Nasir 42b — Talmud auf Deutsch

גמרא:

איתמר: אמר רבה אמר רב הונא

:

כתוב בפרשת נזיר: "כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא [באוהל המת]. לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם [בין במגע בין במשא בין באוהל] ":

וכי מאחר ש

מקרא מלא

[מקרא שממלא ומשלים הכל]

דיבר הכתוב

: "

לא יטמא

", הכולל את כל הטומאות למת, אם כן

כשהוא אומר

"

לא יבא

" - דמשמע ביאה באוהל המת בלבד - מה תלמוד לומר:

להזהירו

למי שנכנס באוהל המת

על הטומאה

שנטמא, ו

להזהירו

גם

על הביאה

, כלומר: אם נכנס באהל המת ונטמא, עבר על שני לאוין על "לא יטמא" שהרי נטמא, ועל "לא יבא" שהרי בא באוהל המת, ולוקה שתים.

ומוסיף רב הונא:

אבל

ללקות על

טומאה וטומאה

שתי פעמים [בלא להיטהר בינתיים] -

לא

.

כי מי שהיה טמא ועומד, שוב אינו חייב אם חזר ונטמא אפילו אם התרו בו שוב, שאין הנזיר חייב אלא כשנטמא או שהוסיף טומאה על טומאתו הקודמת.

ורב יוסף אמר: האלהים

[שבועה היא]

! אמר רב הונא: אפילו טומאה וטומאה

לוקה שתים, כשנטמא וחזר ונטמא אם התרו בין טומאה לטומאה, ואף שלא הוסיף בטומאה השניה על טומאתו הראשונה.

ד

הרי

אמר רב הונא

:

נזיר שהיה עומד

בבית הקברות

ונטמא שם,

והושיטו לו מתו

[את קרובו שמת]

ומת אחר

או מת אחר

ונגע בו

, הרי זה

חייב

אם התרו בו בשנית.

ו

אמאי!?

הא מיטמא וקאים

[הרי כבר טמא ועומד הוא] -

אלא לאו שמע מינה: אמר רב הונא אפילו טומאה וטומאה

.

איתיביה אביי

לרב יוסף מהא דתניא:

נזיר שהיה לו מת מונח

לו

על כתיפיו

,

והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו, יכול יהא חייב

אף על הטומאה השניה,

תלמוד לומר

גבי טומאת כהנים [ויקרא כא ד]: "לא יטמא בעל בעמיו

להחלו

" -

הרי למדנו שהכתוב מדבר

במי שאינו מחולל

ומזהירו שלא להתחלל,

יצא זה שהוא מחולל ועומד

שאינו מוזהר ליטמא שוב; ומאחר שלמדנו מן הכתוב לכהן, לומדים אנו אף לנזיר בגזירה שוה "אמו אמו".

אמר ליה

רב יוסף לאביי:

עד שאתה מקשה עלי מאותה ברייתא -

ותיקשי לך

מאותה ברייתא על

מתניתין

[משנתנו] ששנינו בה כדברי, שאף על טומאה וטומאה לוקה שתים,

דתנן: היה מיטמא למתים כל היום, אינו חייב אלא אחת

.

אבל

אמרו לו

: "

אל תטמא

" "

אל תטמא

" הרי זה

חייב על כל אחת ואחת, ואמאי!?

הא מיטמא וקאים!?

אלא

בהכרח דאכן

קשיא

אהדדי

[סותרות המשנה והברייתא זו לזו], וסמי [כמו: מחוק] את הברייתא מפני המשנה, ושוב לא תיקשי על דברי בשם רב הונא שהם כהמשנה.

אמר אביי:

לא קשיא

מתניתין וברייתא אהדדי, שהברייתא לא פטרה אלא כשלא הוסיף טומאה על טומאתו, ואילו משנתנו עוסקת באופן שהוסיף טומאה על טומאתו ולכן הוא חייב; כיצד:

א. המת עצמו הוא אבי אבות הטומאה, והנוגע בו נעשה "אב הטומאה" והוא טמא טומאת שבעה [שבעה ימי טומאה והזאת שלישי ושביעי במי פרה], והנוגע בטמא מת הרי הוא טמא טומאת ערב.

ב. הנוגע באדם בשעה שהוא נוגע במת או מאהיל עליו או נושא אותו, הוא הנקרא "טומאה בחיבורין" [ופעמים שהיא נקראת "יקרב בדיקרב"], והרי הוא טמא טומאת שבעה.

