Menachot 93b — Talmud auf Deutsch

ומפרשינן: כי

דנין

קרבן

יחיד מ

קרבן

יחיד, ואין דנין

קרבן

יחיד מ

פר העלם דבר שהוא של

ציבור

.

שואלת עוד הגמרא:

ולמאן דיליף מזקני עדה, מאי טעמא לא יליף מעולת ראייה?

ומפרשינן:

דנין מידי דכתיב ביה סמיכה בגופיה

[נאמר דין סמיכה בפרשה שלו],

ממידי דכתיב ביה סמיכה בגופיה

-

לאפוקיעולתראייה, דהיא

עולת ראייה -

גופה

שעולת חובה היא

מעולת נדבה גמרה

לדין סמיכה, שלא נאמרה סמיכה בעולה, אלא בתחילת ויקרא בפרשת עולת נדבה.

דתני תנא קמיה דרב יצחק בר אבא

:

כתיב [ויקרא ט] בפרשת השמיני למלואים: "קח לך [אהרן] עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה תמימים

ויקרב את העולה ויעשה כמשפט

", ומה תלמוד לומר "כמשפט":

כמשפט עולת נדבה, לימד על עולת חובה

היא עולתו של אהרן שחובה היא לו,

שטעונה סמיכה

.

שנינו במשנה: הכל סומכין חוץ

והעבד והשליח והאשה

:

תנו רבנן

: שלש פעמים אמרה תורה "וסמך ידו" ולא "וסמך את ידו"; והם נדרשים:

"

ידו

"

ולא יד עבדו

.

"

ידו

"

ולא יד שלוחו

. "

ידו

"

ולא יד

אשתו

.

ומקשינן:

כל הני

"וסמך ידו"

למה לי

, והרי ממקרא אחד יש ללמוד את כולן!?

ומפרשינן:

צריכא

התורה לכתוב שלש פעמים "וסמך ידו": כי

אי כתב רחמנא

רק

חד

"ידו",

הוה אמינא

: לא בא הכתוב אלא

למעוטי עבד

דלאו בר מצוות

הוא -

אבל שליח דבר מצוה הוא, ושלוחו של אדם כמותו

,

אימא לסמוך

.

ואי אשמעינן

הכתוב רק

הני תרתי

[שני אלו: שליח ועבד] משום

דלאו כגופיה דמיא, אבל אשתו דכגופיה דמיא

[כגוף בעלה היא],

אימא תסמוך

במקומו.

לפיכך

צריכא

כל שלשת הכתובים.

שנינו במשנה:

סמיכה שיירי מצוה

:

תנו רבנן

:

כתיב [ויקרא א בפרשת עולה]: "

וסמך

ידו על ראש העולה

ונרצה

לו לכפר עליו",

וכי סמיכה מכפרת, והלא אין כפרה אלא בדם, שנאמר

[ויקרא יז יא]: "

כי הדם הוא בנפש יכפר

" -

אלא לומר לך

:

שאם עשאה לסמיכה שיירי מצוה

, כלומר, שלא חש לחשוב אותה מצוה, ולא סמך,

מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר

מן המובחר,

ו

מכל מקום

כיפר

כפרה כל שהיא, שעיקר הכפרה בדם היא.

ותניא

נמי

גבי תנופה כי האי גוונא;

דתניא:

כתיב גבי מצורע [ויקרא יד כא]: "ואם דל הוא ואין ידו משגת, ולקח כבש אחד אשם

לתנופה לכפר

עליו",

וכי תנופה מכפרת, והלא אין כפרה אלא בדם, שנאמר "כי הדם הוא בנפש יכפר

" -

אלא לומר לך

:

שאם עשאה לתנופה שיירי מצוה

שלא הניף,

מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר

, ומכל מקום

כיפר

.

שנינו במשנה: וסמיכה...

על הראש

:

תנו רבנן

:

שלש פעמים נאמר בתורה "וסמך על ראש", וישנגינתטפחא - שהוא טעם מפסיק - תחת ה"על"; ושלש אלו נדרשים:

"

ידו על הראש

",

ולא ידו על הצואר

תחת הגרון.

"

ידו על הראש

",

ולא ידו על הגביים

[גב הבהמה].

"

ידו על הראש

",

ולא ידו על החזה

.

ומקשינן:

כל הני

ידו על ראש"

למה לי

, והרי כל אלו אינם "ראש" ונלמדם מכתוב אחד?

ומשנינן:

צריכי

:

דאי כתב רחמנא

רק

חד

"על ראש",

הוה אמינא

:

לא בא הכתוב

למעוטי

אלא

צואר

משום

דלא קאי בהדי ראשו

[אינו בקו ישר עם הראש],

אבל גבו דקאי להדי ראשו

[בקו ישר הוא עם הראש]

אימא לא

מיעט הכתוב אותו מסמיכה -

לפיכך

צריכא

.

ואי אשמעינן הני תרי

[צואר וגב שאין מועלת סמיכה עליהם],

משום דלא איתרבי לתנופה, אבל חזה דאיתרבי לתנופה

שמניפים את החזה של שלמים,

אימא לא

לפיכך

צריכא

.

איבעיא להו

:

אם סמך את

ידו על הצדדין

של הראש

מהו?

תא שמע, דתניא: אבא ביראה אומר

:

"

ידו על ראשו

"

ולא ידו על הצדדין

.

בעי רבי ירמיה

: כרך

מטלית

על ידו וסמך,

מהו שתחוץ

המטלית?

תא שמע

מהא דתניא גבי סמיכה:

ובלבד שלא

[

תהא

] [

יהא

]

דבר חוצץ בינו לבין הזבח

.

שנינו במשנה: הכל סומכין...

בשתי ידים

:

שואלת הגמרא:

מנא הני מילי

, שהסמיכה בשתי ידים היא, אף שברוב מקומות אמרה תורה "וסמך ידו" שהוא לשון יחיד?

אמר

פירש

ריש לקיש

: משום

דאמר קרא

גבי שעיר המשתלח "

וסמך אהרן את שתי ידו

[כן הוא הכתיב, וקרי "ידיו"] על ראש השעיר החי" -

כתיב ידו

[חסר בלי יוד],

וכתיב

"

שתי

", הרי

זה בנה אב

[מכאן יש ללמוד לכל מקום, מלשון "בנין אב"] כי

כל מקום שנאמר

"

ידו

"

הרי כאן שתים, עד שיפרט לך הכתוב

אחת

, ולמדנו לפרש מה שאמרה תורה "ידו" דהיינו שתי ידיו.

אזל רבי אלעזר אמרה להא שמעתא

דריש לקיש -

בבי מדרשא, ולא אמרה משמיה דריש לקיש

[הלך רבי אלעזר מששמע מקור זה מריש לקיש, ואמר מקור זה לבני הישיבה בבית המדרש, ולא אמר ששמע מריש לקיש] -

שמע ריש לקיש

שלא נאמרה שמועתו משמו,

ואיקפד

על כך.

הלך ריש לקיש ו

אמר

הקשה

ליה

לרבי אלעזר על מקור זה:

והרי

אי סלקא דעתך כל היכא דכתיב

"

ידו

"

תרתי נינהו

[שתי ידים המה], אם כן

למה לי

למכתב

בכמה מקומות בתורה "

ידיו

" "

ידיו

" להשמיענו שתי ידים, והרי אף אילו היה נאמר "ידו" משמע שתים!?

ו

אקשי ליה

ריש לקיש לרבי אלעזר מ

עשרים וארבעה

מקומות שנאמר "

ידיו

", כגון: "

ידיו תביאנה

", "

ידיו רב לו

", "

שכל את ידיו

", ובכל אלו למה לא נאמר "ידו"!?

אישתיק

רבי אלעזר ולא ידע להשיב.

לבתר דנח דעתיה

דריש לקיש מקפידתו על רבי אלעזר,

אמר ליה

ריש לקיש לרבי אלעזר:

מאי טעמא לא תימא לי

[לא יישבת לי] "

ידיו

" [לכאורה צריך לומר "ידו"]

דסמיכה

בלבד

קאמרי

שהוא מתפרש שתים, ולא כל אלו שאינם סמיכה, ואם לא שאמר הכתוב "ידיו" לא היייתי יודע לפרשו בשתים.

ואכתי קשה: הרי

בסמיכה נמי כתיב

גבי משה שסמכו ליהושע [במדבר כז כג]: "

ויסמוך את ידיו עליו, ויצוהו

", ובזה תיקשי: לכתוב "ידו" וממילא משמע שתים.

ומשנינן:

סמיכה דבהמה

בלבד

קאמרי

לפרש "ידו" בשתים, ולא בסמיכת משה ליהושע. שנינו במשנה:

ובמקום שסומכין שוחטין, ותכף לסמיכה שחיטה

:

ומקשינן:

מאי קאמר!?

כלומר, כיון שאמר "ותיכף לסמיכה שחיטה", כבר נדע שבהכרח יסמוך במקום שחיטה, ולמה לי "ובמקום שסומכין שוחטין"!?

ומשנינן:

הכי קאמר

התנא:

במקום שסומכין שוחטין

, לפי

שתיכף לסמיכה שחיטה

.

מתניתין:

חומר בסמיכה מבתנופה, ובתנופה מבסמיכה

:

חומר בסמיכה מבתנופה:

שאחד מניף לכל החברים

[השותפים בקרבן],

ואין אחד סומך לכל החברים

, אלא כל אחד ואחד מבעלי הקרבן צריך לסמוך.

חומר בתנופה

מבסמיכה:

שתנופה נוהגת

הן

בקרבנות היחיד

[באשם ולג שמן של מצורע, בחזה ושוק של שלמים, בלחמי תודה ובלחמי נזיר],

ו

הן

בקרבנות הצבור

[כבשי עצרת ובשתי הלחם הבאים עמם].