Nasir 36a — Talmud auf Deutsch

שנינו במסכת מנחות נח א:

תנו רבנן: "שאור לא תקטירו". אסרה תורה להקריב חמץ או שאור על המזבח.

אין לי אלא כולו [כלומר: שיעור קומץ שלם, שהוא שני זיתים].

מקצתו [מקצת מן הקומץ, ובלבד שיהא בו כזית, לפי שאין הקטרה פחות מכזית] מנין? תלמוד לומר: "כל" ["כי

כל

שאור, לא תקטירו"].

עירובו [הקטיר חצי זית שאור וחצי זית מצה] מנין? תלמוד לומר: "

כי

כל [שאור לא תקטירו] ".

ובפסחים מג א גרסינן: "תניא על חמץ דגן גמור ענוש כרת, על עירובו [חצי זית חמץ וחצי זית מצה] בלאו, דברי רבי אליעזר.

וחכמים אומרים: על חמץ דגן ענוש כרת, על עירובו ולא כלום".

ועוד שנינו ברייתא שם: "

כל

מחמצת לא תאכלו", לרבות כותח הבבלי [מאכל חלב המעורב בו קמח דגן]. יכול יהא ענוש כרת? תלמוד לומר "כי כל אוכל מחמצת ונכרתה", על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו.

וברייתא זו, לדברי רבי אלעזר היא כמבואר בסוגיא שם. אבל לדעת חכמים, אינו עובר בלאו על עירובו של חמץ, משום שאינם דורשים תיבת "כל".

נמצינו למדים, שאף מה ששנינו לענין שאור שהוא חייב על עירובו, אינו אלא לדעת רבי אלעזר הדורש תיבת "כל", ואם כן, אף לגבי הקטרת שאור על המזבח, נדרשת תיבת "כל" לרבות חצי קומץ. ומה שאמרה תורה "

כי כל

" נדרוש לרבות את עירובו.

אבל לדעת חכמים שאינם דורשים תיבת "כל", אם כן יש לנו לרבות מ"כי כל" חצי קומץ, ואין לנו לרבות עירובו של שאור כלל.

זעירי אמר

:

אף שאור

[חמץ]

ב

"

בל תקטירו

".

כלומר: אף לענין הקטרת שאור על גבי המזבח - שאמרה תורה: "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'" - מצטרף בה היתר לאיסור, ואם הקטיר חצי זית שאור וחצי זית מצה על המזבח בבת אחת, הרי זה חייב.

ומקשינן:

כמאן

אמר זעירי את דבריו? -

בהכרח,

כרבי אלעזר, דדריש

בעלמא תיבת "

כל

" [וכמו שמצינו שדרש כן לענין חמץ], ולכן אנו דורשים מ"כל שאור" לרבות חצי קומץ, ומ"כי כל שאור" לרבות "היתר מצטרף לאיסור" בהקטרת שאור -

אי הכי

, אם כן,

לענין חמץ נמי

היתר מצטרף לאיסור, ומשום שאמרה תורה: "כל מחמצת לא תאכלו", ויש לנו לרבות "היתר מצטרף לאיסור" בחמץ.

ולמה הוסיף זעירי על דברי רבי יוחנן רק שאור בבל תקטירו, ולא חמץ בבל תאכל!?

ומשנינן:

אין הכי נמי

, שאף בחמץ "היתר מצטרף לאיסור" -

אלא

שלכך נקט זעירי "אף שאור בבל תקטירו", משום שיש בדבריו חידוש,

לאפוקי מאביי

[להוציא משיטתו של אביי]

דאמר

: "

יש הקטרה בפחות מכזית

", ואפילו בהקטרת משהו שאור על גבי המזבח הרי הוא עובר ב"בל תקטירו", ולשיטתו הרי אין צורך לצרף היתר לאיסור -

לכן

קא משמע לן

זעירי, ש

אין הקטרה בפחות מכזית

, ונמצא שאינו עובר על הקטרת שאור אלא בכזית, ולכן צריך שיצטרף ההיתר לאיסור להשלים את השיעור.

יתיב רב דימי וקאמר לה

[ישב רב דימי והיה אומר]

להא שמעתא

דרבי אבהו בשם רבי יוחנן!

איתיביה

הקשה

אביי

לרב דימי על רבי יוחנן שאמר: "כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור" מן המשנה ב"טבול יום" [ב ג]:

דתנן:

המקפה

[תבשיל סמיך כגון דייסה, ונותנים בה שום ושמן לתבלין], שהיתה המקפה עצמה

של תרומה, ו

אילו

השום והשמן

המפוזרין על המקפה וניכרין - היו

של חולין

.

ונגע טבול יום

[טמא שטבל, וטעון הערב שמש לטהרתו] - הפוסל את התרומה במגעו -

במקצתן

של השום והשמן, הרי זה

פסל את כולן

,

כלומר: אף את המקפה שלא נגע בה, ומשום שהשום והשמן הם כמו "ידות" למקפה, שכאשר נוגע הטמא בידות נטמא האוכל -

אבל אם היתה ה

מקפה של חולין, והשום והשמן

בלבד היו של

של תרומה, ונגע טבול יום במקצתן

של השום והשמן -

לא פסל אלא

את

מקום מגעו

בלבד. כלומר: לא נפסלו אלא השום והשמן שנגע בהם.

והוינן בה

[וכבר הקשו על כך בבית המדרש]:

"

מקום מגעו

" -

אמאי פסול?

והרי השום והשמן אין בהם כביצה, ואין אוכלין מקבלין טומאה בפחות מכביצה מן התורה -

ואף שמדרבנן אוכל מקבל טומאה בפחות מכביצה, בכל זאת היה לנו לומר שלענין טומאה דרבנן בטל השום והשמן של התרומה אגב המקפה של חולין, ואף על פי שהם ניכרין!?

ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן

ליישב קושיא זו:

מה טעם

אין השום והשמן בטלין אגב המקפה -

הואיל וזר לוקה עליה בכזית

.

כלומר: היות ומצינו שיתחייב אדם על אכילת התרומה, וכגון שיאכל כזית בצירוף של השום והשמן עם המקפה, לכן חשובה היא התרומה ואינה בטילה.

והרי

מאי טעמא

אם יאכל ממנו כזית יהא חייב!?