Nasir 39b — Talmud auf Deutsch

חוורן

עיקבי נימהון

[עיקרי שערותיהם, לשון "נימא"], כאשר שערם גדל, הרי שערותיהם לבנות בתחתיתם, כצבע יצירתם.

שמע מינה מלתחת רבי

, ולכן עיקרי השער לבנים הם, לפי שחדשים הם, ועדיין לא נצבעו.

ומסקינן: אכן

שמע מינה

שהשיער גדל מתחתיתו.

ומקשינן:

ואלא הא דתניא

: "

נזיר שגילחוהו לסטים

,

ושיירו בו כדי לכוף ראשו לעיקרו, אינו סותר

", תיקשי:

ואי סלקא דעתך

כאשר הוכחנו, שהשיער

מלתחת רבי

-

ליסתור!?

וכמו שנתבאר לעיל, שהנפקא מינה בספק זה הוא לענין סתירה על ידי תגלחת כשהשאיר בשיער כדי לכוף ראשו לעיקרו, שאם השיער גדל מתחתיתו, היות ואין זה השיער שהיה עליו בעת קבלת נזירותו, הרי הוא סותר.

לעיל במשנה דף טז א שנינו: "מי שאמר הריני נזיר, נטמא יום שלשים [קודם שהביא את קרבנותיו], סותר את הכל. רבי אליעזר אומר: אינו סותר אלא שבעה".

וביאור מחלוקתם לשיטת רב מתנא בדף ה הוא:

דעת חכמים: היות ועדיין עומד הוא בתוך ימי נזירותו שהיא שלשים יום, הרי זה סותר את הכל, כשאר נזיר שנטמא בתוך מנין ימי נזירותו שהוא סותר את הכל. ואף שאם היה מביא קרבנותיו, היינו אומרים "מקצת היום ככולו", מכל מקום אין אומרים "מקצת היום ככולו" לענין סתירה שנחשיבנו כאילו נטמא ביום שלשים ואחד, אלא סותר הוא את הכל, היות ולא השלים את כל נזירותו בטהרה.

דעת רבי אליעזר: אף לענין סתירה אומרים "מקצת היום ככולו", ואם כן נמצא שנטמא אחר מלאת ימי נזרו, ולפיכך אינו סותר אלא שבעה ימים, כדי שייטהר ויעשה "תגלחת טהרה" כשהוא טהור.

ומשנינן: ברייתא זו - שאם הניח בשערותיו כדי לכוף ראשן לעיקרן אין התגלחת סותרת - עוסקת ב

כגון שגילחוהו אחר מלאת

ימי נזרו ביום השלשים לנזירותו. וביום זה בלבד אין התגלחת באופן זה סותרת, וכדמפרש ואזיל.

ומני

[מי הוא התנא של הברייתא]

רבי אליעזר היא

-

ולשיטתו הוא,

דאמר

רבי אליעזר לענין סתירה שעל ידי טומאה:

כל

שנטמא הנזיר

אחר מלאת

, דהיינו ביום השלשים,

שבעה

ימים בלבד הוא

סותר

[כדי שייטהר תחילה בהזאת שלישי ושביעי], ואינו סותר את כל הימים הראשונים.

ולשיטתו, אף אם גילחוהו ביום מלאת לא יסתור שלשים יום אלא שבעה ימים בלבד, וכדמפרש הגמרא ואזיל, ושוב, ממילא, אם לא נתגלח כולו אלא נשאר בו כדי לכוף ראשו לעיקרו, אינו סותר כלל, וכדמפרש כל זה הגמרא ואזיל.

ומפרשינן:

מאי טעמא דרבי אליעזר

[היינו התנא של הברייתא שכאשר נתבאר רבי אליעזר הוא], כיצד תלוי דין התגלחת ביום מלאת עד שנשאר כדי לכוף ראשו לעיקרו, לדין סתירת שבעה על ידי טומאה ביום מלאת? ומבארת הגמרא, שהיות וביום השלשים, שהוא יום הראוי לתגלחת מצוה, הרי היה לו שיער של שלשים יום, נמצא שיצאה שעה הראויה לתגלחת, ושוב לא איכפת לן שאחר כך נתגלח.

