Nasir 13a — Talmud auf Deutsch

אמר: "הריני נזיר כשיהיה לי בן", או שאמר "כשיהיה לי ולד", ו

הפילה אשתו

ואין אנו יודעים אם נפל היה או בן קיימא שכבר כלו לו חדשיו

אינו נזיר

, אפילו מספק, ובגמרא יתבאר הטעם.

רבי שמעון אומר

: ספק נזיר הוא, היות ואפשר שהיה בן קיימא, וצריך לנהוג נזירות מספק -

וטוב לו שיתנה ו

יאמר

בתחילת הנהגת הנזירות:

"

אם היה בן קיימא הרי אני נזיר חובה

לקיים נדרי -

ואם לאו

שלא היה בן קיימא -

הרי אני נזיר

ל

נדבה

"; שאם לא יעשה כן, כיון שחיוב נזירותו הוא מספק, הרי שאת קרבנותיו בסוף נזירותו לא יוכל להביא, כי שמא חולין בעזרה הם, ונמצא שיהא אסור לעולם ביין תגלחת וטומאה; אבל עכשיו שהתנה, הרי בין כך ובין כך נזיר הוא לחובה או לנדבה.

ואם אחר שהפילה

חזרה

אשתו

וילדה

מהריון אחר,

הרי זה נזיר

מחמת הלידה הזאת, כי כוונתו היתה שיהא נזיר כאשר תהא "לידה וד אית".

רבי שמעון אומר

: הרי הוא נזיר רק מספק, כי שמא היה הולד בהריון הראשון בן קיימא, והוא הרי לא אמר שיהיה נזיר אלא פעם אחת וכבר סיים נזירותו כשנהג בנזירות מספק בפעם הראשונה; ולכן:

ינהג עכשיו נזירות שניה, וטוב לו שיתנה ו

יאמר: אם

היה

הראשון בן קיימא

, הרי ניהוג הנזירות

הראשון

ל

חובה, וזו

שאנהג עכשיו יהא ל

נדבה

.

ואם לאו

שלא היה הראשון בן קיימא - הרי ניהוג הנזירות

הראשון

הוא ל

נדבה, וזו

שאנהג עכשיו יהא ל

חובה

.

גמרא:

שנינו במשנה: הריני נזיר לכשיהיה לי בן ונולד לו בן הרי זה נזיר:

תמהה הגמרא:

האי מאי למימרא

, מה באה פיסקא זו להשמיענו, והרי פשיטא היא!?

ומשנינן: לא נצרכה פיסקא זו אלא

משום

ה

סיפא

ששנינו: אם נולד לו "

בת טומטום ואנדוגינוס אינו נזיר

".

ואכתי מקשינן: והרי אף הסיפא

פשיטא

ואין צריך לשנותה!?

ומשנינן:

מהו דתימא

, אם לא שהשמיעתנו המשנה, הייתי אומר: כי מה שאמר "בן" - "

לכשאבנה

"

הוא דקאמר

ועל דרך הכתוב: "ותלד על ברכי ואבנה גם אנכי ממנה" ואף הבת [או הטומטום והאנדרוגינוס] בכלל -

לפיכך

קא משמע לן

משנתנו -

דלא

, אלא "בן" ממש הוא דקאמר.

שנינו במשנה:

ואם אמר

"

כשאראה לי ולד

", אפילו נולד לו בת טומטום ואנדרוגינוס, הרי זה נזיר:

ומקשינן:

פשיטא!?

ומפרשינן:

מהו דתימא

אם לא שהשמיעתנו משנתנו -

ולד דחשיב ביני אינשי בעינן

[צריך שיהיה ולד החשוב בין אנשים] ולא בת, וכל שכן טומטום או אנדרוגינוס.

קא משמע לן!

שנינו במשנה:

הפילה אשתו אינו נזיר

:

ומפרשת הגמרא:

מאן קתני לה

, מי הוא התנא הסובר כן, שאף על פי שיש ספק אם נתקיימו דבריו מכל מקום אינו נזיר?

רבי יהודה דכרי הוא

, רבי יהודה המובא בברייתא של "כרי" היא.

דתניא: [בברייתא, הובאה לעיל ח א]: "הריני נזיר על מנת שיהא בכרי זה מאה כור, והלך ומצאו שנגנב או שאבד וכו', רבי יהודה מתיר שספק נזירות להקל".

כי היות ונזירות מספק חמורה לו מנזירות ודאית, כי אם ייטמא הרי אין לו תקנה, כי שמא אינו נזיר, ואינו יכול להביא אשם נזיר טמא מספק כי שמא חולין בעזרה הוא, ויצטרך לנהוג בנזירות כל ימי חייו; לכן סברא היא ד"לא מחית איניש נפשיה לספיקא" [אין אדם מכניס את עצמו למצב של ספק נזיר], ולא היתה כוונתו להיות נזיר אלא אם כן יתברר שאכן היה בכרי מאה כור.

ואף בנידון משנתנו, כיון שספקו חמור מודאו "לא מחית איניש נפשיה לספיקא", ואם הפילה ואינו יודע אם בן קיימא הוא, אינו אפילו ספק נזיר לדעת רבי יהודה.

שנינו במשנה:

רבי שמעון אומר, יאמר

: "

אם היה בן קיימא, הריני נזיר חובה, ואם לאו, הריני נזיר נדבה

":

א. אשה היולדת תאומים, בידוע שטיפה אחת היתה ונחלקה לשתים.