ג. גדר דין זה ביארו האחרונים:

כל זמן שלא פירש הנטמא מן המת הרי הוא עצמו נעשה אבי אבות הטומאה, ולכן הנוגע בו באותה שעה נעשה אב הטומאה, וטמא טומאת שבעה.

כאן

הברייתא עוסקת שחזר ונטמא כשהיה עדיין

בחיבורין

למת, וכמו שמפורש בברייתא: "היה לו מת מונח על כתיפו, והושיטו לו מתו", ואם כן לא הוסיף כל טומאה במגעו במת האחר, ולכן אינו חייב על הטומאה השניה, ומשום שנאמר "להחלו".

אבל

כאן

במשנתנו עסקינן באופן שחזר ונטמא כשכבר היה

שלא בחיבורין

למת, וכשחזר ונתחבר למת ונעשה אבי אבות הטומאה הרי הוסיף טומאה על טומאתו, ולכן הוא חייב אף שהוא כבר מחולל ועומד, אם אך התרו בו בין זה לזה.

וממילא מתיישבים גם דברי רב הונא שאמר: אבל טומאה וטומאה לא, ואף שבמשנתנו מבואר שהוא חייב, כי רב הונא אף הוא עוסק כשעדיין לא פירש מן המת.

ומקשינן:

ו

כי אטו

טומאה בחיבורין

מ

דאורייתא היא

, עד שאתה אומר: כשחזר ונתחבר למת, הרי הוא חייב מלקות משום שהוסיף טומאה על עצמו!?

והא אמר רב יצחק בר יוסף, אמר רבי ינאי

:

לא אמרו טומאה בחיבורין

, שיהיה הנוגע במי שמחובר למת טמא טומאת שבעה כאילו נגע במת עצמו,

אלא ל

ענין

תרומה וקדשים

.

אבל לנזיר

לסתור את טומאתו ולגלח "תגלחת טומאה" כשנגע במי שהיה מחובר למת,

ו

ל

עושה פסח

להמנע בשל טומאת שבעה זו מעשיית הפסח

לא

אמרו חכמים, אלא הקילו בשני אלו.

ואי אמרת

טומאה בחיבורין

דאורייתא

היא, אם כן

מאי שנא

בין תרומה וקדשים לבין נזיר ועושה פסח!? ומשנינן:

כאן

בדברי רבי ינאי -

בחיבורי אדם באדם

, כשהיה מחובר אדם לאדם אחר המחובר למת, כי אז הנוגע בו אינו טמא טומאת שבעה אלא מדרבנן.

כאן

במשנתנו -

בחיבורי אדם במת

, שהיה הנזיר מחובר למת עצמו, כי אז הנזיר נעשה אבי אבות הטומאה, ואם יגע בו אדם ייטמא טומאת שבעה מן התורה.

כאן שבה הגמרא לדברי רב הונא שחילק - לדברי אביי - בין טומאה וביאה לבין טומאה וטומאה, ופשטות כוונתו היא, שעל אותו אופן שהוא פטור על טומאה וטומאה דהיינו כשלא הוסיף טומאה על טומאתו, באותו אופן חייב רב הונא על טומאה וביאה; ומקשינן:

אבל טומאה וטומאה לא

, הרי מאי טעמא?

דהא מיטמא וקאים

[כבר טמא הוא ולא הוסיף טומאה על טומאתו], אם כן

טומאה

וביאה נמי

באותו אופן שהיה טמא בתחילה ולא הוסיף טומאה על טומאתו, למה יתחייב על הביאה?

הא מיטמא וקאי!

אמר

תירץ

רבי יוחנן

:

זה שחילק רב הונא בין טומאה וביאה לטומאה וטומאה, אין כוונתו לומר, שעל טומאה וביאה הרי הוא חייב בזה אחר זה ועל טומאה וטומאה אינו חייב בזה אחר זה; אלא כך הוא שאמר רב הונא:

כאן בבית

[באוהל המת] שהוא מתחייב על הביאה, הוא דמשכחת לה שיהיה אדם חייב שתים, וכגון שלא היה טמא ונכנס לבית, שנטמא ובא לאוהל בבת אחת.

כאן בשדה

שלא בא אל הבית, לעולם לא תמצא שהוא חייב שתים, כי בבת אחת אי אפשר שיתחייב שתים ואפילו נגע בשני מתים כאחד, ואם נטמא וחזר ונטמא והתרו בו בין זה לזה, הרי אינו חייב על הטומאה השניה היות וכבר טמא הוא.