Moed Katan 26a — Talmud auf Deutsch

תנו רבנן

:

ואלו קרעין שאין מתאחין

:

הקורע על

מיתת

אביו, ועל אמו, ועל רבו שלימדו תורה, ועל נשיא, ועל אב בית דין

.

ו

כן הקורע

על שמועות הרעות, ועל

שמיעת "

ברכת

"

השם

[בלשון סגי נהור].

ו

כן הקורע

על

[ראיית]

ספר תורה שנשרף

.

ו

כן

על

[ראיית]

ערי יהודה, ועל המקדש, ועל

ירושלים

בחורבנם.

וקורע על

ראיית ה

מקדש, ומוסיף

בקריעתו

על ירושלים.

ומבארת הגמרא את מקור ההלכות שבברייתא:

מצות קריעה על

אביו ואמו, ו

על

רבו שלימדו תורה

-

מנלן

?

מ

דכתיב

[מלכים ב ב] בהסתלקות אליהו השמימה: "

ואלישע ר

ו

אה

את אליהו הנביא עולה השמימה.

והוא מצעק

: "

אבי, אבי! רכב ישראל ופרשיו!

"

"

אבי, אבי

" -

זה אביו ואמו.

"

רכב ישראל ופרשיו

" -

זה רבו שלימדו תורה.

וקרע קריעה על הסתלקותו.

ומסבירה הגמרא:

מאי משמע

, מנין לנו מפסוק זה שיש לקרוע גם על רבו?

כדמתרגם רב יוסף

את הפסוק:

רבי רבי, דטב להון לישראל

שהוא טוב להם לישראל

בצלותיה

, בתפילותיו עבורם,

מרתיכין ופרשין

, יותר מאשר יכולים להועיל להם רכב ופרשים.

הרי שקראו הכתוב "רבי", ועל כך הוא קרע .

וממשיכה הגמרא את ביאור ההלכות שבברייתא:

ולא מתאחין

הקרעים -

מנלן

?

דכתיב

בקריעה שקרע אלישע על הסתלקות רבו אליהו [מלכים ב ב]:

"

ויחזק בבגדיו, ויקרעם לשנים קרעים

".

ממשמע שנאמר

"

ויקרעם

", וכי

איני יודע ש

קרעם

לשנים

?

אלא, מלמד ש

צריכים הבגדים להיות נשארים

קרועים ועומדים לשנים

-

לעולם!

אמר

הקשה

ליה ריש לקיש לרבי יוחנן

: הרי

אליהו

עדיין

חי הוא

, ואיך קרע עליו אלישע קריעה שקורעים על מת!?

אמר ליה: כיון דכתיב

"

ולא ראהו עוד

", הרי

לגבי דידיה

של אלישע -

כמת דמי

.

וממשיכה הגמרא בביאור הלכות הברייתא

:

קריעה על נשיא ואב בית דין

שמתו,

ו

קריעה על

שמועות הרעות

-

מנלן

?

דכתיב

בקריעה שקרע דוד כשהגיעה השמועה על מות שאול ויהונתן [שמואל ב א]:

"

ויחזק דוד בבגדיו, ויקרעם. וגם כל האנשים אשר אתו

קרעו בגדיהם.

ויספדו, ויבכו, ויצמו עד הערב

-

על שאול, ועל יהונתן בנו, ועל עם ה', ועל בית ישראל, כי נפלו בחרב

".

שאול

-

זה נשיא.

שהיה מלך, ודינו כמו נשיא.

יהונתן

-

זה אב בית דין.

על עם ה' ועל בית ישראל

-

אלו שמועות הרעות.

אמר ליה רב בר שבא לרב כהנא: ואימא

אין קורעים אלא

עד דהוו כולהו!?

אמר ליה

: "

על, על

" האמור בפסוק על כל ענין לחוד -

הפסיק הענין

.

והוינן בה: ומי קרעינן אשמועות הרעות

?

והא אמרו ליה לשמואל: קטל שבור מלכא

מלך פרס

תריסר אלפי יהודאי ב"מזיגת קסרי

" -

ולא קרע

שמואל על השמועה הרעה!?

ומשנינן:

לא אמרו

שקורעים על שמועה הרעה

אלא

כשהיא אירעה

ברוב צבור

של ישראל,

וכמעשה שהיה

בשאול ויהונתן.

ולכן לא קרע שמואל על השמועה שהרג שבור מלכא תריסר אלפים יהודים, כי היא לא היתה ברוב ציבור של ישראל .