ב. אשה היולדת תאומים בזה אחר זה ביום אחד, האחד ספק אם בן קיימא הוא או נפל שלא כלו לו חדשיו, והשני בר קיימא הוא, הוכחה גדולה היא שאף הראשון כלו לו חדשיו, שהרי טיפה אחת היא שנחלקה לשתים; ומכל מקום ודאי אינו, משום שיתכן הדבר, שמחצית הטיפה נקלטה יומיים או שלשה לפני המחצית השניה, והולד האחד כלו לו חדשיו, ואילו השני לא כלו לו חדשיו.

בעא מיניה רבי אבא מרב הונא

:

האומר:

הריני נזיר לכשיהיה לי בן

והיו לאשתו תאומים בבטנה,

והפילה אשתו

ולד אחד זכר, והוא ספק אם כלו לו חדשיו או לא כלו לו חדשיו.

והפריש

בעלה

קרבן

לנזירותו, שהיה חושב כי הוא נזיר -

ומכיון שהפילה אשתו, הרי דינו של הקרבן אליבא דרבי שמעון שהוא קדוש מספק, ואילו לדעתו של רבי יהודה חולין הוא, שהרי הקדשו בטעות היה -

ו

שוב

חזרה

אשתו

וילדה

בו ביום את הולד השני [ואפילו ילדה בת שהיא אינה מחייבת בנזירות כיון שתלה נזירותו בבן], באופן שאין להסתפק בו אם כלו לו חדשיו -

מהו

שנאמר: היות וילדה ולד שני שודאי כלו לו חדשיו, הרי לנו הוכחה גדולה שאף הראשון כלו לו חדשיו, שהרי טיפה אחת היא שנחלקה לשתים, ואם כן נתחייב האב בנזירות מכח ההפלה הראשונה, ונתקדש הקרבן כדינו? ויתבאר יותר בהמשך הגמרא.

שואלת הגמרא:

אליבא דמאן

רבי שמעון או רבי יהודה - נסתפק רבי אבא?

אי אליבא דרבי שמעון

-

מאי תיבעי ליה

לרבי אבא, ומה יש להסתפק בדבר!? והרי ודאי שקדוש הקרבן מספק, ואפילו לא ילדה ולד שני, ד

הא אמר רבי שמעון: ספק נזירות להחמיר

.

שמא תאמר: כיון שיש לנו הוכחה שאף הראשון בן קיימא הוא, אם כן יהא הקרבן קדוש בתורת ודאי, זה אינו, שהרי מכל מקום אין כאן ודאות גמורה שהראשון בן קיימא הוא, כי שמא נקלט מחצית הזרע שנים או שלשה ימים לפני המחצית השניה, ונמצא שלאחד כלו לו חדשיו, ואילו לשני לא כלו לו חדשיו.

ואם כן לדעת רבי שמעון אין מקום לספיקו של רבי אבא.

ואלא אליבא דרבי יהודה, דאמר

: "

ספק נזירות להקל

" הוא שנסתפק רבי אבא:

מאי?

קדוש

הוא הקרבן מספק היות ויש לנו הוכחה גדולה שבן קיימא היה ונתחייב בנזירות ונתקדש קרבנו,

או לא קדוש

כלל, היות ואף שיש לנו הוכחה גדולה שאכן בן קיימא הוא, מכל מקום כיון שמידי ספק לא יצא אין הוא חייב בנזירות, שאין דעת הנוזר על הספק כלל, ויצא קרבנו לחולין שהרי הקדש בטעות היה. ומפרשת הגמרא:

מאי נפקא מינה

בספיקו של רבי אבא?

לגיזתו ולעבוד בו

, שאם קדוש הוא הרי הוא אסור בגיזה ועבודה, ואם אינו קדוש הרי הוא מותר.

ומסקינן:

תיקו!

בעא

מיניה בן רחומי מאביי

:

האומר:

הריני נזיר לכשיהא לי בן, ושמע חבירו ואמר

"

ועלי

" -

מהו

כוונתו ודינו של השומע? שהרי דבריו יכולים להתפרש בשני אופנים:

האחד: אף אני נזיר כשיהיה "לך" בן.

השני: אף אני נזיר כשיהיה "לי" בן.

האם "ועלי"

אדיבוריה

של ראשון הוא ד

משמע

, והיינו שקיבל על עצמו את כל תוכן דיבורו של חבירו, ואם כן יהיה אף הוא נזיר כשיולד לחבירו בן.

או אגופיה

של שני

משמע

, כלומר: תלה את נזירותו בבן שיהיה לו עצמו, ולכשיוולד לו בן אז יהיה נזיר.

ו

אם תמצי לומר

דכשאמר "ועלי" ודאי

אגופיה משמע

והוא נזיר כשיהיה לו עצמו בן - הרי שעדיין יש להסתפק: באופן ש

אמר

הראשון: "

הריני נזיר לכשיהא לי בן

",

ושמע חבירו ואמר

"

ואני

" -

מהו?

האם אף שאמר "ואני"

אנפשיה קאמר

, שיהיה נזיר כשיהיה לו עצמו בן.

או דילמא

כיון שאמר "ואני",

הכי קאמר

השני:

רחימנא לך כוותיך

[אוהבך אני כמותך] ושמח בשמחתך, ואף אני מקבל עלי נזירות לכשתזכה לבן?

ו

אם תמצי לומר

שודאי כוונתו באומרו "ואני" - שיהיה נזיר כשיהיה לחבירו בן ולא לעצמו בן, כי

כל באנפיה

[כל בפניו של המיועד להיות אב]

כסיפא ליה מילתא

[מתבייש הוא בדבר] שלא לעשות לחבירו נחת רוח ולהראות לו שהוא חפץ בטובתו, וודאי שנתכוין לקבל על עצמו נזירות לכשיזכה חבירו לבן ולא הוא -