת:

היה מבשל את השלמים, או שולקן

[בישול יתר], כלומר: אחר שנתן הנזיר את השלמים להתבשל, ונתן שערו תחת הדוד, ונגמר בישולן, או שליקתן -

ולאחר מכן, היה

הכהן נוטל את הזרוע

ה

בשילה מן האיל

של השלמים, וכן נוטל הכהן

חלת מצה אחת מן הסל

,

ורקיק מצה אחד

,

ונותן על כפי הנזיר

,

ומניפן

.

הכהן מניח ידיו תחת ידי הבעלים ומניף הכל.

ואחר כך

אחר התגלחת, התנופה וזריקת דם כל הקרבנות -

הותר הנזיר לשתות יין ולהטמא למתים

.