Nasir 20a — Talmud auf Deutsch

ובית הלל סברי

: טומאה שגזרו חכמים על אוירה של ארץ העמים

משום גושא

[גושי העפר]

גזרו עליה

, ואינו טמא אלא כשהאהיל עליה.

ואם כן יש לחוש שיבואו לטעות בטומאה זו שמדאורייתא היא, ויבואו להקל בטומאה דאורייתא לסתור שלשים יום בלבד, ולפיכך אמרו חכמים, שכל ימי נזירותו שהיו בטומאה לא יעלו לו כשאר טומאת מת מדאורייתא.

ודחינן:

לא

כאשר פירשת בטעמם של בית הלל שהם סוברים "משום גושא גזרו עליה" ולכן חששו חכמים שמא יבואו להקל אף בטומאה דאורייתא, אלא:

דכולי עלמא

ואף בית הלל סוברים:

משום אוירא גזרו עליה

, והכל יודעים שמדרבנן היא ולא יבואו להקל בטומאה דאורייתא.

אלא בעיקר הדין הוא שנחלקו:

ובית שמאי סברי

: כיון שטומאה דרבנן היא,

בסתם נזירות

שהיא שלשים יום - בלבד

קניסנא

ליה.

ובית הלל סברי

: אף שטומאה דרבנן היא,

כי קניסנא בתחילת נזירות

.

שנינו במשנה:

מעשה בהילני המלכה

וכו', אמר רבי יהודה: לא היתה נזירה אלא ארבע עשרה שנה:

איבעיא להו

, מה היא דעתו של רבי יהודה וכיצד היה המעשה לשיטתו:

האם המעשה היה - לדעת רבי יהודה -

בשנטמאת

בסוף שלשים הימים שהוסיפה לנהוג בארץ ישראל,

ואליבא דבית שמאי

.

כלומר: רבי יהודה כבית שמאי הוא סובר שהיא צריכה לנהוג שלשים יום בלבד בארץ ישראל, וכשנטמאת באותם שלשים יום, הרי היא סותרת את כל הנזירות שקיבלה על עצמה, ואלו הם ארבע עשרה השנים שנהגה, שבע שבחוץ לארץ ושבע של סתירה.

או דילמא

שלדעת רבי יהודה היה המעשה

בשלא נטמאת

כלל,

ו

ארבע עשרה השנים הם

אליבא דבית הלל

[כלומר: כשיטת בית הלל], שהיא צריכה להשלים את כל נזירותה בארץ ישראל, ונמצא שנהגה ארבע עשרה שני נזירות.

תא שמע

מלשון משנתנו:

עלתה לארץ, והורוה בית הלל שתהא נזירה עוד שבע שנים אחרות

ובסוף שבע שנים נטמאת, ונמצאת נזירה עשרים ואחת שנה, אמר רבי יהודה: לא היתה נזירה אלא ארבע עשרה שנה.

ואי סלקא דעתך

שהמעשה היה

בשנטמאת ואליבא דבית שמאי

-

אי הכי

האיך שנינו "

רבי יהודה אומר לא היתה נזירה אלא ארבע עשרה שנה

", והרי "

ארבע עשרה שנה ושלשים יום

"

מיבעי ליה

לתנא לומר, דהיינו שבע שנים שבחוץ לארץ ושלשים יום שהיא נוהגת בארץ, ושבע שנים של סתירה.

[

תניא

נמי הכי: רבי יהודה אומר משום רבי אליעזר דאמר קרא "זאת תורת הנזיר

".

התורה אמרה כי נטמא ביום מלאת, תן לו תורת נזיר

].

מתניתין:

מי שהיו שתי כיתי עדים מעידות אותו

שנזר כמה נזירויות כל אחת כשיעור סתם נזירות, ונחלקו שתי הכתות במספר הנזירויות שקיבל על עצמו:

אלו

עדי הכת האחת -

מעידים שנזר שתים

.

ואלו

עדי הכת השניה -

מעידים שנזר חמש

באותה שעה שהראשונים אומרים שנדר שתי נזירויות.

בית שמאי אומרים: נחלקה

העדות, ואין כאן

חיוב

נזירות

כלל.

ובית הלל אומרים: יש בכלל חמש

[הנזירויות שאמרה הכת האחת]

שתים

[שאמרה הכת השניה], כלומר: אין כאן מחלוקת בכל העדות, אלא מחלוקת בשלש הנזירויות הנוספות בלבד, ועל כן בדין הוא:

שיהא נזיר שתים

, שבהן מודים שתי הכתות.

גמרא:

מתניתין

, משנתנו המביאה את מחלוקת בית שמאי ובית הלל בשתי כתי עדים שהכחישו זה את זה,

דלא כי האי תנא

של הברייתא:

דתניא: רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומר

:

לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על שתי כיתי עדים

, שה

אחת אומרת שתים

וה

אחת אומרת חמש, שיש בכלל חמש שתים

, וצריך הוא לנהוג שתי נזירויות, וכדברי בית הלל לדעת התנא של משנתנו.

אלא

על מה נחלקו

בית שמאי ובית הלל:

על כת אחת

של עדים, שהכחישו שני העדים זה את זה במספר הנזירויות שקיבל על עצמו:

אחד

מן העדים

אומר: שתים

קיבל על עצמו.

ואחד

מן העדים

אומר: חמש

נזירויות קיבל על עצמו.

שבית שמאי אומרים: נחלקה עדותן

של השנים, ואין כאן עדות כלל.

ובית הלל אומרים: יש בכלל חמש

[שאמר העד האחד]

שתים

[שאמר העד השני] והרי הוא חייב בשתי נזירויות.

אמר רב: הכל מודים במונה

שנחלקה עדותן, וכדמפרש ואזיל.

אמר ליה רב חמא לרב חסדא: מאי קאמר

רב, כלומר: מה הוא "מונה"?

אילימא

: כגון ש

אחד

מן העדים

אומר

במפורש:

חמש

נזירויות קיבל זה על עצמו

ולא שתים

.

ו

ה

אחד

מן העדים

אומר

במפורש:

שתים

קיבל על עצמו

ולא חמש

.

כך הרי אי אפשר לומר, ד

הא קא מכחשי

אהדדי

[מכחישים הם זה את זה] ופשיטא שנחלקה עדותן ואין צריך רב להשמיענו זאת.

אלא

כך הוא פירוש של "מונה":

אחד

מן העדים

אומר: אחת ושתים

נזירויות קיבל על עצמו.

ואחד

מן העדים

אומר: שלש ארבע חמש

נזירויות קיבל על עצמו.