ותמהינן:

ומי קטל שבור מלכא יהודאי

?

והא אמר ליה שבור מלכא לשמואל: תיתי לי,

תבוא אלי טובה,

דלא קטלי

כיון שלא הרגתי

יהודי מעולם

.

ומשנינן:

התם

-

אינהו

היהודים שהיו שם

גרמי לנפשייהו

את מותם, כיון שמרדו בו. ומה שאמר שבור מלכא לשמואל שהוא לא הרג יהודי מימיו, כונתו שלא הרג אף יהודי בחינם.

דאמר רבי אמי: לקל יתירי

, לקול היתרים, המתוחים על הכינורות

ד

"

מזיגת קסרי

", שבהן הכריזו היהודים על המרד -

פקע שורא

נבקעו חומותיה

ד

[של העיר]

לודקיא.

זה שקורעים

על

שמיעת "

ברכת

"

השם

-

מנלן

?

דכתיב

[מלכים ב יח] "

ויבא אליקים בן חלקיה אשר על הבית, ושבנא הס

ו

פר, ויואח בן אסף המזכיר אל חזקיהו, קרועי בגדים

". שקרעו בגדיהם כאשר שמעו את החירוף והגידוף של רבשקה, שליח מלך אשור, אשר צר על ירושלים .

תנו רבנן: אחד השומע

את "ברכת" השם מפי ה"מברך",

ואחד השומע מפי השומע

, כגון השומע מפי העדים -

חייב לקרוע.

והעדים

עצמם,

אינן חייבין לקרוע

בשעה ששומעים את עצמם בשעת עדותם,, לפי

שכבר קרעו בשעה ששמעו.

והוינן בה: ואם קרעו

בשעה ששמעו

-

מאי הוי

?

הא קא שמעי השתא

שוב, ששומעים את עצמם בשעת עדותם, וכל השומע חייב לקרוע!

ומשנינן:

לא

תאמר כמו ש

סלקא דעתך

שגם העדים צריכים לקרוע כשמעידים ושומעים שוב [את עדות עצמם]. היות

דכתיב

[מלכים ב יט]

"ויהי כשמע המלך חזקיהו

, כאשר סיפרו לו את דברי החירוף והגידוף של רבשקה, שלוחו של מלך אשור, כלפי ה' -

ויקרע

המלך

את בגדיו

".

ומכאן מוכח כי רק

המלך

חזקיה לבדו

קרע

אז בשמעו מפיהם את הדברים הללו

, ו

אילו

הם

, העדים שבאו להעיד לפניו,

לא קרעו

.

ו

זה ש

לא מתאחין

הקרעים על שמועות שכאלה לעולם -

מנלן

?

אתיא

גזירה שוה "

קריעה קריעה

". נלמד את דין ה"קריעה" האמורה כאן על גידופו של רבשקה, מה"קריעה" האמורה באלישע על הסתלקות אליהו, שהיא לעולם.

חובת קריעה על

ספר תורה שנשרף

-

מנלן

?

דכתיב

[ירמיהו לו] "

ויהי כקרוא יהודי

את דברי הקינות שבמגילת איכה לפני המלך יהויקים,

שלש דלתות וארבעה

, שלשה ארבעה פסוקים -

יקרעה

המלך יהויקים

בתער הספר, והשלך אל האש אשר אל האח". וגו'.

ומבארת הגמרא:

מאי

"

שלש דלתות וארבעה

"?

אמרו ליה ליהויקים

המלך:

כתב ירמיה ספר קינות

על החורבן, שהוא מנבא עליו שעתיד להתרחש.

אמר להו

יהויקים:

מה כתיב ביה

, בספר הקינות?

אמרו לו את הפסוק הראשון [איכה א]: "

איכה ישבה בדד

".

אמר להו

יהויקים:

אנא מלכא

, אני הוא המלך, ועלי לא נאמר במגילה דבר לרעה.

אמרו ליה

את הפסוק השני: כתוב בו "

בכו תבכה בלילה

".

אמר להם:

אנא מלכא

, ואין הדברים אמורים בי.

אמרו לו את הפסוק השלישי: כתוב בו "

גלתה יהודה מעני

".

אמר להם:

אנא מלכא.

אמרו לו את הפסוק הרביעי: כתוב בו "

דרכי ציון אבלות

".

אמר להם:

אנא מלכא.

וכשהגיעו לפסוק החמישי, ואמרו לו שכתוב בו "

היו צריה

-

לראש!

