Nasir 37b — Talmud auf Deutsch

אלא

רבי עקיבא

יליף

, לומד את דין "טעם כעיקר"

מ

"

גיעולי נכרים

".

דהיינו, מדין הקדירה שבישל בה הנכרי מאכל אסור, וכשחוזר ישראל ומבשל בה, היא מגעלת [פולטת] את טעם האיסור הבלוע בדפנותיה אל תוך התבשיל של ישראל.

ד

הרי

אמר רחמנא

, אחר מלחמת מדין, כשהביאו בני ישראל הביזה ששללו ממדין [במדבר לא]:

"

כל דבר

[כלי]

אשר יבוא באש

[לבשל בו] - תעבירו באש".

מלמד הכתוב שכדרך תשמישו של הכלי, כך דרך הגעלתו.

למימרא

, כאן אמר הכתוב,

דאסירי

"גיעולי נכרים", דהיינו, הטעם הנפלט אל התבשיל מהכלי.

והרי "

גיעולי נכרים

" הבלועים בכלי ונפלטים ממנו אל התבשיל -

לאו

, הלא

טעמא בעלמא הוא

, כי לא היו בכלים ממשות של איסור,

ו

מכל מקום

אסור

לאוכלו, אלא חייבים להגעיל את הכלי כדי שיפלוט את הטעם הבלוע בו.

והוא הדין,

הכא

, בכל איסורים שנתנו טעם בהיתר -

נמי לא שנא

, שהטעם של איסור אסור כעיקרו.

ומקשינן:

ולרבנן נמי

, הדורשים "משרת" ליתן טעם כעיקר - למה לי "משרת"? והרי

תיפוק להו מ

"

גיעולי נכרים

"! יש ללמוד כן מגיעולי נכרים!?

אמר ליה

רב אשי לרב אחא בריה דרב אויא:

התם

האיסור של גיעולי נכרים, דבר

חידוש הוא

, ואין ללמוד ממנו לאיסורים אחרים, כשם שאין ללמוד מבשר וחלב, שיש בו חידוש.

דהא בכל התורה כולה

"

נותן טעם לפגם

", טעם פגום, הבלוע בהיתר ואינו משביחו אלא פוגמו, הרי הוא

מותר

.

ו

אילו

גבי

"

גיעולי נכרים

", נותן טעם לפגם

אסור

.

שהרי הטעם הבלוע בכלים [שהובאו ממדין] "נותן טעם לפגם" הוא, כי היות ושהתה הבליעה בדופנו של כלי לילה אחד, הופג הטעם, ונתקלקל, ושוב הוא אינו משביח את האוכל שמתבשל בקדירה.

אלא מעתה, יקשה לרבי עקיבא, האיך הוא לומד לדין טעם כעיקר מגיעולי נכרים -

ולרבי עקיבא נמי

תיקשי: האיך נלמד לדין "טעם כעיקר" מגיעולי נכרים,

הא

איסור הטעם הזה, דבר

חידוש הוא

, ואין למוד ממנו לאיסורים אחרים!?

אמר

תירץ

רב הונא בר חייא

: אין חידוש בגיעולי נכרים, ולכן רבי עקיבא לומד משם לדין טעם כעיקר.

כי

לא אסרה תורה

גיעולי נכרים בכלי מדין,

אלא לקדירה

"

בת יומא

" [קדירה שבישלו בה באותו יום],

דלאו

"

נותן טעם לפגם

"

הוא

, אלא נותן טעם לשבח הוא.

ו

מבארת עתה הגמרא את טעם

רבנן

, מדוע הם אינם לומדים מגיעולי נכרים, שהרי יש לומר שאכן לא אסרה התורה אלא קדירה בת יומה, ושוב אין כל חידוש בגיעולי נכרים:

אפילו

קדירה בת יומא נמי, אי אפשר דלא פגמה פורתא!

