Nasir 11a — Talmud auf Deutsch

מתניתין:

מזגו לו

לאדם

את הכוס

של יין,

ואמר

אותו אדם: "

הריני נזיר ממנו

[מן הכוס] ",

הרי זה נזיר

לכל.

ו

מעשה באשה אחת שהיתה שיכורה, ומזגו לה את הכוס

של יין,

ואמרה

האשה: "

הריני נזירה ממנו

", ו

אמרו חכמים: לא נתכוונה זו אלא לומר

: "

הרי הוא עלי קרבן

", כלומר: לאסור את הכוס עליה בנדר בלבד, ובגמרא יתבאר כיצד מתישב מעשה זה עם האמור ברישא.

גמרא:

תמהה הגמרא: היתכן ששנה התנא

מעשה

שיש בו

לסתור

את האמור במשנה!?

שהרי

אמרת

ב

רישא

: "מזגו לו את הכוס, ואמר: הריני נזיר הימנו

הרי זה נזיר

", וכל דקדוקי נזירות עליו.

והדר תני

, ושוב שונה התנא: "

מעשה באשה אחת

שהיתה שיכורה ומזגו לה את הכוס, ואמרה: הריני נזירה ממנו" שהוא האופן שאמרנו ברישא שנזיר הוא -

ואילו התנא אומר: "אמרו חכמים, לא נתכוונה זו אלא לומר: הרי הוא עלי קרבן",

אלמא

הרי מוכח ד

בהאי

כוס בלבד

הוא דאסור

ומשום נדר,

הא יינא אחרינא שרי

ליה [יין אחר מותר לו, לאומר על הכוס "הריני נזיר ממנו"] כי אינו נזיר. ואם כן נמצא המעשה סותר את האמור במשנה!?

ומשנינן:

חסורי מיחסרא

משנתנו

והכי קתני

:

מזגו לו את הכוס, ואמר

: "

הריני נזיר ממנו

"

הרי זה נזיר

.

ואם שיכור הוא, ואמר

: "

הריני נזיר ממנו

"

אינו נזיר

.

ותוך כדי ביאור המשנה, מסבירה הגמרא גם את טעם הדין:

מאי טעמא

אינו נזיר? כי באופן זה,

כמאן דאמר

[כאילו היה אומר]: "כוס זה

הרי

הוא

עלי קרבן

" -

הוא

.

וכי תימא

[שמא תאמר]: אם אכן אין כוונתו אלא לנדר

לימא הכי

, שיאמר בפירוש: הרי זה עלי קרבן!?

ומפרשת הגמרא: כי

סבר

השיכור: אם אומר כן "הרי הוא עלי קרבן", שלא אסרתי אלא כוס זה, אם כן שמא

מייתין לי אחרינא ומצערין לי

[יביאו לי כוס אחר שלא נדרתי עליו, ויצערוני], שכך דרך בני אדם להפציר בשכור שישתה, ואילו הוא אינו רוצה לשתות עכשיו -

ולכן

אימא להו הא מילתא

[אומר להם לשון נזירות]

דפסיקא להו

[מוחלטת לשון זו לגביהם, שהכל אסור] ואסלקם מעלי ושוב לא יביאו לי כל יין שהוא.

ממשיכה הגמרא לבאר את המשנה: ועל דין זה ששנינו בשכור מביא התנא סיוע לדבריו:

ומעשה נמי באשה אחת

שהיתה שיכורה ומזגו לה את הכוס, ואמרה: הריני נזירה ממנו, ואמרו חכמים: לא נתכוונה זו אלא לומר: "הרי הוא עלי קרבן"!

מתניתין:

א. בברייתא שהובאה לעיל ג ב למדנו:

"רבי שמעון אומר אינו חייב עד שיזיר מכולם", והיינו שאינו נזיר אלא אם כן קיבל על עצמו את כל איסורי הנזירות; "ורבנן אמרי, אפילו לא נזר אלא בחד מנהון - באחד מאיסורי הנזיר - הוי נזיר".

ב. במשנה שלפנינו ובסוגיא שלאחריה, מתבארות צורות שונות של קבלת נזירות, ומתבאר בהן, אם וכיצד הן תלויות במחלוקת זו; ופירושן של כל פיסקאות המשנה מתבאר בגמרא.

א. מי שאמר: "

הריני נזיר על מנת שאהא שותה יין ומיטמא למתים

" ואף על פי שדברים אלו אסורים הם לנזיר.

הרי זה נזיר

גמור

ואסור בכולן

אף בשתיית יין וטומאה למתים.

ב. מי שקיבל עליו נזירות סתם, ואחר כך אמר: "

יודע אני שיש נזירות, אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין

", כלומר: קבלתי עלי כל שאר הלכות נזירות מלבד איסור שתיית יין.

הרי זה אסור

, וכדעת חכמים במשנה ובברייתא לעיל ג ב, שאפילו לא נזר אלא מאחד מאיסורי נזיר, הרי הוא אסור בכולן.

ורבי שמעון מתיר

, כשיטתו שהוא סובר בברייתא לעיל ג ב: אינו חייב עד שיזיר מכולם, דהיינו מכל איסורי נזירות.

ג. מי שקיבל עליו נזירות סתם, ואחר כך אמר:

יודע אני שהנזיר אסור ביין, אבל סבור הייתי שחכמים מתירין לי

לשתות יין

מפני שאין אני יכול לחיות אלא ביין

, מפני שאני חולני או חלוש.

או

שאמר: סבור הייתי שחכמים מתירין לי ליטמא למתים,

מפני

שדחוק אני לפרנסת ביתי, ועיסוקי הוא

שאני קובר את המתים;

ולכן לא היה בדעתי לקבל עלי איסורים אלו:

הרי זה מותר

, היות ולא קיבל על עצמו כל איסורי נזירות.

