Nasir 3b — Talmud auf Deutsch

ורבנן סברי: לא מתפיס איניש במידי דסמיך ליה

.

רבי יוחנן אמר: דכולי עלמא

בין רבי מאיר ובין רבנן - סברי:

לא מתפיס

איניש במידי דסמיך ליה.

אלא היינו טעמא דרבי מאיר

שהוא נזיר כאשר אמר "הרי עלי ציפורים": משום

דחיישינן שמא צפורי נזיר טמא קיבל עליו

, כלומר: חוששים אנו שמא נתכוין לקבל עליו מצות נזירות, ששייך בה ציפורים אם נטמא.

ומקשינן:

מכדי

"

חיישינן

"

קאמר

, כלומר: היות ואף אתה אומר שאין זה ודאי שלכך נתכוין - אם כן לא יהא נזיר, כי:

דילמא צפורי נדבה קביל עליו

[שמא קיבל עצמו להביא ציפורים לעולת נדבה], כי היות ואין הדבר ברור שנתכוין לנזירות, יש עלינו להקל ולומר שלא קיבל על עצמו נזירות, כי אין נוח לאדם לקבל על עצמו נזירות, מאחר שהנזירות חמורה עליו, ויש בה טורח!?

ומשנינן:

אם כן

שכוונתו היה לציפורי נדבה - "

הרי עלי קן

" [שתי תורים או שני בני יונה]

מבעי ליה

למימר, שכן דרך נודבי נדבת עולת העוף להשתמש בלשון "קן"; ובהכרח שכוונתו היתה לנזירות.

ואכתי מקשינן:

ודלמא

"

הרי עלי צפורי מצורע

" -

קאמר

, כלומר: מתחייב אני להביא במקום מצורע את הציפורין הנצרכים לטהרתו!?

ומשנינן: משנתנו עוסקת ב

כגון שהיה נזיר

עובר לפניו

.

וסבורה היתה הגמרא, שהכוונה לנזיר טמא עובר לפניו, ולפיכך מקשינן:

ודלמא נזיר טמא ולפוטרו מן קרבנותיו

, שקיבל על עצמו להביא את קרבנות הטומאה של אותו נזיר שעבר לפניו!?

ומשנינן: משנתנו עוסקת בכגון

שהיה נזיר טהור

שאינו מביא ציפורים -

עובר לפניו;

ואמר הנודר בלבו להיות שייך במצות נזירות, ששייך בה ציפורין אם ייטמא.

ומפרשינן:

מאי בינייהו

בין רבי יוחנן לריש לקיש?

איכא בינייהו, כגון דאמר

"

ציפורים הסמוכין לשער עלי

" -

ד

לרבי יוחנן: אף על גב דאמר הכי

בפירוש: "ציפורים הסמוכים לשער",

אי נזיר עובר לפניו, אין

, אבל

אי לא, לא

.

ואילו

לרבי שמעון בן לקיש

: כיון דאמר בפירוש "ציפרין הסמוכין לשער עלי", לכן

אף על גב דאין נזיר עובר לפניו

הרי הוא נזיר.

ומקשינן:

מי איכא למאן דאמר

: "

לא מתפיס איניש במילתא דסמיך ליה

", וכי יש מי שסובר כן!?

והתניא: האומר

"

ימין

שלא אוכל ככר זה"

הרי זו שבועה

, והרי

מאי טעמא

הוי שבועה, וכי

לאו משום דכתיב

"

וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע בחי העולם

", וכיון שנסמכה שבועה ל"ימין" לכן הרי זו שבועה!?

אמרי

בני הישיבה לתרץ:

לא

-

אלא

משום דימין גופיה איקרי שבועה, דתניא

:

מנין לאומר

"

ימין

"

שהיא שבועה, שנאמר

: "

נשבע ה'

בימינו

".

ומנין לאומר

"

שמאל

"

שהיא שבועה, שנאמר

: "נשבע ה' בימינו

ובזרוע עוזו

", והיינו שמאל, כי הכוונה היא לתפילין שבשמאל.

שלשה מינין אסורין בנזיר:

א. הטומאה למת; ב. התגלחת; ג. היוצא מן הגפן, ובכלל זה גם החרצנים והזגים [הגרעינים והקליפות].

מתניתין:

האומר: "

הריני נזיר מן החרצנים

", שקיבל על עצמו איסור אכילת חרצנים, אבל לא הזכיר את שאר איסורי הנזירות.

ו

כן האומר: "הריני נזיר

מן הזגים

", ולא הזכיר יותר.

ו

כן האומר: "הריני נזיר

מן התגלחת

".

ו

כן האומר: "הריני נזיר

מן הטומאה

".

בכל אלו

הרי זה נזיר

גמור,

וכל דקדוקי נזירות עליו

.

כלומר: לא מיבעיא שנאסרו עליו היוצא מן הגפן והתגלחת ואף שלא פירט אותם, אלא אפילו הטומאה שאינה נוהגת בכל נזירות - שהרי "נזיר שמשון" מותר בה, כדלקמן ד א - אף היא נאסרה עליו.

גמרא:

מבארת הגמרא:

מתניתין

משנתנו הסוברת, שבקבלת אחד מן האיסורים הרי הוא נאסר בכל איסורי הנזירות -

דלא כרבי שמעון

החולק וסובר שאינו נעשה נזיר בכך.

דתניא: רבי שמעון אומר: אינו חייב

בנזירות

עד שיזיר מכולם

[מכל מה שנאסר על הנזיר], או שיאמר: "הריני נזיר" סתם שגם זה כולל את כולם, אבל אם בא לפרט את איסורי הנזיר, צריך שיפרט את כולם.

ורבנן

אמרי: אפילו לא נזר

[לא אסר את עצמו בתורת נזירות]

אלא בחד מנהון

[באחד מן הדברים שנאסרו לנזיר]

הוי נזיר

גמור, וכאומר "הריני נזיר" בסתמא. ומבארת הגמרא:

מאי טעמא דרבי שמעון

הסובר שאינו נעשה נזיר כשאסר על עצמו דבר אחד בלבד?

משום ד

אמר קרא

[שאמר הכתוב] "

מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג

", ולכן אמר הכתוב "מכל", כדי ללמד: עד שיזיר מכל אשר יעשה מגפן היין; והיות וגילה הכתוב ביוצא מן הגפן שהוא צריך לפרט את הכל, הוא הדין שצריך לפרט גם איסורי תגלחת וטומאה.

ומפרשינן:

ורבנן

החולקים על רבי שמעון -

מאי טעמייהו!?

משום ד

אמר קרא

[אמר הכתוב]: "

מיין ושכר יזיר

", והלא כבר נאמר "מכל אשר יעשה מגפן היין" ובכלל זה יין ושכר, אלא ללמדנו שאפילו לא נזר אלא מיין או שכר ולא נזר משאר יוצא מן הגפן, אפילו הכי הוא נזיר לכל, ואפילו כשהוא בא לפרש, אינו צריך לפרש את הכל.

ותמהינן:

ורבי שמעון נמי, הכתיב

"

מיין ושכר יזיר

", ומה כתוב זה בא ללמד לדעתו!? ומפרשינן:

ההוא

קרא "מיין ושכר יזיר",

מיבעי ליה

, אותו מקרא נצרך לרבי שמעון כדי ללמד:

לאסור

על הנזיר אף

יין מצוה

[יין שמצוה לשתותו]

כיין הרשות!

ופרכינן: וכי

מאי היא

"יין מצוה", הרי ודאי יין ד

קידושא ואבדלתא

[יין של קידוש ושל הבדלה]!?