Moed Katan 20a — Talmud auf Deutsch

לפי

שכבר נתעסקו בו

לנחמו

ברגל

, שבעה ימים.

כללו של דבר: כל

דבר

שהוא

נוהג

משום אבל

-

רגל מפסיקו

, ואינו ממשיך לנהוג אבלותו ברגל, אלא צריך להשלימה אחר הרגל .

וכל שהוא משום עסקי רבים

של תנחומי אבלים,

אין רגל מפסיקו

, אלא ממשיכים לנחמו ברגל.

ואם

קברו שלשה ימים בסוף הרגל

-

מונה שבעה אחר הרגל.

אך רק במשך

ארבעה ימים הראשונים

שלאחר הרגל

רבים מתעסקין בו

לנחמו, ומשלימים בכך את שבעת הימים של תנחומים, שהחלו ברגל.

ואילו ב

שלשה

ה

ימים האחרונים

של ימי השבעה שלאחר הרגל -

אין רבים

מתעסקין בו

לנחמו, לפי

שכבר נתעסקו

לנחמו

ברגל

שלשה ימים .

ומסיימת הברייתא בהלכה נוספת:

ורגל

-

עולה לו

למנין שלשים.

ומדייקת הגמרא:

מאי לאו

, זה שאמר התנא ש"רגל עולה לו", הוא מדבר

אסיפא

, על הקובר מתו ברגל, שהרגל עולה לו למנין שלשים, ומוכח נגד מה שאמר רבה שאין הרגל עולה לו.

ודוחה הגמרא:

לא

תביא מכאן ראיה שהרגל עולה לו! כי לא על המקרה שבסיפא מדבר התנא, אלא

ארישא

הולכים דבריו, שהקובר מתו לפני הרגל, עולה לו הרגל למנין שלשים, לפי שכבר התחיל לנהוג אבלות. ואין מכאן פשיטות לבעיית אביי במי שקבר מתו במועד, שלא התחיל לנהוג אבילות לפני המועד, אם הרגל עולה לו למנין שלשים.

איתיביה

לרבה מברייתא אחרת:

דתניא:

רגל עולה לו למנין שלשים

.

כיצד

?

קברו בתחילת הרגל

, ביום הראשון -

מונה שבעה אחר הרגל, ומלאכתו נעשית על ידי אחרים, ועבדיו ושפחותיו עושין בצנעא בתוך ביתו,

ואולם,

אין רבים מתעסקין בו

לנחמו,

שכבר נתעסקו בו

לנחמו

ברגל

.

ורגל עולה לו!

ומוכח שרגל עולה לו למנין שלשים אפילו כשקבר מתו ברגל.

ומסקינן: אכן מכאן

תיובתא

לרבה!

כי אתא רבין

מארץ ישראל לבבל,

אמר

בשם

רבי יוחנן: אפילו קברו ברגל

, עולה לו הרגל למנין שלשים.

וכן אורי

הורה

ליה רבי אלעזר לרבי פדת בריה: אפילו קברו ברגל.

תנו רבנן: קיים כפיית המטה שלשה ימים קודם הרגל

-

אינו צריך לכפותה אחר הרגל, דברי רבי אליעזר

.

וחכמים אומרים: אפילו

קיים את כפיית המטה

יום אחד

לפני הרגל,

ואפילו שעה אחת

, שוב אינו צריך לנהוג אבילות שבעה אחר הרגל .

אמר רבי אלעזר ברבי שמעון

: מחלוקת זו -

הן הן דברי בית שמאי, הן הן דברי בית הלל.

שבית שמאי אומרים

אם קיים כפיית המטה

שלשה ימים

לפני הרגל רק אז אינו צריך לכפות אחר הרגל,

ובית הלל אומרים אפילו

אם קיימה

יום אחד

בלבד.

אמר רב הונא אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, ואמרי לה אמר להו רבי יוחנן לרבי חייא בר אבא ולרב הונא: אפילו

כפה מטתו

יום אחד, אפילו שעה אחת

לפני הרגל, שוב אינו צריך לכפות .

רבא אמר: הלכה כתנא דידן,

דמשנתנו,

דאמר

רק אם כפה מטתו

שלשה

ימים קודם הרגל, רק אז אינו צריך לכפות אחר הרגל.

רבינא איקלע לסורא דפרת, אמר ליה רב חביבא לרבינא: הלכתא מאי

, מה היא?

אמר ליה: אפילו

כפה מטתו לפני הרגל

יום אחד, ואפילו שעה אחת

, שוב אינו צריך לכפותה אחר הרגל.

יתיב רבי חייא בר אבא ורבי אמי ורבי יצחק נפחא אקילעא

, על פתחו

דרבי יצחק בן אלעזר,

ו

נפק מילתא מבינייהו

, ויצא דבר תורה מביניהם:

מנין לאבילות

שהיא

שבעה

ימים?

דכתיב

[עמוס ח] "

והפכתי חגיכם לאבל

".

הקיש הכתוב אבילות לחג, ומכאן יש ללמוד:

מה חג

[סוכות או פסח] הוא

שבעה

ימים -

אף אבילות

היא

שבעה

ימים .

ופרכינן:

ואימא

אבילות היא כמו חג ה

עצרת, דחד יומא

בלבד היא!?

ומשנינן:

ההוא

דימוי של אבילות לעצרת,

מיבעי ליה לכדריש לקיש

.

דאמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה: מנין לשמועה רחוקה

על המת,

שאינה נוהגת

בה אבילות

אלא יום אחד

-

דכתיב

"

והפכתי חגיכם לאבל

".

ואשכחן עצרת

, חג השבועות,

דאיקרי חד יומא

, שאפילו יום אחד נקרא "

חג

", ומכאן למדו שיש גם אבילות של יום אחד, והיא נוהגת בשמועה רחוקה.

תנו רבנן: שמועה קרובה

[וכפי שתבאר הברייתא להלן]

נוהגת שבעה ושלשים

, שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד.

איזו היא קרובה ואיזו היא רחוקה

?

קרובה

-

בתוך שלשים

, רחוקה

-

לאחר שלשים, דברי רבי עקיבא

.

וחכמים אומרים: אחת שמועה קרובה ואחת שמועה רחוקה

-

נוהגת שבעה ושלשים.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל מקום שאתה מוצא יחיד מקיל ורבים

מחמירין

[או רבים מקילים ויחיד מחמיר. תוס'] -

הלכה כרבים

. חוץ מ

הלכה

זו,

של שמועה רחוקה.

שאף על פי ש

היחיד,

רבי עקיבא, מקיל

בה,

וחכמים

, שהם הרבים,

מחמירין

בה - בכל זאת

הלכה כרבי עקי בא.

וטעמו של דבר, משום

דאמר שמואל: הלכה כדברי המקיל באבל

.

רב חנינא אתיא ליה שמועה

אודות מיתתו

דאבוה, מבי חוזאי

[שם מקום].

אתא

רב חנינא

לקמיה דרב חסדא

לשאול כיצד לנהוג בשמועה זו.

אמר ליה

רב חסדא:

שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד.

רב נתן בר אמי אתא ליה שמועה

אודות מיתתה

דאימיה מבי חוזאי

.

אתא לקמיה דרבא.

אמר ליה

רבא:

הרי אמרו: שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד בלבד.

איתיביה

מברייתא:

במה דברים אמורים

ששמועה רחוקה נוהגת רק יום אחד,

בחמשה מתי מצוה

[חמשה מתים מתוך שבעת הקרובים שמצוה להתאבל עליהם].

אבל על אביו ועל אמו

, גם שמועה רחוקה נוהגת

שבעה ושלשים!

אמר ליה

: ברייתא זו -

יחידאה היא,

תנא יחיד שנה אותה, ולא רבי עקיבא שנאה, כי לדברי רבי עקיבא אין הבדל בין שמועה על אביו ואמו ליתר הקרובים.

ולא סבירא לן כוותיה

דיחידאה!

וזהו התנא ששנה אותה:

דתניא: מעשה ומת אביו של רבי צדוק בגינזק, והודיעוהו לאחר שלש שנים

[שהיא שמועה רחוקה].

ובא ושאל את אלישע בן אבויה וזקנים

שעמו

.

ואמרו

לו:

נהוג שבעה ושלשים.

ועתה מביאה הגמרא דעה נוספת, של רבי אחייה, שנהג שבעה ושלשים בשמועה רחוקה אפילו על בנו.

וכשמת בנו של רבי אחייה בגולה

, והגיעתו שמועה רחוקה,

ישב עליו שבעה ושלשים.

והניחה הגמרא שרבי אחייה היינו רבי חייא. ולכן מקשה הגמרא:

איני! והא רב,

שהיה

בר אחוה דרבי חייא, דהוא

היה גם

בר אחתיה דרבי חייא

.

לרבי חייא היה אח שהיה אחיו מאביו [ולא היה אחיו מאמו], והיתה לרבי חייא גם אחות מאמו, שלא היתה אחותו מאביו.

ובא אחיו של רבי חייא מאביו, ונשא את אחותו של רבי חייא מאמו, שהרי אין ביניהם קשר של אחוה, לא מהאב ולא מן האם.

ומהם נולד רב.

ונמצא שאביו של רב הוא אחיו של רבי חייא, ואמו של רב היא אחותו של רבי חייא. ורבי חייא עצמו הוא דודו של רב, בין מאביו ובין מאמו.

כי סליק להתם,

כשעלה רב לארץ ישראל מבבל, ופגש שם את רבי חייא דודו,

אמר

ליה

, שאל אותו רבי חייא לשלום הוריו של רב [שכאמור היו אחיו ואחותו של רבי חייא], וכך שאלו:

האם

אבא

שלך [שהוא אחי מאבי] עדיין

קיים

?