Menachot 81b — Talmud auf Deutsch

ב. האומר "

תודה עלי מן החולין, ולחמה מן המעשר

",

יביא היא ולחמה מן החולין;

ואף שאילו היה אומר "תודה ולחמה עלי מן המעשר" יכול הוא להביאם מן המעשר, וכפי שמבואר בהמשך המשנה; והטעם: כי חיובו בתודה מחייבו להביא לחם, ושוב אין בכחו לומר שיביא את הלחם מן המעשר. ד. האומר "

תודה

עלי

מן המעשר, ולחמה מן החולין

",

יביא

אם ירצה - כמו שנדר; כלומר, יכול הוא להביא את התודה אפילו מן המעשר שהרי כך נדר, ואילו את הלחם יביא דוקא מן החולין.

האומר "הרי עלי

תודה, היא ולחמה מן המעשר

",

יביא

אם ירצה - את שניהם מן המעשר.

ו

כשהוא יכול להביא מן המעשר,

לא יביא מחיטי מעשר שני

עצמם,

אלא ממעות

הפדיון של

מעשר שני

בלבד; ובגמרא יתבאר הטעם.

גמרא:

אמר רב הונא: האומר

"

הרי עלי לחמי תודה

" ולא הזכיר בנדרו את התודה עצמה, הרי זה

מביא תודה ולחמה

.

שואלת הגמרא:

מאי טעמא

, והרי לא נדר אלא לחמי תודה!?

משום ד

מידע ידע האי גברא דלחם בלא תודה לא איקריב

[יודע הוא שאי אפשר להקריב לחם בלי תודה],

והאי

"

תודה ולחמה

"

קאמר

, [ואם כן ודאי נתכוין לחייב את עצמו בתודה ובלחמה] -

והא ד

לא

קאמר

אלא "

לחמי תודה

", אין זה אלא משום ד

סוף מילתא נקט

[הזכיר את סוף הדבר בלבד], ואולם עיקר כוונתו היא לכל הדבר.

ומקשינן על רב הונא מהא ד

תנן

במשנתנו:

האומר "

תודה מן המעשר, ולחמה מן החולין

",

יביא

, ואין צריך להביא את התודה מן החולין דוקא -

ולדברי רב הונא הסובר שהמחייב את עצמו בלחם, ממילא מתחייב הוא אף בתודה, תיקשי:

ואמאי

יכול הוא להביא את התודה מן המעשר, והרי

כיון דאמר

"

לחמה מן החולין

" ונתחייב - לדעת רב הונא - אף בתודה, אם כן היה לנו לומר ממילא ש

יביא היא ולחמה מן החולין!?

ומשנינן:

שאני התם

כשאמר בפירוש "תודה מן המעשר ולחמה מן החולין",

דכיון דאמר

"

תודה מן המעשר

",

נעשה כאומר

"

הרי עלי לחם, לפטור

חיוב הלחם ל

תודתו של פלוני

".

ומקשינן עלה:

אי הכי

, ב

רישא דקתני

: "האומר

תודה

[עלי]

מן החולין, ולחמה מן

המעשר, יביא היא ולחמה מן החולין

", ומשום דכיון שנתחייב בתודה ממילא נתחייב אף בלחמה והוא צריך להביאו מן החולין כשאר דבר שבחובה, ואף שאמר "ולחמה מן המעשר" אין בדבריו כלום; תיקשי למה לא יביא את לחמה מן המעשר, והרי

הכא נמי

נימא:

נעשה כאומר

"

הרי עלי תודה לפטור לחמו של פלוני

"!?

ומשנינן:

הכי השתא

[וכי הנידון דומה לראיה]!?

בשלמא לחם, למיפטר תודה אתי

[לחם אכן בא לפטור תודה], ושייך לפרש את חיובו בלחם כמי שבא להשלים את חיוב התודה.

אבל

תודה, למיפטר לחם מי אתיא!?

וכי התודה באה לפטור את הלחם עד שנפרש את חיובו בתודה כמי שבא להשלים את חיוב הלחם שנתחייב, הרי אין הדבר כן כי חיוב תודה הוא עיקר החיוב והלחם בשביל התודה הוא בא, ולכן, משנתחייב בתודה נתחייב גם בלחם, ואין הוא יכול להביא את הלחם מן המעשר.

