Moed Katan 25a — Talmud auf Deutsch

גמרא:

שנינו במשנה שאין קורעים על המת אלא רק קרוביו.

והוינן בה:

ו

כי

אפילו

היה המת

חכם

אין קורעין עליו אלא קרוביו?

והתניא: חכם שמת

-

הכל קרוביו.

ויש לתמוה בלשון הברייתא: וכי "

הכל

הם

קרוביו

של חכם"

סלקא דעתך

לומר?

אלא

כך כונת הברייתא לומר:

הכל

נחשבים

כקרוביו

-

הכל קורעין עליו, והכל חולצין עליו, והכל מברין עליו ברחבה!

וכיון שכולם נחשבים כקרוביו, וכולם צריכים לקרוע עליו, מדוע אומרת המשנה שאין קורעים עליו אלא קרובי המת!?

ומשנינן:

לא צריכא

, משנתנו מדברת במת

דלאו חכם הוא.

עוד הוינן בה:

ואי אדם כשר הוא

-

חיובי מיחייב

כל אחד

למיקרע

.

דתניא: מפני מה בניו ובנותיו של אדם מתים כשהן קטנים

? -

כדי שיבכה ויתאבל על אדם כשר

.

ותמהינן: האם כדי ש

יבכה ויתאבל

אדם על אדם כשר בעתיד, בניו של אדם מתים? וכי

ערבונא קא שקיל מיניה

, וכי לוקחים ממנו ערבון על כך מראש!?

אלא

, כך יש לומר: בניו הקטנים של אדם מתים

מפני שלא בכה והתאבל על אדם

כשר.

שכל הבוכה ומתאבל על אדם כשר

-

מוחלין לו על כל עונותיו, בשביל כבוד שעשה לו

.

ומשנינן: משנתנו מדברת במת

דלאו אדם כשר הוא.

ועוד הוינן בה:

אי דקאי התם

אם עומד שם אדם שאינו קרוב של המת

בשעת יציאת נשמה

-

חיובי מיחייב

גם הוא לקרוע, למרות שהוא אינו קרוב של המת. ומדוע אומרת המשנה שאין קורעים אלא קרוביו!?

דתניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: העומד על המת בשעת יציאת נשמה

-

חייב לקרוע. למה זה דומה

-

לספר תורה שנשרף, שחייב לקרוע

כשרואה אותו נקרע .

ומשנינן: משנתנו מדברת בכגון

דלא קאי התם

שלא עומד שם אדם שאינו קרוב למת

בשעת יציאת נשמה.

כי נח נפשיה דרב ספרא לא קרעו רבנן עליה.

אמרי: לא גמרינן

לא למדנו תורה

מיניה

, ממנו .

אמר להו אביי: מי תניא

"

הרב שמת

כולם כקרוביו"?

הרי "

חכם שמת

הכל כקרוביו"

תניא.

ועוד

, הרי

כל יומא שמעתתיה

שמועותיו של רב ספרא נאמרות

בפומין

בפיותנו בלומדנו

בבי מדרשא.

ונמצא שאנו לומדים ממנו, גם אם אין אנו תלמידיו באופן ישיר .

סבור

, סברו רבנן כי אין תקנה להמנעותם מקריעה, כי

מה דהוה

-

הוה.

ואין אפשרות לקרוע לאחר זמן.

אמר להו אביי: תנינא: חכם, כל זמן שעוסקין בהספד

-

חייבין לקרוע

עליו.

סבור למיקרע לאלתר

בלא הספד.

אמר להו אביי, תניא: חכם

-

כבודו בהספידו

, ויש לכם להמתין מלקרוע עד שעת ההספד .

כי נח נפשיה דרב הונא, סבור לאותובי

להניח

ספר תורה אפורייה

, על מטתו, כדי לומר עליו "קיים זה מה שכתוב בזה".

אמר להו רב חסדא: מילתא

, דבר,

דבחייה

, שבחייו של רב הונא,

לא סבירא ליה,

היה סבור שאין לעשות כן, וכי

השתא

עתה

ליקום ליעבד ליה

, נעמוד ונעשה לו דבר שהוא עצמו סבור שאין לעשותו!?

דאמר רב תחליפא: אנא חזיתיה

ראיתיו

לרב הונא, דבעי למיתב אפורייה,

שרצה לישב על מיטה,

והוה מנח ספר תורה עליה.

וכף כדא אארעא

, הפך רב הונא כד על פיו,

ואותיב

והניח את

ספר תורה עילויה

, עליו, משום שסבר שאסור לישב על מיטה שספר תורה מונח עליה .

אלמא, קסבר

רב הונא

אסור לישב על גבי מטה שספר תורה מונח עליה.

לא הוה נפיק פוריא מבבא.

לא יצאה מיטתו דרך השער.

סבור לשלשולי דרך גגין.

אמר להו רב חסדא: הא גמירנא מיניה: חכם

-

כבודו

שיוציאו מטתו

דרך פתח.

סבור לאשנויי

להעבירו

מפוריא

מהמיטה הרחבה ששכב עליה

לפוריא

צרה.

אמר להו רב חסדא: הכי גמרינא מיניה: חכם

-

כבודו

שיוציאוהו

במטה ראשונה

שמת עליה.

דאמר רב יהודה אמר רב: מנין לחכם שכבודו במטה ראשונה

-

שנאמר

[שמואל ב ו] "

וירכבו את ארון האלהים אל עגלה חדשה

" .

פרוס בבא,

הרחיבו את השער,

ואפקוה.

פתח עליה רבי אבא: ראוי היה רבינו שתשרה עליו שכינה, אלא שבבל גרמה ליה

שלא תשרה עליו.

מתיב רב נחמן בר חסדא, ואמרי לה רב חנן בר חסדא

: הרי כתוב בספר יחזקאל [פרק א] "

היה היה דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי הכהן בארץ כשדים

". ומוכח שגם בבבל שורה השכינה!?

טפח ליה אבוה בסנדליה. אמר ליה

: וכי

לאו אמינא

האם לא אמרתי

לך לא תיטרוד עלמא

בקושיות?

מאי

"

היה

דבר ה'"

שהיה כבר

ששרתה עליו שכינה בהיותו בארץ ישראל .

כי אסקוה להתם, אמרו ליה לרבי אמי ולרבי אסי: רב הונא אתי.

והבינו שהוא מגיע חי, כי לא סיפרו להם על מותו.

אמרו

רבי אמי ורבי אסי:

כי הוינן התם

בבבל,

לא הוה לן לדלויי רישין מיניה

. לא יכולנו להרים ראשנו מחמת גדלותו, וכי

השתא אתינן הכא

עכשו שבאנו לארץ ישראל

אתא בתרין

, הוא בא אחרינו?

אמרו להו: ארונו בא!

רבי אמי ורבי אסי נפוק

לקראתו ללוותו.

רבי אילא ורבי חנינא לא נפוק.

איכא דאמרי, רבי אילא נפק, רבי חנינא לא נפק.

דנפק

-

מאי טעמיה

?

דתניא: ארון העובר ממקום למקום

-

עומדים עליו בשורה, ואומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים

.

דלא נפק

-

מאי טעמא

?

דתניא: ארון העובר ממקום למקום

-

אין עומדין עליו בשורה, ואין אומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים.

קשיין אהדדי!

לא קשיא.

כאן

-

ששלדו קיימת

.

כאן

-

בשאין שלדו קיימת.

ורב הונא

-

שלדו קיימת הוה.

וזה

דלא נפק

-

לא סיימוה קמיה

ששלדו קיימת.

אמרי: היכא נינחיה

בקבר של מי?

רב הונא ריבץ תורה בישראל, ורבי חייא ריבץ תורה בישראל הוה.

ולידו של רבי חייא מקומו של רב הונא.

אמרו:

מאן מעייל ליה

לקוברו ליד רבי חייא?

אמר להו רב חגא: אנא מעיילנא ליה, דאוקמתיה לתלמודאי כי הוינא בר תמני סרי שנין, ולא חזי לי קרי

.

ומשמע ליה קמיה

, הייתי משמיע שמועות לפני רב הונא,

וידעי בעובדיה.

והכרתי את מעשיו הגדולים: כגון,

דיומא חד אתהפיכא ליה רצועה דתפילין,

שהצד השחור היה כלפי גופו,

ויתיב עלה ארבעין תעניתא

.

עייליה

רב חגא לקוברו.

הוה גני

שכב שם במערת הקבורה,

יהודה

בן רבי חייא

מימיניה דאבוה, וחזקיה

בנו

משמאליה.

אמר ליה יהודה לחזקיה: קום מדוכתיך, דלאו אורח ארעא דקאים רב הונא

שרב הונא עומד .

בהדי דקאים

יהודה -

קם בהדיה עמודא דנורא

.

חזייה רב חגא, איבעית

, נבהל מעמוד האש,

זקפיה

העמיד

לארוניה

של רב הונא שיחצוץ בינו לבין עמוד האש, ולא יזיקנו,

ונפק, אתא.

והאי דלא איענש ענש

רב חגא, שהצליח להנצל מעמוד האש, הוא רק -

משום דזקפיה לארוניה דרב הונא

שיחצוץ ביניהם.

כי נח נפשיה דרב חסדא סבור לאותובי ספר תורה אפורייה

, לשים ספר תורה על מטתו.

אמר להו רבי יצחק: מילתא דלרביה לא סבירא ליה, אנן ניקום נעביד ליה!?

סבור דלא למישלל קרעייהו

עליו.

אמר להו רבי יצחק בר אמי: חכם, כיון שהחזירו פניהם מאחורי המטה

-

שוללין

.

כי נח נפשיה דרבה בר הונא ורב המנונא

-

אסקינהו להתם

, לארץ ישראל.