Moed Katan 12b — Talmud auf Deutsch

והדמיון הוא בכך: ש

יש מהן פטור אבל

אסור

, ויש מהן מותר לכתחילה.

וכגון בהא דפליגי שמואל ורב דימי, שהאומר אין זופתין, היינו לכתחילה, וזהו "פטור אבל אסור", שאף אם זופת, אינו מתחייב על כך דבר. והאומר זופתין, מתיר לכתחילה.

רב הונא, חצדו ליה חצדא

, קצרו לו את קציר שדהו

במועדא

, שלא היתה התבואה ראויה לקצור לפני המועד, וכעת חשיבא כדבר האבד, היות ושעורים שאינן נקצרות נפסדות.

איתיביה

[בנו],

רבה בר רב הונא, לרב הונא

: האיך מותר לקצור במועד? והרי שנינו בברייתא בתוספתא:

טוחנין קמח במועד, לצורך המועד

.

ושלא לצורך המועד אסור

לטחון .

דבר שאבוד במועד

-

מותר לעשותו במועד

.

דבר שאינו אבוד במועד

-

אסור

לעשותו במועד.

במה דברים אמורים

שדבר האבוד במועד מותר לעשותו במועד,

ב

חטין, שהם כבר

תלושין מן הקרקע

.

אבל

דבר שהוא

מחובר לקרקע, אפילו כולו אבוד

אם לא יקצרנו -

אסור

לקצרו .

ו

רק

אם אין לו מה יאכל

-

קוצר

, ומעמר, ודש

, וזורה, ובורר, וטוחן

, לפי שהתירו אפילו טורח מרובה כדי לאכול.

ובלבד שלא ידוש

את התבואה שקצר

ב

אמצעות

פרות!

ומבואר בברייתא, כי גם במקום שהתבואה תפסד, אסור לקצור אפילו בדבר האבד. וקשה לרב הונא שהתיר לקצור.

ותירץ רב הונא שאלת רבה, בנו:

אמר ליה

: ברייתא זו שאסרה לקצור אף בדבר שכולו אבוד - לפי שיטה של תנא

יחידאה היא, ולא סבירא לן כוותיה

, אלא מותר אף לקצור, בדבר האבד .

והראיה שאיסור קצירה בדבר האבוד, הוא דעת תנא יחיד:

מהא

דתניא: כלל אמר רבן שמעון בן גמליאל משום רבי יוסי: דבר התלוש מן הקרקע, אפילו

רק

מקצתו אבוד, מותר

לעשות בכולו מלאכה כדי שלא יאבד מקצתו .

ו

אילו

המחובר לקרקע, אפילו כולו אבוד

-

אסור!

ומוכח שרק אליבא דרבי יוסי, שהוא יחיד, אמר רבן שמעון בן גמליאל שאסור לקצור בכולו אבוד. ולכן לא חייש רב הונא לאיסורו, כי במשנה בתחילת המסכת מפורש שאף במחובר לקרקע מותר לעשות מלאכת דבר האבד, שהרי שנינו בה משקין את קרקע בית השלחין.

ומקשינן:

ואי

האי ברייתא יש להעמידה רק אליבא ד

רבי יוסי

, שאסר עבודה במחובר לקרקע אפילו בדבר האבוד -

ידוש נמי

את התבואה

ב

אמצעות

פרות!

כי בשלמא אם הברייתא לאו יחידאה היא, אפשר לבאר שסבר התנא הזה כרבי יהודה להתיר רק בשינוי, בדבר האבד.

אך אם סבר התנא הזה רק כרבי יוסי - למה לא ידוש את החיטים שאינם מחוברים אפילו בפרות? והרי רבי יוסי אינו מצריך שינוי בתלוש! שהרי

הא אמר רב יצחק בר אבא: מאן תנא

דאמר צריך לעשות

שינוי במועד

אף

ב

מלאכת

דבר האבד

, על כרחך, דשיטתו היא

דלא כרבי יוסי!

כי מדברי רבי יוסי במשנה מבואר שבתלוש מותר מלאכת דבר האבד, ואין צריך לעשות שינוי. ואם כן, למה לא ידוש בפרות!?

ומתרצינן:

אמר לך

תנא דברייתא:

הכי נמי,

שלפי רבי יוסי אין צורך לעשות שינוי, ולדבריו אכן היה צריך להיות מותר לדוש בפרות.

והסיבה שאסר התנא לדוש בפרות אינה מחמת שינוי, שאין במניעה מלדוש בפרות משום שינוי,

כיון ד

ב

כל יומא לאו

דוקא

בפרות דיישי

, כי יש אנשים שדשים גם בלא פרות, הרי

האידנא

, בחול המועד,

נמי, לאו שינוי הוא

אם ידושו בלא פרות.

ולכן מוכח שלא מחמת הצורך בשינוי אסר התנא לדוש בפרות.

אלא האיסור הוא משום שעושות הפרות רעש מרובה של מלאכה בשעת דישתן, ואסרו חכמים "אוושא מילתא" של מלאכה [גם כשהיא מותרת מצד עצמה] במועד.

ולעולם, אכן הברייתא יחידאה היא, וכרבי יוסי, ורק הוא סבר שאסור לעבוד במחובר האבד .

תנו רבנן. טוחנין במועד לצורך המועד

.

ו

לטחון

שלא לצורך המועד, אסור

.

ואם טחן

בחול המועד לצורך המועד

והותיר

לאחר המועד,

הרי זה מותר

לאכלו אחר המועד .

וכן

קוצצין עצים במועד לצורך המועד,

ושלא לצורך המועד, אסור

.

ואם קצץ

במועד לצורך

והותיר

עצים לאחר המועד,

הרי זה מותר

בשימוש בעצים אחר המועד.

וכן

מטילין שכר

לעשותו

במועד

מתמרים או משעורין אפילו בטרחה גדולה,

לצורך המועד

.

ושלא לצורך המועד אסור

.

ואם הטיל והותיר הרי זה מותר

לשתותו אחר המועד.

וכל אלו שהותיר, מותרין לאחר המועד

ובלבד שלא יערים

לעשות הרבה במועד, ויאמר שעושה לצורך המועד, בעוד שכוונתו לאחר המועד, דאסור.

ומקשינן:

ורמינהי

, מברייתא ששנינו בה איפכא:

דתניא:

מטילין שכר במועד לצורך המועד, ושלא לצורך המועד אסור, אחד שכר תמרים ואחד שכר שעורים

.

ואף על פי שיש לו

שכר

ישן

מלפני המועד,

מערים

ואומר שרוצה לשתות שכר חדש, ומטיל שכר במועד,

ושותה מן החדש

, ואומר שלצורך המועד מטילו .

וקשה, הא אמרינן בברייתא לעיל שאסור להערים אפילו רק כדי להוסיף!

ומתרצינן,

תנאי היא

, וברייתות אלו נחלקו במחלוקת בדין הערמה, המבוארת בברייתא שלישית:

דתניא: אין מערימין בכך

.

רבי יוסי בר יהודה אומר מערימין

.

רב, חצדו ליה חצדא

קצרו לו קציר

בחולא דמועדא

.

שמע שמואל, איקפד

, הקפיד על שקצרו לרב את שדהו במועד.

ומקשינן: לפי מה דאמרינן לעיל, שרק לרבי יוסי אסור לעשות מלאכה במחובר,

לימא

האם נאמר ד

שמואל

, דאיקפד על רב -

כיחידאה סבירא ליה!?

ומתרצינן:

לא

.

חצדא דחיטי

קציר חיטים

הוה, ד

אפילו אם לא היו קוצרין אותו במועד גם

לא הוה פסיד

, ולכן איקפד שמואל, כי לא היה זה דבר האבד. אבל בקציר שעורים, היה מתיר שמואל, היות דלא סבר כרבי יוסי, שהוא יחידאה.

ו

מקשינן: אם לא היה זה דבר האבד תיקשי איפכא: אם כן,

רב, מאי טעמא עביד הכי!?

הא לא הוי דבר האבד! ומתרצינן:

אין לו

"

מה יאכל

"

הוה

, וסיבה זו מתרת מלאכה בחול המועד.

ו

הא דאיקפד

שמואל

, משום ד

לא סיימוה קמיה

, לא הבהירו לו את העובדה שלא היה לרב מה לאכול, וסבור שקצרו עבורו דבר שאינו אבד, ללא היתר.

אי נמי

, ידע שמואל שלא היה לו לרב מה לאכול, ואיקפד על שקצרו עבור רב, ולא קנו לו אוכל בשוק, משום ד

אדם חשוב שאני

. שאין לו להשתמש בהיתרים, כשאר בני אדם .

רבי יהודה נשיאה, נפק

יצא לחצר מעורבת בשבת

בחומרתא דמדושא

, טבעת של מתכת עם חותם אלמוג.

ו

כמו כן,

אשתי

שתה

מיא דאחים קפילא ארמאה

, מים שחוממו על ידי טבח נכרי, ולא חשש בכך לאיסור שתיית בשולי נכרים.

שמע רב אמי

על מעשיו של רבי יהודה נשיאה, ו

איקפד

עליו!

אמר רב יוסף: מאי טעמא איקפד

רב אמי?

אי משום

הדבר הראשון ששמע, שיצא רבי יהודה נשיאה עם

חומרתא דמדושא

בשבת לחצר מעורבת -

הא תניא

במסכת שבת שמותר לצאת בה לחצר מעורבת:

דתניא:

השירין

אצבעות, צמידים שתולים על היד,

הנזמים

שתולין באף,

והטבעות

-

הרי הן ככל הכלים הניטלין בחצר

המעורבת.

אבל לרשות הרבים לא תצא האשה עמהן, כי חיישינן שתשלוף אותן האשה מעליה, ותראה לחברתה, וכך תעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים.

אך בחצר התירו לטלטלם, מדין כלי המיטלטל בחצר מעורבת, ולא בתורת היתר של מלבוש.

ואם כן, מצד זה אין מקום לקפידת רב אמי .

ו

אי

איקפד רב אמי

משום

ששמע על רבי יהודה נשיאה

דאישתי מיא דאחים קפילא ארמאה

הא גם זה מותר!

ד

הא אמר רב שמואל בר יצחק אמר רב: כל

דבר

שנאכל כמות שהוא חי

ואין צריך בישול, הרי אף אם בשלו נכרי

אין בו

איסור

משום בישולי נכרים

.

והרי מים שותים גם ללא חימום, ולמה איקפד רב אמי על כך ששתה מים שחיממם נכרי.

ומבארינן: אף שיש היתר,

אדם חשוב שאני

, ולא היה לו לצאת בחומרתא דמדושא ולא לשתות מיא דאחים נכרי, כי יש לו להחמיר על עצמו יותר .

אמר רב חננאל אמר רב: קוצץ אדם דקל במועד, אף על פי שאינו צריך אלא לנסורת שלו

, שנושרת בעת הקציצה. כי אם לא יקצצנו כולו לא יוכל ליטול את הנסורת הנצרכת לו .

לייט עלה אביי

[לשון קללה]! כי אף שמותר לעשותו אם אינו מערים, מכוער הוא הדבר לעשות מלאכה גדולה כזאת לצורך קל כל כך.

רב אשי הוה ליה אבא

יער

ב

איזור העיר

שילנייא

.

אזל למיקצייה בחולא דמועדא

.

אמר ליה רב שילא משילנייא לרב אשי: מאי דעתיך

שמותר לקצוץ יער בחול המועד?

אם משום

דקאמר רב חננאל אמר רב: קוצץ אדם דקל במועד אע"פ שאינו צריך אלא לנסורת שלו

-

הא לייט עלה אביי,

וסבר שאסור!

אמר ליה

רב אשי לרב שילא:

לא שמיע לי

דברי אביי.

כלומר, לא סבירא לי

את מה שאסר!

אישתמיט נרגא

, נשמט הגרזן מידו של רב אשי.

בעי

, "רצה" הגרזן

למיפסקיה לשקיה

, לחתוך את שוקו של רב אשי, משום שעבר על דברי אביי.

שבקיה

, עזב רב אשי את היער ולא קצצו במועד,

והדר אתא

, וחזר ובא אחר המועד לקוצצו.

רב יהודה שרא למיעקר כיתנא

, התיר לקטוף צמחי פשתן בחול המועד,

ולמקטל כשותא

, לחתוך כשות,

ולמיעקר שומשמי

.

אמר ליה אביי לרב יוסף: בשלמא

למיעקר

כיתנא

מותר, משום ד

חזי

שראוי הוא

לחפיפה

, לחפות בו מאכל לצורך המועד .

וכן לחתוך

כשותא

מותר, כי

חזי

ראוי הוא

ל

עשות ממנו

שיכרא

למועד.

אלא שומשמי

-

למאי חזי!?

הרי אין הם ראויין לאכילה עד שיכמושו אחר זמן לקיטתם, וזה יהיה רק אחר המועד, ואיך מותר לעקרן במועד שלא לצורך המועד?

ומתרצינן:

חזי

ראויים הם צמחי השומשמים

ל

שימוש ב

נזיי

, בגרעינים

דאית בהו

, שיש בהם, שעושין מהן שמן.

רבי ינאי הוה ליה ההוא פרדיסא דמטא זמניה

להבשיל

בחולא דמועדא

.

קטפיה,

בחול המועד.

לשנה

הבאה, למדו כולם ממעשיו, ו

שהיוה

והשהו

כולי עלמא לפרדיסיהו ל

קטפם ב

חולא דמועדא

על אף שהגיע זמן הלקיטה קודם המועד.

אפקריה רבי ינאי לפרדיסיה

ב

ההוא שתא,

משום שעל ידו באה תקלה לציבור, שהשהו פרדסיהם מלקטוף עד חול המועד .

מתניתין:

מכניס אדם פירותיו

למקום המשתמר בחול המועד

מפני הגנבים

.

ושולה

מעלה אדם

פשתנו מן המשרה

, ששורין אותו במים לנקותו,

בשביל שלא תאבד

הפשתן, היות ששהיית הפשתן במי המשרה במשך זמן רב מקלקלת אותו.

ובלבד שלא יכוון את מלאכתו

להשהותה ולעשותה

במועד

, שבו אסור במלאכה אחרת, ופנוי יותר משאר ימות השנה. והיינו באדם שיוכל לטרוח במלאכות אלו קודם המועד, או אחריו .

וכולן, אם כוונו מלאכתן

[שיכלו לעשותה בימות השנה], והניחוה לעשותה

במועד

, אפילו שכעת הוא דבר האבד, עליהם להניח שיתקלקלו ו

יאבדו

, ולא יהנו מהם .

ואם עשאוה במועד בית דין מפקירין אותה ממנו.

גמרא:

תנא,

המכניס את פירותיו ששנינו במשנה, הוא בתנאי:

ובלבד שיכניסם בצינעא לתוך ביתו

, שלא תהא מלאכתו פירצה בחומרת איסור מלאכת המועד [ע"פ נימוק"י] .

רב יוסף הוה ליה כשורי

, קורות עץ,

עיילינהו

למקום שמור

ביממא

בחול המועד.

אמר ליה אביי

היכי עשית כן?

והתניא, ובלבד שיכניסם בצינעא בתוך ביתו!

אמר ליה

רב יוסף:

צינעא דהני

ב

יממא הוא

. לפי שמלאכת הכנסתם גדולה ומפורסמת בלילה מאשר ביום, ולכן הכנסתן ביום קלה יותר,

כיון דבלילה בעו גברא יתירי

כדי להכניסם,

ו

גם

בעו

צריכים עבורם

מדוכרי דנורא

להבעיר אבוקות, ולכן

אוושא מילתא

בלילה יותר מהכנסתם ביום, ואין אפשרות שלא להכניסן מפני חשש הפסד, ומותר בדבר האבד .

שנינו במתניתין:

ושולה פשתנו מן המשרה.

בעי מיניה רבי ירמיה מרבי זירא: כוון מלאכתו

לעשותה

במועד, ומת

המכוון מלאכתו לעשותה במועד -

מהו שיקנסו בניו אחריו

שיהיו אסורין לעשות אותה מלאכה, אפילו בדבר העומד להאבד אם לא יעשוה, שהרי אביהם היה נאסר, ויהיו בניו אסורין להנות ממנה.