תא שמע: האומר

"

הרי עלי תודה בלא לחם

",

וזבח

[או שאמר "הרי עלי זבח]

בלי נסכים

",

כופין אותו ומביא תודה ולחמה, זבח ונסכים

.

ומקשינן מברייתא זו לרב הונא: הרי משמע

טעמא דאמר

"

תודה

" לבד [כלומר, דוקא אם חייב עצמו בתודה] אז חייב הוא תודה ולחם,

אבל לא אמר תודה

, כלומר, אבל אמר "לחם" לבד -

לא

מתחייב הוא בתודה ולחם, ודלא כרב הונא!?

ומשנינן: לעולם

הוא הדין אף על גב דלא אמר תודה

, אלא חייב עצמו בלחם בלבד הרי הוא חייב בתודה ולחם; ומה שלא נזכר כן בברייתא, הוא משום:

ואיידי דקא בעי למיתנא

"

זבח בלא נסכים

",

דלא מתני ליה

"

נסכים בלא זבח

", היות והברייתא עוסקת אף בנסכים, ובזה דוקא אם חייב עצמו בזבח חייב הוא להביא אף נסכים, אבל אם חייב עצמו בנסכים אין הוא חייב להביא זבח, כי מתנדב אדם נסכים בפני עצמן, שלא כלחמי תודה שאינם באים בפני עצמן, לפיכך

תנא נמי תודה

לבד, ולא תני לחם לבד.

ומקשינן על מה ששנינו בבריתא "האומר, הרי עלי תודה בלא לחם, וזבח בלא נסכים, כופין אותו ומביא תודה ולחמה, זבח ונסכים":

אמאי

חייב הוא להביא לחם ונסכים, והרי

נדר ופתחו עמו הוא

, ולא יביא תודה וזבח כלל!?

כלומר, הרי מה שאמר "בלא לחם, בלא נסכים" - שהוא דבר שאי אפשר, כיון שחייב עצמו בתודה ונתחייב ממילא בלחם - הוי חזרה ממה שחייב עצמו בתודה, שהרי יודע הוא שאין תודה בלי לחם, והיות ותוך כדי דיבור אמר כן, יתבטל כל נדרו, וכאילו מצא פתח לנדרו!?

אמר

תירץ

חזקיה: הא מני

ברייתא זו?

בית שמאי היא, דאמרי

בכעין זה "

תפוס לשון הראשון

", ואף כאן תפוס לשון הראשון שחייב עצמו בתודה ובזבח, ולא תתפוס לשון האחרון שאמר "בלא לחם, בלא נסכים" -

דתנן

במסכת נזיר ט א: האומר "הריני נזיר", הרי זה אסור ביין שאסרה תורה עליו, ובכל שאר איסורי נזיר - האומר "

הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבלה

":

בית שמאי אומרים

: הרי זה

נזיר

, ומשום שאמר "הריני נזיר", ואף שבאמירת "מן הגרוגרות ומן הדבילה" חזר בו מדבריו, מכל מקום הרי זה נזיר גמור; והוא הדין שלשיטתם אין מועיל מה שאמר "בלא לחם, בלא נסכים" כדי לבטל את מה שנתחייב בתודה ובזבח.

ובית הלל אומרים: אינו נזיר

, שהרי זה כ"נדר ופתחו עמו".

רבי יוחנן אמר

לתרץ באופן אחר את הברייתא:

אפילו תימא

ברייתא זו

בית הלל

היא, ומכל מקום אין זה נדר ופתחו עמו, ומשום שהברייתא עוסקת

באומר

"

אילו הייתי יודע שאין נודרין כך

[תודה בלא לחם, זבח בלא נסכים],

לא הייתי נודר כך

כאשר אמרתי,

אלא כך

[הרי עלי תודה עם לחם זבח עם נסכים] ". כלומר, מפרש הוא את דבריו, שלא היתה זו חזרה, אלא שלא היה יודע שאי אפשר לידור כן, ואילו היה יודע היה מתחייב כשאר מתחייבי תודה וזבח.

ומקשינן עלה:

ומאי

"

כופין

" ששנינו בברייתא, כלומר, והרי הוא מסכים להביא לחם ונסכים לאחר שנודעה לו טעותו, ולמה צריך כפייה!? ומשנינן:

דקא בעי הדר ביה

[רצונו לחזור בו], ואז כופין אותו מאחר שנתברר מדבריו הראשונים שאין כאן "נדר ופתחו עמו".

תא שמע: האומר

"

הרי עלי תודה בלא לחם

" "

וזבח בלא נסכים

",

ואמרו לו

"

הבא תודה ולחמה, וזבח ונסכים

",

ואומר

"

אילו הייתי יודע כן לא הייתי נודר

",

כופין אותו ואומר לו

"

שמור ושמעת

", כלומר, קיים נדרך [ולקמן מפרש הגמרא את לשון הברייתא] -

בשלמא לחזקיה

המפרש את הברייתא הראשונה כבית שמאי -

ניחא ליה

, כי אף ברייתא זו בית שמאי היא -

אלא לרבי יוחנן

המפרש את הברייתא הראשונה באומר "אילו הייתי יודע, הייתי נודר תודה וזבח עם לחם ונסכים" -

קשיא

ברייתא זו, שהרי לא אמר כן, אלא "לא הייתי נודר כלל"!?

אמר לך רבי יוחנן: הא

ברייתא זו -

ודאי בית שמאי היא

.

ומפרשת הגמרא את לשון הברייתא: "כופין אותו ואומר לו שמור ושמעת":

מאי

"

שמור ושמעת

"?

אמר

פירש

אביי

:

"

שמור

" היינו:

הבא תודה

-

"

ושמעת

" היינו:

הבא

גם

לחמה

.

רבא אמר

לפרש את לשון הברייתא:

"

שמור

" היינו:

הבא תודה ולחמה

.

"

ושמעת

" היינו:

שלא תהא רגיל לעשות כן

לנדור תודה בלי לחם וזבח בלי נסכים. שנינו במשנה: [האומר] "

תודה, היא ולחמה מן המעשר

"

יביא

:

ומקשינן על לשון "

יביא

", וכי

לא סגיא דלא מייתי

[וכי חייב הוא להביא דוקא באופן זה] ואינו יכול להביא את שניהם מן החולין, והרי ודאי שאם רצה להביא הכל מן החולין תבוא עליו ברכה!?

רב נחמן ורב חסדא אמרי

[תירצו]: כך היא כוונת משנתנו:

רצה מביא

מן המעשר,

לא רצה לא יביא

מן המעשר אלא מן החולין.

שנינו במשנה:

ולא יביא מחיטי מעשר שני, אלא ממעות מעשר שני

:

רב נחמן ורב חסדא דאמרי תרוייהו

:

לאשנו

שלא יביא לחמי תודה ממעשר שני עצמו -

אלא מחיטי מעשר שני

, היינו החיטים עצמם שהופרשו למעשר שני,

אבל מחיטין הלקוחות ממעות מעשר שני

שפדה את המעשר השני, וקנה בהם חיטים שלא לצורך לחמי תודה, ועכשיו רוצה לעשות מהם לחמי תודה -

יביא

.

יתיב רבי ירמיה קמיה דרבי זירא ויתיב וקאמר: לא שנו

שלא יביא

אלא מחיטי מעשר שני, אבל מחיטין הלקוחות ממעות מעשר שני

אף שלא ניקחו לשם לחמי תודה -

יביא;

וכרב נחמן ורב חסדא.

אמר ליה: רבי! אתה אומר כן

. אבל

אני אומר: אפילו מחיטין הלקוחות ממעות מעשר שני לא יביא

, אלא אם לקח לכתחילה חיטים ממעות המעשר בשביל לחמי תודה.

ואימא טעמא דידי

ו

אימא טעמא דידך

[ואסביר את טעמי, ואת טעמך]:

טעם שלך: כי

תודה

כלומר לחמי תודה -

מהיכא קא ילפת לה

שהוא יכול להביא ממעות מעשר שני [כשלא קיבל עליו להביא תודה],

משלמים

שהרי קראה התורה לתודה "תודת שלמיו", וכשם ששלמים יכול הוא לקנות ממעות מעשר שני [כדמפרש ואזיל], כך יכול הוא להביא מהם לחמי תודה.