ומן הדין היה לנו לומר שלא ימתין כלום, אלא שצריך הוא להמתין שבעה ימים, משום ד

יליף תגלחת טהרה

ביום מלאת, כלומר: סתירה שעל ידי תגלחת שהיא טהורה -

מתגלחת טומאה

ביום מלאת, כלומר: מסתירה שעל ידי טומאה:

מה תגלחת טומאה שבעה, אף תגלחת טהרה שבעה

. כשם שהנטמא ביום מלאת מוסיף על מנין נזירותו שבעה ימים, אף מי שגילח ביום מלאת מוסיף על מנין נזירותו שבעה ימים. והיות שאם נתגלח ביום השלשים אינו ממתין אלא שבעה ימים, שוב ממילא יודעים אנו שאם נתגלח ביום זה ונשאר בשערותיו כדי לכוף ראשו לעיקרו, שאינו סותר כלל -

ו

משום ד

קים להו לרבנן: כל שבעא יומין, אתיא מזייא

[שיער]

כדי לכוף ראשו לעיקרו

[ידוע לחכמים, שבשבעה ימים גדל השיער כדי לכוף ראשו לעיקרו].

והיות שביום מלאת אינו סותר אלא שבעה ימים, שהם כדי גידול שיער כדי לכוף ראשו לעיקרו, לכן אם מתחילה נשאר בו כדי לכוף ראשו לעיקרו, אינו סותר כלל.

שנינו במשנה:

נזיר שגילח, בין בתער בין בזוג או שסיפסף כל שהוא, חייב

:

א. בברייתא לקמן [הובאה בעמוד זה] למדנו: "תער לא יעלה על ראשו", אין לי אלא תער. תלש, מרט - מנין?

תלמוד לומר "לא יעבור על ראשו".

וכוונת הברייתא היא לומר, שלא תאמר תער דוקא, אלא אף כל המעבירין בכלל. ומכל מקום צריך שיהיה כעין תער, דהיינו עד שיקצוץ את השיער מעיקרו [וזו היא דעת משנתנו].

עוד מוכח מן הסוגיא לקמן מא א, שרבי אליעזר סובר: אינו חייב אלא בתער ממש, ולא בכל המעבירין.

תנו רבנן

:

כתוב בתורה בפרשת נזיר: "תער לא יעבור על ראשו", ומאחר שאמרה התורה "

תער

לא יעבור על ראשו" -

אין לי

שיהא אסור הנזיר וחייב עליו מלקות,

אלא

בתגלחת שגילח הנזיר ב

תער

וכל הדומים לו - דהיינו שגילח את השיער סמוך לעיקרו - שאף בהם הוא אסור, מפני שנתרבו מ"לא יעבור על ראשו".

אבל

תלש

ביד או

מירט

בסם או

סיפסף

ביד

כל שהוא

, כלומר: שלא גילח את השיער סמוך לעיקרו -

מנין

שאף על פי שאינו לוקה משום "תער לא יעבור על ראשו", מכל מקום הוא אסור?

תלמוד לומר

: "

קדוש יהיה, גדל פרע שער ראשו

".

כלומר: אף שלא עבר בלאו, בכל זאת ביטל מצות עשה ד"קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו",

דברי רבי יאשיה

.

רבי יונתן אומר

: "

תער

",

אין לי אלא תער

ממש, אבל

מירט, תלש

, או

סיפסף

אפילו אם גילח את השער מעיקרו כעין תער, הרי הוא

פטור

, כיון שנאמר "תער".

ומקשינן על רבי יונתן:

והכתיב

"

קדוש יהיה

גדל פרע שער ראשו", ואם כן יהא אסור אף בשאר המעבירין, ואף כשלא גילח את השיער מעיקרו - משום העשה!?

ומשנינן: דעת רבי יונתן היא, שלא נתחייב בעשה אלא מה שנאסר עליו בלאו, ולא נכתב העשה אלא

למימרא, דאם גילח ליה בתער, קאים עליה בעשה ולא תעשה

[שהמגלח בתער או כעין תער, עובר בעשה מלבד ה"לא תעשה"].

תניא אידך

:

"

תער

",

אין לי אלא

אם גילח ב

תער

ממש.

תלש

ביד

מירט

בסם או

סיפסף

ביד

כל שהוא

כלומר: אפילו שערה אחת,

מנין

שהוא חייב מלקות ואף שלא גילח בתער?

תלמוד לומר: לא יעבור על ראשו

.

כלומר: היות ולא אמרה התורה "בתער לא יגלח" ואמרה: "לא יעבור על ראשו", משמע לרבות כל המעבירין, ובכל זאת אין לרבות אלא כעין תער, משום שאמרה תורה "תער".

ומפרשת עוד הברייתא:

ומאחר שסופינו לרבות כל דבר

ואפילו שלא בתער,

מה תלמוד לומר: תער לא יעבור על ראשו?

לשם מה הזכירה התורה לשון "תער", שאם לא באה התורה לומר אלא שיהא כעין תער, היה לה לומר "משחית לא יעבור על ראשו"!?

ומבארת הברייתא:

לפי שלא למדנו לתגלחת

האחרונה

של מצוה -

שהיא בתער

, לכך נאמר "תער", כדי ללמד שתהיה בתער ולא בשאר המעבירין.