Menachot 6a — Talmud auf Deutsch

ותמהינן:

אטו

וכי

ציצית צורך הדיוט היא?

והרי

מצוה היא,

וצורך גבוה היא,

אלא

כך תדחה,

מה לכלאיים

בגבוה,

שמצוותו בכך

דווקא.

רב שישא בריה דרב אידי אמר

: לכן צריך פסוק,

משום דאיכא למימר, ליהדר דינא, ותיתי

שטריפה מותרת לגבוה

ב

לימוד של

מה הצד

: שהרי

מה

דחית

למליקה,

שאי אפשר ללמוד ממנה,

שכן קדושתה אוסרתה.

אם כן,

חלב ודם יוכיחו,

שאין קדושתן אוסרתן, והותרו לגבוה ולא להדיוט.

ומה דחית שאין ללמוד מהם,

מה לחלב ודם, שכן באין מכלל היתר,

אם כן,

מליקה תוכיח

שלא באה מכלל היתר.

וחזר הדין, לא ראי זה כראי זה, ולא ראי זה כראי זה

, אבל

הצד השווה שבהן

הוא

שאסורין להדיוט ומותרין לגבוה. אף אני אביא טריפה,

ש

אף על פי שאסורה להדיוט, תהא מותרת לגבוה

, ולכן צריך פסוק ללמוד שאסורה לגבוה.

ודחינן: אי אפשר ללמוד מזה, שאפשר להקשות,

מה להצד השוה שבהן שכן מצותן בכך

, תאמר בטריפה, שאין מצותה בכך, שהרי יכול להביא כשרה!

אלא אמר רב אשי

: לכן צריך פסוק לפסול טריפה לקרבן,

משום דאיכא למימר, מעיקרא ד

היכן שרצית ללמוד

דינא,

קל וחומר

פירכא!

מהיכא קמייתית לה

לקל וחומר?

מבעל מום

, שמותר בהדיוט באכילה ואסור לגבוה, קל וחומר טריפה שאסורה להדיוט שתהיה אסורה לגבוה.

מה לבעל מום, שכן עשה בו

דין ה

מקריבין כקריבין

, כי כשם ש"קריבין", דהיינו הקרבן, פסול בבעל מום, הוא הדין שה"מקריב", דהיינו הכהן, פסול בבעל מום, תאמר בטריפה, שאין המקריבין כקריבין, שהקרבן פסול בטריפה, אבל כהן שהוא בגדר "טריפה" כשר לעבודה!

אמר ליה רב אחא סבא לרב אשי: יוצא דופן

יוכיח, שלא עשה בו מקריבין כקריבין

, שהרי כהן שנולד כשהוא "יוצא דופן" הרי הוא כשר לעבודה, ואילו קרבן שנולד כשהוא "יוצא דופן" הרי הוא פסול להקרבה, כפי שלמדנו מזה שכתוב "כי יולד" - פרט ליוצא דופן,

ומותר להדיוט, ואסור לגבוה,

ונלמד מכאן הקל וחומר לטריפה.

ופרכינן:

מה ליוצא דופן, שכן אינו קדוש בבכורה

, שבפסוק כתוב "פטר רחם" דווקא, וזה לא יצא דרך הרחם, אלא דרך חתך בדופן אמו, תאמר בטריפה, שקדוש בבכורה כשנולד טריפה, ואם כן אי אפשר ללמוד הקל וחומר.

ואמרינן:

בעל מום יוכיח

, שהרי קדוש בבכורה וממנו נלמד לטריפה. ואם תרצה להקשות,

מה לבעל מום שכן עשה בו מקריבין כקריבין

, אומר לך

יוצא דופן יוכיח. וחזר הדין, לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן שמותרין להדיוט ואסורין לגבוה, אף אני אביא טריפה שאסורה להדיוט שתהא אסורה לגבוה.

ופרכינן:

מה להצד השוה שבהן שכן לא הותרו מכללן

, שאין היתר בשום מקרה לאיסורן,

תאמר בטריפה שהותרה מכללה?

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: טריפה

שאמרת שהותרה מכללה -

מאי היא

היכן הותרה?

אילימא מליקה דעולת העוף לגבוה

, שנעשית על ידי המליקה טריפה תחילה, שחותך שדרה ומפרקת שלה לפני שחותך הסימנים, אם כן, שאתה מדבר בעופות, גם בבעל מום הותר מכללו, ד

בעל מום בעופות אשתרויי אשתרי

, לפי שהכלל הוא:

"תמות",

שהקרבן צריך היות תמים,

ו"זכרות",

שצריך קרבן עולה להיות דווקא זכר, נאמרו רק

בבהמה. ואין

דין

תמות וזכרות בעופות.

אלא מה הותר מכללו של טריפה,

דחטאת העוף,

שטריפה היא, ומותרת

לכהנים

באכילה. ואילו בבעל מום ויוצא דופן לא מצאנו הותר מכללו באכילה לכהנים, שהרי אין בהם שום איסור אכילה.

ודחינן: זה שהכהנים אוכלים,

משלחן גבוה קזכו

, ונחשב הותר לגבוה ולא להדיוט וגבי גבוה מצאנו גם בבעל מום היתר מכלל איסור - בעופות, ואם כן אפשר ללמוד טריפה בבמה הצד מאלו וחזרה הקושיה למקומה למה לי פסוק.

ואמרינן:

אלא פריך הכי, מה להצד השוה שבהן, שכן מומן ניכר,

שבעל מום פסול דווקא כשמומו ניכר וגלוי, ויוצא דופן גם כן יש לזה קול והדבר מפורסם וכולן יודעים,

תאמר בטריפה, שאין מומה ניכר

בדווקא, שהרי לפעמים שטריפותה בבני מעיים ואינה ניכרת, ואם כן אי אפשר ללמוד במה הצד מאלו ולכך צריך פסוק.

ומקשינן:

וטריפה מהכא נפקא

, מקרא של "מן הבקר"? והלא

מהתם נפקא

, מזה שכתוב "

ממשקה ישראל"

שלומדים מזה שקרבן צריך להיות

מן המותר לישראל

דווקא וטריפה הרי אסורה באכילה לישראל,

אי נמי

מ"

מכל אשר יעבור תחת השבט"

לומדים זאת, שלומדים משם

פרט לטריפה

שאינה עוברת

תחת השבט, שבהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה טריפה היא, ואינה יכולה לעבור, ופסולה למעשר בהמה. ופסוק זה במעשר בהמה כתוב ולומדים משם שאר קרבנות בגזרה שוה [בכורות נז א]?

ומתרצינן:

צריכי

כל אלו הפסוקים,

דאי

תלמד רק מהפסוק "

ממשקה ישראל", הוה אמינא למעוטי

דווקא

היכא דלא היתה לה שעת הכושר

מעולם, דהיינו שנטרפה ממעי אמה

דומיא דערלה וכלאי הכרם

[שלמדנו במס' פסחים מהפסוק ההוא שהם בטלים במאתיים] ולא היתה להם שעת הכושר,

אבל היתה לה

לטריפה

שעת הכושר, אימא תתכשר,

לכן

כתב רחמנא "כל אשר יעבור", ואי כתב רחמנא

רק "

כל אשר יעבור", הוה אמינא למעוטי

דווקא היכא ד

נטרפה ולבסוף הקדישה

דאז זה דומה למעשר שקודם נטרפה ואחר כך עברה תחת השבט, אבל אם

הקדישה ולבסוף נטרפה, דבעידנא דאקדשה הוה חזיא

ורק אחר כך נטרפה,

אימא תתכשר

, לכן כתב רחמנא "מן הבקר", הילכך,

צריכי.

מתניתין:

אחד מנחת חוטא

שהיא המנחה הבאה על חטא

ואחד כל המנחות

שהם מנחות הבאות בנדבה,

שקמצן זר

, או

אונן

שמת לו מת ועדיין לא נקבר, או

טבול יום

שטבל מטומאתו ועדיין לא העריב שמשו, או

מחוסר בגדים

שאינו לבוש בגדי כהונה כדין, או

מחוסר כיפורים

שטבל והעריב שמשו אבל לא הביא עדיין קרבן כפרתו, או

שלא רחץ ידיו ורגליו, ו

כהן

ערל

שמתו אחיו מחמת מילה ולכן לא נימול, ו

טמא

, או שעבד כשהוא

יושב

, שהדין הוא שצריך לעמוד בשעת העבודה שהרי כתוב "לעמוד לשרת", או

עומד

בעבודתו

על גבי כלים

או

על גבי בהמה

או

על גבי רגלי חבירו

, והדין הוא שצריך שלא יהא דבר חוצץ בין רגליו לרצפה, בכל אלו

פסול, קמץ

ביד

שמאל, פסול, בן בתירא אומר, יחזיר

את הקומץ לכלי

ויחזור ויקמוץ בימין

כדין, וכן בשאר הפסולין שהובאו בתחלת המשנה הדין לבן בתירא דיחזיר ויחזור ויקמוץ כדין.

קמץ ועלה בידו

עם הקומץ

צרור או גרגר מלח או קורט של לבונה, פסול, מפני שאמרו: הקומץ היתר או החסר

משיעורו

פסול!

וכאן כיון שעלה בידו צרור וכדומה הרי נחסר שיעור זה של הצרור מן הקומץ.

ואיזהו

קומץ

היתר? שקמצו מבורץ

דהיינו גדוש [לישנא אחרינא, שנראה קמח חוצץ בין ראשי אצבעותיו לפס ידו, רש"י].

ואיזהו

קומץ

החסר? שקמצו בראשי אצבעותיו

ולא מילא את כל כף ידו

2 .

גמרא:

ומקשינן:

למה לי למתנא "אחד מנחת חוטא

ואחד כל המנחות"

, למה חילק התנא ושנה מנחת חוטא לבדה מלבד שאר המנחות,

ליתני, "כל המנחות שקמצן זר ואונן"

וכו' ומנחת חוטא הרי היא בכלל?

ומתרצינן:

לרבי שמעון אצטריך

לפרש מנחת חוטא בנפרד.

דתניא, אמר רבי שמעון: בדין הוא שתהא

גם

מנחת חוטא טעונה

הבאת

שמן ולבונה

כשאר מנחות כדי

שלא יהא חוטא נשכר, ומפני מה אינה טעונה

שמן ולבונה, כדי

שלא יהא קרבנו מהודר.