אף בליעה שבקדירה בת יומה, נפגם טעמה מעט, ולכן חידוש הוא בגיעולי נכרים שהבליעה אסורה אף על פי שהיא נותנת טעם לפגם, ולכן אי אפשר ללמוד משם לדין טעם כעיקר.

ועוד

אמר

הקשה

ליה רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי

על רבי יוחנן הסובר כרבי עקיבא, ואמר ש"היתר מצטרף לאיסור" רק בנזיר ולא בכל התורה:

הרי

מדרבנן

, הסוברים ש"משרת" בא ללמד ש"טעם כעיקר",

נשמע

[יש לנו ללמוד]

ל

פרש את דעתו של

רבי עקיבא

, הסובר ש"משרת" בא ללמד ש"היתר מצטרף לאיסור", שלא כהבנת רבי יוחנן.

שהרי, וכי

לאו אמרי

, האם לא אמרו

רבנן

ש

האי

"

משרת

",

ליתן טעם כעיקר

הוא בא.

ו

הוסיפו ואמרו חכמים:

מכאן אתה דן לכל איסורים שבתורה

, שאף בהם "טעם כעיקר"!? אם כן,

לרבי עקיבא נמי, דקא מוקים ליה להאי

"

משרת

"

ל

"

היתר מצטרף לאיסור

",

לימא

נמי [אף לשיטתו יש לנו לומר]:

מכאן אתה דן לכל איסורים שבתורה

שהיתר מצטרף בהם לאיסור!?

ולמה אמר רבי יוחנן, הסובר כרבי עקיבא ש"כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור"!?

אמר ליה

רב אשי לרב אחא בריה דרב אויא:

אי אפשר לומר שלדעת רבי עקיבא "היתר מצטרף לאיסור" בכל התורה,

משום דהוי נזיר וחטאת

, שגילתה בהם התורה ש"היתר מצטרף לאיסור",

שני כתובים הבאים כאחד

[המלמדים ענין אחד].

ו

כלל הוא בידינו:

כל שני כתובים הבאים כאחד, אין מלמדין

על מקום אחר.

ומבארת הגמרא את דברי רב אשי:

נזיר

שגילתה בו התורה "היתר מצטרף לאיסור" היינו

הא דאמרן

[כפי שנתבאר], שאמרה תורה "משרת" כדי ללמד ש"היתר מצטרף לאיסור".

חטאת

שגילתה בו התורה ש"היתר מצטרף לאיסור",

מאי היא

[היכן מצינו כן]? - כ

דתניא

:

אמרה תורה לגבי בשר שלמים שנבלע בו שומן של קרבן חטאת [ויקרא ו]: "

כל אשר יגע

[כגון בשר שלמים]

בבשרה

של החטאת -

יקדש

" [יהיה דין הבשר הנוגע כדין בשר החטאת, וכדמפרש ואזיל].

יכול

"כל אשר יגע" הוא כפשוטו, ו

אפילו שלא בלע

הבשר הנוגע מבשר החטאת יקדש להיות כחטאת -

לפיכך

תלמוד לומר

: "

בבשרה

". משמע שנכנס מהחטאת בתוך בשרה של הבהמה האחרת. ולמדנו מכאן שאינו נאסר להיות כחומר של החטאת,

עד שיבלע בבשרה

.

וזה שאמרה תורה: "

יקדש

" היינו,

להיות

הבשר שבלע מבשר החטאת

כמוה

כבשר החטאת -

ונפקא מינה:

שאם פסולה היא

החטאת - וכגון שהיתה פיגול או נותר -

תיפסל

זו שבלעה מבשר החטאת.

ואם כשרה

היא החטאת,

תאכל

הבולעת ממנה,

כחמור שבה

, כחומר החטאת שנבלעה בה, שלא תיאכל הבולעת אלא בעזרה, ולא בכל ירושלים, ותאכל לזכרי כהונה בלבד, וליום ולילה אחד. שהרי יש בבולעת שני מינין אחד חמור ואחד קל, וכולה הולכת אחר החמור.

ומכאן למדנו שבחטאת "היתר מצטרף לאיסור"; כי בהכרח כוונת התורה היא להשמיענו שאף אם נבלע חצי זית שומן של חטאת בתוך חצי זית של שלמים, ואכל את שניהם שלא כחומר שבחטאת הרי הוא עובר, משום ש"היתר מצטרף לאיסור".

כי אם תפרש שנבלע כזית של שומן חטאת בבשר השלמים, הרי פשיטא שהוא חייב, אחר שידענו ש"טעם כעיקר" מגיעולי נכרים, ומה באה התורה להשמיענו.

ורבנן

אמרי לך: הן "משרת" האמור בנזיר, והן "כל אשר יגע בבשרה יקדש" לא ללמדנו ש"היתר מצטרף לאיסור" הם באים, אלא "ליתן טעם כעיקר" הם באים, כי אין הפסוק גבי חטאת עוסק בחצי כזית שומן של חטאת שנבלע בחצי כזית שלמים, אלא באופן שנבלע זית שלם של חטאת בשלמים, ושוב אין צריך לחידוש דין "היתר מצטרף לאיסור", אלא משום "טעם כעיקר" צריך לאוכלה כחומר שבה.

שמא תאמר: א. למה הוצרכה התורה ללמדנו בחטאת ש"טעם כעיקר", והרי לרבנן כבר למדנו ל"טעם כעיקר" בכל התורה מ"משרת" האמור בנזיר.

ב. איך למדנו מנזיר לכל התורה ש"טעם כעיקר", והרי נזיר וחטאת הם שני כתובין הבאין כאחד - המלמדים "טעם כעיקר"

\- ושני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין לכל התורה.

אימא לך:

צריכי

, הוצרכה התורה להשמיענו הן בנזיר והן בחטאת ש"טעם כעיקר", ואי אפשר ללמוד את האחד מהשני, וכדמפרש ואזיל; ולכן אין הם נחשבים "שני כתובים הבאין כאחד אין מלמדין", שכל עיקר דין זה אינו אלא משום שאם ללמד לכל התורה הם באים לא היתה צריכה התורה לכתוב דין זה בשני מקומות, כי היינו לומדים האחד מהשני; אבל שני כתובים אלו, כיון שאין ללומדם האחד מן השני, הרי הן מלמדין לכל התורה כולה ש"טעם כעיקר".

ומבארת הגמרא:

דאי כתב רחמנא גבי חטאת

בלבד ש"טעם כעיקר",

הוה אמינא: נזיר לא אתי מיניה

[אין ללמוד מחטאת לנזיר שיהיה בו "טעם כעיקר"], ו

משום דנזיר מקדשים

[חטאת שהיא קדשים]

לא ילפינן

, ומשום שדין קדשים להיות חמורים.

ואי כתב רחמנא גבי נזיר

בלבד ש"טעם כעיקר",

הוה אמינא

:

מנזיר לא ילפינן

[מנזיר אין למוד לחטאת],

משום דחמיר איסוריה

דנזיר,

דאפילו חרצן

שאינו עומד לאכילה

אסיר ליה

, ואילו בכל התורה כולה אינו חייב על כעין זה, שאין חייבים על אכילה שלא כדרך אכילה -

הלכך, לא אתיא

חטאת

מיניה

דנזיר.

ורבי עקיבא

כלומר: רבי יוחנן הסובר שלא נאמרו דברי רבי עקיבא ש"היתר מצטרף לאיסור" אלא בנזיר, ואין לומדים דין זה לכל התורה -

אמר לך

:

חטאת ונזיר המלמדים ש"היתר מצטרף לאיסור", שני כתובין הבאין כאחד הם ואין מלמדין.

ומה שאמרת: חטאת ונזיר מיצרך צריכי - שאין ללמוד נזיר מחטאת שקדשים היא, ולא חטאת מנזיר שחמור הוא לענין חרצן, ואם כן אין אלו שני כתובין הבאין כאחד - אין הדבר כן, כי:

למאי צריכי

שני כתובים!?

בשלמא אי כתב רחמנא

"היתר מצטרף לאיסור" רק ב

חטאת

, אכן

לא גמר נזיר מינה

, וכאשר אמרת,

דחולין מקדשים לא גמרינן

.

אלא, לכתוב רחמנא

"היתר מצטרף לאיסור" רק

בנזיר, ותיתי חטאת מיניה, דהא כל איסורין שבתורה קא גמרי מנזיר

.

כלומר: יש ללמוד מנזיר לכל התורה וכל שכן לחטאת, ואין סברא לומר שנזיר חמור משום שאסרה התורה אותו באכילת חרצן -

והיות והוצרכה התורה לחדש בחטאת ש"היתר מצטרף לאיסור", אם כן אלו שני כתובים הבאין כאחד, ואין מלמדין לכל התורה.

ועתה שבה הגמרא ומפרשת:

הרי מאחר שדחה רבי יוחנן את הסברא שאין ללמוד חטאת מנזיר, אם כן אף לרבנן המפרשים את הפסוקים ל"טעם כעיקר", הוו להו שני כתובין הבאין כאחד שאין מלמדין, והאיך אמרו חכמים: "מכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה"!?

ו

לכן חוזרת בה הגמרא, ומבארת את שיטת

רבנן

באופן אחר, ד

אמרי לך

: הכתוב האמור ב

חטאת

-

ל

"

היתר מצטרף לאיסור

" הוא בא, וכאשר ביארנו לרבי עקיבא.

ו

מה שאין אומרים כן בכל התורה, הוא משום ד

חולין מקדשים לא גמרינן

.

ו

"

משרת

" האמור בנזיר הוא לבדו בא "

ליתן טעם כעיקר

", ולכן:

מכאן

מנזיר -

אתה דן לכל איסורים שבתורה

, שהרי אין לנו אלא כתוב אחד, והוא מלמד לכל התורה כולה.

ושבה הגמרא ומסכמת את שיטת רבי עקיבא כפי שפירש רבי יוחנן בדעתו:

ו

ל

רבי עקיבא, תרוייהו

הכתוב בחטאת והכתוב בנזיר -

ל

"

היתר מצטרף לאיסור

".

ו

מה שאין אנו לומדים על כל פנים מנזיר לכל התורה, הוא משום ד

הוו להו

נזיר וחטאת -

שני כתובים הבאים כאחד, וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין

.

אמר

הקשה

ליה רב אשי לרב כהנא

:

אלא הא דתניא

:

כתיב בפרשת נזיר: "כל ימי נזרו

מכל אשר

יעשה מגפן היין

מחרצנים ועד זג לא יאכל", ובמה שאמר הכתוב "מכל",

לימד

הכתוב

על איסורי נזיר

שונים שאכלם כאחד,

שהן מצטרפין זה עם זה

להשלים את שיעור האיסור.

לרבי עקיבא

הסובר: "היתר מצטרף לאיסור" באיסורי נזיר - תיקשי:

השתא, יש לומר

[אם למדנו] "

היתר מצטרף לאיסור

" -

איסור

מצטרף

לאיסור

-

מיבעיא

, האם יש צורך לומר שהוא מצטרף להשלים את השיעור, ולמה הוצרכה התורה ללמדנו שאיסורי נזיר מצטרפין זה לזה!?

אמר ליה

רב כהנא לרב אשי:

לא קשיא: כי

היתר לאיסור

אינו מצטרף אלא כשאכלם

בבת אחת

, אבל

איסור לאיסור

שריבתה התורה שהם מצטרפים זה עם זה - היינו

אפילו

כשאכלם

בזה אחר זה

, בתוך כדי אכילת פרס, כשם שאם היה אוכל מאיסור אחד בתוך כדי אכילת פרס היה מתחייב. עוד מקשה הגמרא: