Textfassung dieses Blattes: Original und Übersetzung
Moed Katan 11a — Talmud auf Deutsch
Moed Katan 11a aus dem Babylonischen Talmud: Zurat ha-Daf mit Raschi und Tosafot, deutsche Übersetzung und Notizen. Online lesen, kostenlos.
Originaltext — Moed Katan 11a
דתניא:
הולכין
ליריד של עכו"ם, ולוקחין
במחירי יום השוק,
בהמה, עבדים ושפחות, בתים שדות וכרמים, וכותב ומעלה בערכאות שלהן
לאשר ולחתום על שטרי המכר, שלא יערערו עליו לאחר זמן, ואפילו שביום אידם אין נושאין ונותנין עמהם, ובהעלתו לפני הערכאות, מכבדם, ויש לחשוש כאילו הוא מודה בעבודה זרה [עיין רש"י וריטב"א ע"ז יג א], בכל זאת התירו לו,
מפני שהוא כמציל מידם
.
כי רק ביום זה הוא מוצא בזול. וצריך לבוא באותו היום לפני הערכאות היושבים לאשר את שטרי המכר, כי אם יבוא לאשר ביום אחר יפסיד, לפי שהמוכרים יחזרו ויערערו על המכר.
רב, שרא לחייא בר אשי למיגדל אוהרי
לקלוע רשת לצידת דגים
בחולא דמועדא
.
ומבארינן:
מאי טעמא
התיר רב? היות ו
מעשה הדיוט הוא
.
אבל
להכין
איזלי
, רשתות שצדים בהם עופות,
אסור
.
מאי טעמא
? היות ועשיית איזלי
מעשה אומן הוא
.
רב יהודה שרי
בחול המועד
לאמי תנורא
[אמי, עושה התנורים],
למיגדל תנורא
לעשות תנור חדש.
ו
כן התיר
לרבה בר עשבי למגדל מהולתא
, לעשות נפה.
ומקשינן:
איני! והא תני רבה בר שמואל
ברייתא:
ושוין
תנא קמא ורבי יהודה, שנחלקו במתניתין אם מכבשין ריחים, שניהם מסכימים
שאין גודלין תנור לכתחילה!?
ומתרצינן:
לא קשיא
.
כאן
התיר רב יהודה לעשות תנור,
בימות החמה,
כגון בפסח שהתנור מתייבש מיד בחמה ויכול לאפות בו במועד, והוא מלאכה לצורך המועד שהתירוה.
ואילו
כאן
, במתניתין, מדובר
בימות הגשמים
, כגון בסוכות, שאין התנור יכול להתייבש זמן רב, ומלאכתו היא בכלל טרחא שלא לצורך המועד, ואסור .
מתניתין:
א.
עושין
בחול המועד,
מעקה לגג ולמרפסת,
מעשה הדיוט, אבל לא מעשה אומן,
היינו שמותר רק בהנחת אבן על גבי אבן בלי טיט, או ב"הוצא ודפנא", מענפים קלועים .
ב.
שפין
סותמים
את הסדקין
שבתנור,
ומעגילין אותן במעגילה,
שגוללין עץ גדול על קרקעית התנור ולוחץ עליהם
ביד
או
ברגל
כדי שיסתמו הסדקים בטיט.
אבל לא
ילחוץ את הטיט
במלחצים
שהוא כלי האומנים המחליקים את הטיט, הואיל ומעשה אומן הוא, אסור במועד.
ג.
הציר
הבולט מן הדלת וסובב בחור שבמפתן, ועליו מורכבת הדלת,
והצינור
, הוא החור שבמפתן שבו סובב הציר,
והקורה
הנקראית אצלנו משקוף,
והמנעול והמפתח
כל אלו אם אירע
שנשברו, מתקנן במועד,
וחשיב דבר האבד, מפני הגנבים .
ובלבד שלא
ימתין מלפני המועד ו
תכוון לעשות מלאכתו
לעת הפנאי ממלאכה
במועד
.
ד.
וכל כבשין
, אוכלין שנוהגים לכבשן בחומץ ומלח באופן
שהוא יכול לאכול מהן במועד
, שכבישתן מהירה ואינו צריך להמתין לגמר כבישתן עד אחר המועד - מותר ל
כובשן
במועד.
גמרא:
והוינן בהא דשנינו במתניתין שעושה מעקה מעשה הדיוט:
היכי דמי מעשה הדיוט
?
רב יוסף אמר,
כגון שעושה המעקה רק
בהוצא ודפנא
שהוא קליעת ענפים של עצי דקל עם עצי דפנה.
ואילו
במתניתא תנא
: יכול לבנות את המעקה מאבנים, אלא שהוא
צר בצרור
, שמניחם אבן על גבי אבן, ושם צרורות עפר ביניהם כדי לחברם,
ואינו טח בטיט,
וזה חשוב מעשה הדיוט.
שנינו במתניתין:
שפין את הסדקין, ומעגלין אותן במעגילה.
ותמהינן,
השתא
אפילו
במעגילה אמרת שרי
, על אף שהיא מעשה אומנות קצת. לשוף [לסתום באמצעות לחיצה]
ביד וברגל
, שאין עשיה זאת מעשה אומן כלל,
מיבעיא,
וכי צריך התנא לאשמועינן שמותר?
ומבארינן:
הכי קאמר
התנא במשנה:
שפין את הסדקין, ומעגילין אותן
דהיינו שלוחצין ביד וברגל בחוזק שהוא
כעין מעגילה
. ולא ממש במעגילה, אלא רק
ביד וברגל
.
אבל לא במלחצים
, שזו אומנות גמורה ואסורה במועד .
שנינו במתניתין:
הציר והצינור והקורה והמנעול והמפתח שנשברו מתקנן במועד.
ותיקונים אלו נעשים באמצעות הכאה בפטיש, ולכן מקשינן:
ורמינהי
סתירה: תנן במסכת מעשר שני:
עד ימיו
של יוחנן כהן גדול [שתקן כמה תקנות שהובאו שם במשנה],
היה פטיש
של מתקני דבר האבד,
מכה בירושלים
בחול המועד. והוא גזר שלא להכות בפטיש במועד משום הפרסום שברעש התקון, שיש בו משום ביזוי המועדות .
וקשה, איך התירו במתניתין תיקוני דלתות, והרי משמע כי רק
עד ימיו
של יוחנן כהן גדול,
אין,
היו מתקנים. אבל
מכאן ואילך, לא!?
ומתרצינן:
לא קשיא
.
כאן
שאסר יוחנן כהן גדול, מדובר
ב
פטיש
דנפחי
, שעושה קול גדול, ולכן אסרו, כי האיסור הוא להשמיע קול .
ואילו
כאן
במתניתין שמתקנים במועד, היינו
ב
פטיש
דנגרי
, של עץ, וכן שאר התיקונים שנמנו במשנתנו, שאין בתיקונן רעש גדול.
ודחינן:
מתקיף לה רב חסדא
: אם כן,
יאמרו
האנשים:
קלא רבה אסיר
ואילו
קלא זוטא שרי!?
והרי האיסור הוא להשמיע קול במועד!
אלא, אמר רב חסדא
חילוק אחר ליישב סתירת המשניות:
לא קשיא
.
הא
דמתניתין דידן,
במגלי
, במשור גדול, שאינו עושה קול כלל. ואילו
הא
דגזר יוחנן,
בחציני
, בגרזן שעושה קול, ואסור.
רב פפא אמר: כאן
, מתניתין, מדברת
קודם גזירה
.
כאן
, במסכת מעשר שני, שאסר יוחנן כהן גדול, מדובר
לאחר גזירה.
רב אשי אמר: הא
דאסרו, היינו כשיטת
רבי יהודה
[לקמן יב א] הסובר שאף במלאכת דבר האבד צריך שינוי.
ואילו
הא
במתניתין דידן התירו, כשיטת
רבי יוסי
, דפליג עליה לקמן, וסבר אין צריך שינוי בדבר האבד.
ומצינו שכך הוא ביאור פלוגתייהו לקמן, האם אף בדבר האבד צריך שינוי:
דאמר רבי יצחק בר אבדימי, מאן תנא
, כפי איזה תנא נשנית הברייתא המצריכה
שינוי במועד ב
מלאכת
דבר האבד
? על כרחך לפי התנא הסובר
דלא כרבי יוסי
, כי לפי רבי יוסי אין צריך לשנות!
אמר רבינא, כמאן מדלינן האידנא קביותא דדשא בחולא דמועדא.
על דעת מי מהתנאים סומכים אנו בזה שמחזירים ומגביהים את המשקוף שיצא ממקומו, בחול המועד.
כמאן, כר' יוסי.
שמתיר לעשות מלאכה לצורך דבר האבד, ללא שינוי.
ומבואר שבכך פליג רבי יוסי עם רבי יהודה.
שנינו במתניתין.
כבשין שהוא יכול לאכלן במועד, כובשן.
בנהר
בדיתא
היה מקום הנקרא
לבאי
, שצדו בו הרבה
כוורי
דגים. ועשו זאת על ידי שהטו את מי הנהר, ונשארו הדגים.
אזיל כולי עלמא
במועד,
צוד
, צדו ו
אייתי כוורא
.
שרא להו רבא לממלח מינייהו
ולהכינם בכך לאחר המועד, שבמליחתם המרובה אי אפשר לאכלם כעת.
אמר ליה אביי: והא תנן
במתניתין כי רק
כבשין שהוא יכול לאכול מהן במועד, כובשן
. והרי את הדגים הכבושים האלו אי אפשר לאכול במועד!
אמר ליה
רבא לאביי: הני דגים,
כיון דמעיקרא אדעתא דאכילה איתינהו
, הביא אותם,
ואי שביק להו
, אם ישאירם בלי מליחה
פסדי
, לפיכך
כפרקמטיא האבד דמי, ושרי
מפני ההפסד.
ואיכא דאמרי
, הא ד
שרי להו רבא
, לא היה זה בדיעבד, לאחר שהביאו את הדגים, אלא התיר להם לכתחילה ל
מיצד
, מיזל איתויי
, ומימלח
.
ועל זה
אמר ליה אביי: והא אנן
דוקא "
כבשין שהוא יכול לאכול מהן
במועד,
כובשן
" -
תנן!
ועל כך השיב רבא ו
אמר ליה: הני
דגים שמולחן היטב
נמי, מתאכלי
במועד עצמו
אגב איצצא
, כשסוחט המלח מהן. היות והסחיטה מרככת את הדג ועושה אותו ראוי לאכילה. ולכן מותר לכובשן במועד .
כי הא ד
מצינו אצל
שמואל
, ש
עבדו
עשו
ליה שיתין איצצי
, רחצו וסחטו את הדג שישים פעמים, עד שנהיה ראוי לאכילה מחמת הסחיטות המרובות,
ואכל
אותו ללא בישול.
וכן אירע אצל
רבא
, כאשר
איקלע לבי ריש גלותא
.
עבדין ליה שיתין איצצי, ואכל
.
רואים אנו ששייך לאכול דג שנמלח הרבה, על ידי רחיצה.
רב איקלע לבי רב שפיר
במועד.
אייתו לקמייהו
הביאו לפניהם
ההוא כורא
, דג שהיה עשוי:
תילתא בישולא,
שליש ממנו היה מבושל,
תילתא מילחא
, שליש מלוח, והמליחה כללה רחיצה וסחיטה,
ותילתא טוויא
, ושליש צלוי.
אמר רב: אמר לי אדא
, שהיה
ציידא: כוורא
-
סמוך למיסרחיה מעלי!
כלומר, טוב לאכול את הדג כשהוא קרוב לסוף הזמן שיסריח, יותר מאשר לאוכלו בזמן הקרוב לצידתו .
ואמר רב: אמר לי אדא ציידא
: כך ראוי לעשות עם דג:
כוורא
-
טוויא באחוה!
צלה את הדג במלח, לפי שהמלח הוא אחיו של הדג, ששניהם נבראו מהמים.
אסוקיה
-
באבוה!
ואחר צלייתו טוב ליתנו במים צוננים. והמים קרויים אביו של הדג, שמהם יצא.
מיכלי
-
בבריה!
אוכלים את הדג בציר השמנונית היוצא ממנו, והציר קרוי "בנו של הדג", כי הוא יוצא מהדגים.
אשתי עליה
, שתה אחרי אכילת הדג מים - שהם
אבוה!
ואמר רב, אמר לי אדא ציידא
: אדם שאוכל
כוורא, תחלי
, שחלים,
וחלבא
לאחר אכילתם
ליטעון גופא,
כדאי לו ללכת הרבה,
ולא ליטעון פוריא
, ולא ילך לישן על המיטה מיד אחר אכילתם.
ואמר רב: אמר לי אדא ציידא: כוורא, תחלי וחלבא
טוב לשתות אחר אכילתם
מיא, ולא שיכרא
, שיכר.
ואם אינו רוצה לשתות מיא, עדיף לשתות
שיכרא, ולא חמרא
, יין.
הדרן עלך פרק משקין בית השלחין
--- title: "חברותא - מועד קטן — פרק שני - מי שהפך" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02348.html#HtmpReportNum0001L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0001L5" --- פרק שני - מי שהפך
Оригинал главы פרק שני - מי שהפך