ורבי שמעון אוסר

, ובגמרא יתבאר שיש להפך את דברי חכמים ורבי שמעון, שחכמים הם האוסרים כיון שלשיטתם אין צריך שיזיר מכל איסורי הנזירות, ורבי שמעון לשיטתו הוא המתיר.

גמרא:

שנינו במשנה ברישא: הריני נזיר על מנת שאהא שותה יין ומיטמא למתים, הרי זה נזיר ואסור בכולן.

ושנינו במציעתא: יודע אני שיש נזירות, אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין, הרי זה אסור; ורבי שמעון מתיר:

סבורה היתה הגמרא בקושייתה בביאור הרישא, שהאומר "הריני נזיר על מנת שאהא שותה יין ומיטמא למתים", שהרי זה כאילו אמר: הריני נזיר "חוץ" משתיית יין וטומאה למתים, ונמצא שלא קיבל על עצמו את האיסורים האלו, ואם כן תלוי דין זה במחלוקת שנחלקו חכמים ורבי שמעון - במציעתא, ובברייתא לעיל ג ב - אם צריך שיקבל עליו הנזיר את כל איסורי הנזירות; ולפיכך תמהה הגמרא:

היות ונחלק רבי שמעון במציעתא באומר "יודע אני שיש נזירות, אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין", שהוא סובר: היות ולא קיבל עליו את כל איסורי הנזירות, לכן אינו נזיר, ולשיטתו בברייתא שהובאה לעיל ג ב; אם כן:

ולפלוג נמי רבי שמעון ברישא

[יחלוק רבי שמעון גם ברישא], כשאמר: הריני נזיר על מנת שאהא שותה יין ומיטמא למתים, שהרי אף ברישא לא קיבל על עצמו את כל איסורי הנזירות!?

אמר

תירץ

רבי יהושע בן לוי

:

אכן

חלוק היה רבי שמעון אף ברישא

, ומה ששנינו במציעתא: "ורבי שמעון מתיר", קאי גם על הרישא.

רבינא אמר

:

ברישא לא פליג רבי שמעון

, ומודה הוא לתנא קמא שהוא אסור בכולן!

מאי טעמא?

כי - לדעת רבינא - ברישא קיבל הוא על עצמו את כל איסורי הנזירות, אלא שעשה תנאי בחלות הנזירות שלא תחול אלא אם כן לא ייאסר באיסורים אלו, ולכן נזיר גמור הוא אפילו לרבי שמעון, כי מצד קבלתו הרי קיבל נזירות גמורה.

שמא תאמר: והרי סוף סוף הטיל תנאי בנזירותו שלא תחול אלא אם לא ייאסרו אלו עליו -

זה אינו, ומשום

דהוה ליה

"

מתנה על מה שכתוב בתורה

", שהרי קיומו של התנאי ביטול מה שכתוב בתורה הוא, שהרי אמרה תורה: נזיר אסור בכל איסורים אלו,

וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל

, וקבלתו קיימת.

ורבי יהושע בן לוי

הסובר: חלוק היה רבי שמעון אף ברישא -

אמר לך

:

אף ברישא אין הוא מקבל עליו את כל איסורי הנזירות, ולדעת רבי שמעון אינו נזיר; ואף שאמר "על מנת" שהוא לשון תנאי -

מכל מקום

האי

"

על מנת

" הוי

כ

אומר: הריני מקבל עלי כל איסורי הנזירות "

חוץ

" מאלו -

דמי

, ולכן רבי שמעון מתיר אף בזו, שהרי לא קיבל עליו נזירות לכל דיניה.

תניא כוותיה דרבינא: אמר הריני נזיר על מנת שאהא שותה יין ומיטמא למתים, הרי זה נזיר ואסור בכולן, מפני שהוא מתנה על מה שכתוב בתורה, וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל

, וכפי שפירש רבינא.

שנינו במשנה במציעתא: יודע אני שיש נזירות, אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין, הרי זה אסור ורבי שמעון מתיר.

ושנינו בסיפא:

יודע אני שהנזיר אסור ביין

, אבל סבור הייתי שחכמים מתירין לי מפני שאין אני יכול לחיות אלא ביין, או מפני שאני קובר את המתים, הרי זה מותר; ורבי שמעון אוסר: תמהה הגמרא על הסיפא:

והאמרת רישא

[היינו במציעתא]: "יודע אני שיש נזירות, אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין, הרי זה

אסור, ורבי שמעון מתיר

".

ואם כן גם בסיפא באומר: "יודע אני שהנזיר אסור ביין, אבל סבור הייתי שחכמים מתירין לי" שאף כאן לא קיבל על עצמו את כל איסורי הנזיר, היה צריך להיות הדין לדעת תנא קמא שהוא אסור, ורבי שמעון היה לו להתיר, והיפך הכתוב במשנה!?

ומשנינן: איפוך את מחלוקתם של תנא קמא ורבי שמעון בסיפא, ו

אימא

בסיפא

נמי

כמו במציעתא:

הרי זה אסור ורבי שמעון מתיר

.

ואיבעית אימא

לבאר את מחלוקתם של תנא קמא ורבי שמעון בסיפא, שתנא קמא מתיר ורבי שמעון אוסר:

לעולם לא תיפוך

בסיפא את מחלוקתם, ואכן תנא קמא הוא זה שאסר, ורבי שמעון הוא זה שהתיר.

ודקשיא לך: מאי שנא סיפא מן המציעתא שנחלקו בהיפוך, אימא לך, לא נחלקו בסיפא באותו אופן של המציעתא, אלא: