Moed Katan 3a — Talmud auf Deutsch

אך את ה

תולדות

של המלאכות -

לא אסר רחמנא

.

והשקאה היא רק תולדה, ואינה אב מלאכה האמור בתורה, ולכן אין איסורה אלא מדרבנן, והם הקילו במקום הפסד.

ולהכי משקין בשביעית, היות ורבנן אמנם גזרו על תולדות בשביעית, אך התירו במקום פסידא.

והראיה שלא אסרה תורה תולדות בשביעית, היא מהא

דכתיב

"

ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ

.

שדך לא תזרע

, וכרמך לא תזמור. את ספיח קצירך לא תקצור, ואת ענבי נזרך לא תבצור".

ומדייקת הגמרא מלשון הפסוק, שכפל את אותן המלאכות בשדה ובאילן:

מכדי

, הרי מלאכת

זמירה בכלל

מלאכת

זריעה

היא, ותולדה היא לה, שמהות מלאכת זמירה היא להגביר את הצמיחה של האילן, בדומה לזריעה שמהותה הצמחה בשדה.

ו

כמו כן מלאכת

בצירה בכלל

מלאכת

קצירה

היא, ותולדה היא לה, היות ומהות שתיהן שוה, לחתוך את הפרי ממקום גידולו.

ואם כן,

למאי הלכתא

, לאיזה ענין,

כתבינהו רחמנא

לזמירה ולבצירה? הא ידעינן אסור זמירה מאיסור זריעה, ואסור בצירה מאסור קצירה! ובהכרח, שנכתבו מלאכות זמירה ובצירה כדי

למימרא

, כי רק

דאהני

של שתי

תולדות

אלו [זמירה שהיא תולדת זריעה, ובצירה שהיא תולדת קצירה],

מיחייב

בשביעית . אך

א

תולדות

אחרנייתא

-

לא

מחייב!

ומקשינן

ו

כי

לא

חייבים על שאר תולדות בשביעית?

והתניא

: כתיב "

שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור

".

ומדייק התנא:

אין לי אלא זירוע, וזימור

, חיתוך ענפים יבשים מהגפן, שעליהם חייב בשביעית.

מנין לניכוש

, עקירת עשבים רעים מבין טובים,

ולעידור

, לחפור תחת הגפנים כדי לרפות את הקרקע,

ולכיסוח

לחתוך למעלה מהקרקע את העשבים הרעים מבין הטובים, מנין שגם מלאכות אלו אסורות בשביעית?

תלמוד לומר

"

שדך לא

.

כרמך לא

". והיינו, מכך שלא כתב הכתוב איפכא "לא תזרע שדך, לא תזמור כרמך", אלא כתב "שדך לא תזרע", משמע "שדך - לא".

ודרשינן:

לא

תעשה

כל מלאכה שבשדך!

ולימוד זה אוסר ניכוש וכדומה.

וכן מהא דכתיב "כרמך לא תזמור" ולא כתיב "לא תזמור כרמך", משמע "כרמך - לא".

ו

דרשינן:

לא

תעשה

כל מלאכה שבכרמך!

ובא הכתוב ללמד על מלאכת עידור וכדומה.

הרי שיש עוד תולדות שנאסרו בתורה, חוץ מאותן שתי תולדות של זמירה ובצירה!

ועוד תניא שם:

מנין שאין מכרסמין

לשון זימור באילנות -

ואין מזרדין

חיתוך ענפים מיותרים מאילן -

ואין מפסגין

סמיכת אילן שהוא רענן יותר מדאי -

באילן

בשביעית?

תלמוד לומר

"

שדך לא, כרמך לא

"! ודרשינן כדלעיל:

לא

תעשה

כל מלאכה שבשדך, ולא

תעשה

כל מלאכה שבכרמך

.

וכן ילפינן בברייתא שם:

מנין שאין מזבלין

הנחת זבל בעיקרי האילן,

ואין מפרקין

אבנים מעל עיקרי האילן,

ואין מאבקין

כיסוי שרשים גלויים, באבק,

ואין מעשנין

עישון לניקוי מתולעים,

וכל זה אסור

ב

מלאכת ה

אילן

?

תלמוד לומר

"

שדך לא, כרמך לא

".

ודרשינן:

כל מלאכה שבשדך לא

.

וכל מלאכה שבכרמך לא

.

ומסיימת הברייתא:

יכול לא יקשקש

עידור בזיתים

תחת הזיתים, ולא יעדר תחת הגפנים, ולא ימלא נקעים מים, ולא יעשה עוגיות לגפנים

?

תלמוד לומר

"

שדך לא תזרע

".

זריעה בכלל

הכתוב "ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ"

היתה

.

ולמה יצתה

זריעה להכתב כמלאכה בפני עצמה?

להקיש אליה

, ו

לומר לך: מה זריעה מיוחדת

, שהיא

עבודה שבשדה ושבכרם

, שהיא שייכת בשניהם -

אף כל

עבודה בשביעית אסורה מן התורה כ

שהיא עבודה שבשדה ושבכרם

.

יצאו מכלל זה קשקוש ועידור ומילוי מים בנקעים ועשיית עוגיות לגפנים, שאינם אלא או בכרם או בשדה, ולכן לא נאסרו בשביעית .

ומוכח מהברייתא, שהרבה תולדות נאסרו בתורה ולא רק בצירה וזמירה, וקשיא לרבא האומר שרק הן אסורות בשביעית מן התורה.

ומתרצינן: לעולם כל הני תולדות

מדרבנן

בלבד הן אסורות.

וקרא

אשר דרשינן ממנו "שדך לא, כרמך לא" לאסור את שאר התולדות -

אסמכתא בעלמא

הוא. ומדאורייתא רק בצירה וזמירה אסורות,

ומקשינן:

וקשקוש בשביעית

-

מי שרי

?

והא כתיב

"

והשביעית תשמטנה, ונטשתה

". ודרשינן: "

תשמטנה

" -

מלקשקש

. "

ונטשתה

" -

מלסקל

, שאין להוציא אבנים מהכרם.

הרי שקשקוש אסור.

ומתרצינן:

אמר רב עוקבא בר חמא: תרי קשקושי הוו

.

חד, אברויי אילני

, לחזק ולשבח את האילן.

וחד, סתומי פילי

סתימת בקעים שבאילן.

וזה שדרשנו מהפסוק תשמטנה מלקשקש היינו

אברויי אילן

, שהוא רק להרווחה, ולכן

אסור

.

אך קשקוש דתנן מותר, היינו

סתומי פילי

, ובלעדיו יש פסידא לאילן, ולהכי

שרי

.

איתמר, החורש בשביעית

, נחלקו בדינו

רבי יוחנן ורבי אליעזר

.

חד אמר לוקה

, וחד אמר אינו לוקה

.

והוינן בטעמייהו: לימא בד

ברי

רבי אבין אמר רבי אילעא

-

קמיפלגי!

כתיב "ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ. שדך לא תזרע, וכרמך לא תזמור".

ויש לנו כלל

דאמר רבי אבין אמר רבי אילעא: כל מקום שנאמר כלל בעשה, ופרט בלא תעשה

, כגון בהאי קרא, שפתח ב"שבת שבתון תהיה לארץ" - שכלל הכל בעשה דשבתון. ואחר כך פרט "שדך לא תזרע, וכרמך לא תזמור" בלא תעשה.

ואפילו אם כתוב כלל נוסף בלשון עשה, אחר שפרט בלא תעשה, וכגון בהאי קרא, שמסיים "שנת שבתון תהיה לארץ" -

אין דנין אותו ב

"

כלל ופרט וכלל

"!

והטעם, שאמנם בלימוד "כלל ופרט וכלל" קיימא לן שאין אתה דן אלא כעין הפרט, ומרבים כל דבר הדומה לפרט. והיינו רק כאשר הכלל ופרט וכלל כתובים בשוה, בעשה או בלא תעשה. אך כהאי גוונא, שאין הפרט כתוב כמו הכלל, דיינינן ליה כ"כלל ופרט" בלבד, ואז, אין בכלל אלא מה שבפרט! והיינו, רק זורע וזומר בכלל, ולא חורש וכדומה.

והכי פליגי בה רבי יוחנן ורבי אלעזר:

מאן דאמר לוקה

-

לית ליה

את הא

ד

אמר

רבי אבין אמר רבי אילעא

. אלא הוא דורש גם כאן את הלימוד כלל ופרט וכלל, ומרבה בכלל "שבת שבתון" גם חרישה הדומה לזריעה וזמירה, ולוקה עליה כמו בלא תזרע.

ומאן דאמר אינו לוקה

-

אית ליה

סובר כמו

ד

אמר

רבי אבין אמר רבי אילעא

, ואינו מרבה דבר בכלל ופרט, ואין לוקין אלא על זריעה וזמירה, ולא על חרישה דלא כתיבא.

ודחינן:

לא

בהכי פליגי.

אלא,

דכולי עלמא לית ליה דרבי אבין אמר רבי אילעא

, וסברת

מאן דאמר לוקה, שפיר

מובנת, שהוא לומד חרישה בכלל ופרט וכלל מזריעה.

ו

אילו

מאן דאמר אינו לוקה

על חרישה,

אמר לך: מכדי זמירה בכלל זריעה

היא, שעל ידי הזמירה צומח האילן יותר טוב,

ובצירה בכלל קצירה

, שזו בגפן וזו בתבואה. ואם כן,

למאי הילכתא כתבינהו רחמנא

לשתיהן?

על כרחך,

למימר, ד

רק

אהני תולדות

, בצירה וזמירה,

הוא דמחייב

בשביעית. אבל

אתולדה אחרינא

, כחרישה,

לא מחייב

, ולכן אמר שאינו לוקה על חרישה וכדומה.

ומקשינן:

ו

כי

לא

כתיבי שאר תולדות בלאו?

והתניא

בברייתא דלעיל [ושם התבארה] "

שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור, אין לי אלא זירוע וזימור, מנין לעידור וקשקוש וכיסוח

?

תלמוד לומר

"

שדך לא, כרמך לא

". ודרשינן:

כל מלאכה שבשדך לא,

תעשה,

כל מלאכה שבכרמך לא

תעשה.

ומנין שאין מכרסמין ואין מזרדין ואין מפסגין באילן

?

תלמוד לומר

"

שדך לא, כרמך לא

". ודרשינן:

לא

תעשה

כל מלאכה שבשדך, ולא

תעשה

כל מלאכה שבכרמך

.

ומנין שאין מזבלין ואין מפרקין ואין מעשנין באילן

?

תלמוד לומר

"

שדך לא כרמך לא

" -

כל מלאכה שבשדך לא, וכל מלאכה שבכרמך לא

.

יכול לא יקשקש תחת הזיתים, ולא יעדר תחת הגפנים ולא ימלא נקעים מים, ולא יעשה עוגיות לגפנים

?

תלמוד לומר

"

שדך לא תזרע

".

זריעה בכלל

"שנת שבתון תהיה לארץ"

היתה

.

ולמה יצתה

זריעה להכתב בפני עצמה? -

להקיש אליה

, ו

לומר לך: מה זריעה מיוחדת

בכך שהיא

עבודה שבשדה ושבכרם

-

אף כל שהיא עבודה שבשדה ושבכרם

אסורה.

ומוכח מברייתא זו שהרבה תולדות נכללו בלאו ד"שדך לא, כרמך לא", ולא רק זמירה ובצירה, ולמה לא ילקה אף על החרישה!?

ומשנינן: כל הני תולדות שבברייתא נאסרו רק

מדרבנן. ו

הא דיליף להו מ

קרא

-

אסמכתא בעלמא

הוא, ולוקה בתולדות רק על בצירה וזמירה.