", ופסוק זה מורה כי מלכות יהויקים עומדת לחלוף, והצרים יהיו לראש במקומו, אז

אמר להו

יהויקים:

מאן אמרה

? בשם מי אמר ירמיהו פסוק זה?

אמרו לו: "

כי ה' הוגה על רב פשעיה

".

מיד קדר

חתך יהויקים

כל אזכרות

ה'

שבה

, במגילת איכה,

ושרפן באש.

והיינו דכתיב

[ירמיהו לו] "

ולא פחדו ולא קרעו את בגדיהם

".

מכלל

, מכאן יש ללמוד,

דבעו למיקרע

, שהיו צריכים לקרוע בראותם את האזכרות נשרפות באש.

אמר ליה

הקשה

רב פפא לאביי

: מנין שהיה להם לקרוע על ראיית האזכרות הנשרפות?

אימר

שהיה להם לקרוע

משום שמועות הרעות

שבמגילת איכה!?

אמר

תירץ

ליה

אביי: וכי

שמועות רעות

-

בההיא שעתא, מי הוו!?

הרי היה זה עוד לפני החורבן, ואין אלו שמועות על מאורעות שכבר אירעו, אלא רק תיאור העתיד להיות, ועל כך אין חייבים לקרוע .

אמר רבי חלבו אמר רב הונא: הרואה ספר תורה שנקרע, חייב לקרוע שתי קריעות

.

קרע

אחד על הגויל, ו

קרע

אחד על הכתב.

שנאמר

[ירמיהו לו] "

אחרי שרף המלך את המגלה

, הגויל,

ואת הדברים

, הכתב".

רבי אבא ורב הונא בר חייא הוו יתבי קמיה דרבי אבא. בעא

רצה רב הונא בר חייא [לפי הר"ח]

לאפנויי,

להתפנות.

שקליה לטוטפתיה,

לקח את התפילין,

אחתיה אבי סדיא

, והניחם מחוץ לבית הכסא, על דבר הנקרא "בי סדיא".

אתאי בת נעמיתא

, בת היענה,

בעא למיב לעיה.

אמר: השתא

, אם היא היתה לוקחת ובולעת את התפילין,

איחייבין לי שתי קריעות,

אחת על הגויל ואחת על הכתב, היות בליעת בת הנעמית את התפילין עם אזכרותיהם היא כשריפה!

אמר ליה

רבי אבא:

מנא לך הא

?

והא בדידי הוה עובדא,

אירע אצלי מעשה דומה,

ואתאי לקמיה

ובאתי לפניו

דרב מתנה

לשאלו כיצד לנהוג,

ולא הוה בידיה.

ואחר כך

אתאי לקמיה דרב יהודה, ואמר לי: הכי אמר שמואל: לא אמרו

שצריך לקרוע על בליעה של תפילין

אלא

כשנעשה הדבר

ב

כח ה

זרוע,

כשאין אפשרות להציל,

וכמעשה שהיה

ביהויקים המלך, שלא היתה לרואים אפשרות להציל. אך אם יש אפשרות להציל ולמנוע, לא חייבים קריעה .

על

ערי יהודה

-

מנלן

שקורעים?

דכתיב

[ירמיהו מא] "

ויבאו אנשים משכם, משלו ומשמרון, שמנים איש, מגלחי זקן וקרעי בגדים, ומתגודדים

.

ומנחה ולבונה בידם, להביא בית ה"

'.

וגו

מר .

אמר רבי חלבו אמר עולא ביראה אמר רבי אלעזר: הרואה ערי יהודה בחורבנן אומר

: [ישעיהו סד] "

ערי קדשך היו מדבר

".

וקורע.

הרואה

ירושלים בחורבנה

-

אומר

: [שם] "

ציון מדבר היתה, ירושלים שממה

".

וקורע

.

הרואה

בית המקדש בחורבנו

-

אומר

[שם] "

בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבתינו היה לשרפת אש, וכל מחמדינו היה לחרבה

".

וקורע.

קורע על מקדש, ומוסיף על ירושלים.

ורמינהו: אחד השומע

ואחד הרואה, כיון שהגיע לצופים

-

קורע, וקורע על מקדש בפני עצמו, ועל ירושלים בפני עצמה

.

לא קשיא

.

הא

-

דפגע במקדש ברישא

.

הא

-

דפגע בירושלים ברישא

.

תנו רבנן: וכולן רשאין לשוללן, ולמוללן,

וללוקטן, ולעשותן כמין סולמות,

[סוגי איחוי שאינם איחוי גמור],

אבל לא לאחותן

.