Menachot 53a — Talmud auf Deutsch

אמר ליה

רבי פרידא לרבי אמי: אפיית המנחה כשהיא מצה בתור

מצוה

לכתחילה,

לא קא מיבעיא לי. כי קא מיבעיא לי,

מנין שאפייתה בתור מצה, היא

לעכב?

אמר ליה

רבי אמי לרבי פרידא:

לעכב נמי כתיב

-

"לא תאפה חמץ",

ומכאן אתה למד שלא תאפה חמץ

אלא מצה.

ונמצא ששנה עליו הכתוב לעכב

מתקיף לה רב חסדא

: מנין לנו לעכב כשאינן "מצה"?

ואימא,

אף אם אינן מצה, הרי הן כשרות, שצריך רק שלא יהיו חמץ, שכך הוא משמעות הכתוב:

לא

תאפה

חמץ,

ואם אפאה חמץ פסולה,

אלא שיאור,

שאם אפאה כשהיא "שיאור" הרי היא כשרה. ו"שיאור", היינו שהוחמץ קצת בדרגת חימוץ הנקראת "שיאור", שיצא השיאור מכלל מצה, אך עדיין לא הגיע לכלל חמץ. ואמנם ודאי לכתחילה, למצוה, צריך שהמנחה תהיה מצה ולא שיאור, שהרי כתיב "מצות תאכל", אבל לעכב, מניין שצריך מצה, אולי שיאור גם כן כשר!?

ונחלקו רבי מאיר ורבי יהודה במסכת פסחים, מהו "שיאור", ומהו דינו.

לרבי מאיר, משהכסיפו פניו של הבצק הרי הוא "שיאור", שאינו חמץ גמור, ואין חייבים על אכילתו בפסח כרת, אבל לוקים עליו משום "כל מחמצת לא תאכלו".

ואילו לרבי יהודה, במצב של "הכסיפו פניו" ניתן עדיין לאפותו בתורת מצה. ורק משנראו בו סדקים כקרני חגבים הרי הוא "שיאור", עד שיתערבו הסדקים זה בזה, שאז הוא נהיה לחמץ ונמצא שרבי יהודה חולק על רבי מאיר בשני דברים:

א.

הכסיפו פניו

לרבי מאיר אסור מהתורה, ולוקה עליו משום "שיאור". ואילו לרבי יהודה הרי הוא היתר גמור, ואפילו אפשר לצאת בו ידי מצה בפסח.

ב.

קרני חגבים

לרבי מאיר הוא חמץ גמור וחייבים על אכילתו כרת, ואילו לרבי יהודה הוא רק איסור "שיאור".

כמו כן נחלקו באיסורו של ה"שיאור". לרבי מאיר לוקה עליו, ולרבי יהודה אינו לוקה.

ועתה דנה הגמרא בשאלת רב חסדא, שנאמר "לא תאפה חמץ" אלא "שיאור"

שיאור דמאן?

באיזה "שיאור", ולפי מי מדבר רב חסדא?

אי

, אם אמר רב חסדא בשיאור

דרבי מאיר,

שהכסיפו פניו אך עדיין לא נראו בו סדקים כקרני חגבים, ואמר רב חסדא את דבריו

ל

שיטת

רבי יהודה,

שאמר אין לוקין על אכילת שיאור, אין זה יתכן, שהרי בצק זה, שרק הכסיפו פניו ולא נסדק, אם יאפו אותו -

מצה מעליא היא?!

אי

, אם אמר רב חסדא בשיאור

דרבי יהודה,

משנסדק בסדקים כקרני חגבים, והולך

ל

שיטת

רבי מאיר,

שאמר לוקים על אכילת שיאור, איך אתה יכול לומר לא תאפה חמץ אלא שיאור, והרי, לרבי מאיר כשנראו בו סדקים כקרני חגבים

חמץ מעליא

הוא וחייבים כרת על אכילתו!?

אי אמר רב חסדא בשיאור

דרבי מאיר

כשהכסיפו פניו, והולך

ל

שיטת

רבי מאיר,

גם כן קשה, שהרי

מדלקי עליה

-

חמץ הוא.

שעל אף שאין חייבים על אכילתו כרת הרי הוא חמץ, וכיצד זה מתמעט מהכתוב "לא תאפה חמץ" אלא שיאור!?

ומסקינן:

אלא,

זה ששאל רב חסדא שנאמר לא תאפה חמץ אלא שיאור, מדובר בשיאור

דרבי

יהודה,

בשנסדק כקרני חגבים, והולך רב חסדא

ל

שיטת

רבי יהודה,

הסובר שאין לוקים על אכילת שיאור. וכיון שלא לוקים עליו, אפשר למעטו מהפסוק לא תאפה חמץ אלא שיאור.

מתקיף לה רב נחמן בר יצחק: ואימא

כך הוא משמעותו של פסוק זה:

לא תאפה חמץ

-

אלא חלוט

ברותחין, שאינה חמץ ואינה מצה ממש!?

ותמהינן: מה מקשה רב נחמן בר יצחק? והרי

"חלוט" מאי ניהו?

-

רבוכה!

והרי,

אי דאתי

מנחה

רבוכה

, שהיא מנחה האמורה בתורה שנחלטת תחילה ברותחין, הא

כתיב בה

בפירוש שתהיה

רבוכה,

והיינו שלא תאפה חמץ אלא חלוט.

ואי דלא אייתי

מנחה שנאמר בה

רבוכה

אלא מנחה אחרת, אם כן מוכח מזה עצמו שלא צריך לעשותה רבוכה, כי

הא, לא כתיב בה "רבוכה

תאפינה". וכיון שלא כתוב בה כפי שכתוב במנחת רבוכה, משמע שלא צריך לחלוט את שאר המנחות ברותחין, וקשה לרב נחמן בר יצחק, מה הוא מקשה - שנאמר לא תאפה חמץ אלא חלוט ברותחין!?

ומשנינן: כך הקשה רב נחמן בר יצחק:

ואימא, מנחה דכתיב בה רבוכה

-

מצוה ברבוכה

דוקא. ומנחה

דלא כתיב בה רבוכה

-

אי בעי, רבוכה לייתי,

אי בעי מצה לייתי.

וקושייתו, שנאמר: לא תאפה חמץ - אלא חלוט. שכל מנחה, אם רצה, יכול לעשותה רבוכה, ואינו חייב לעשותה מצה.

וכן

מתקיף לה רבינא: ואימא

זה שכתוב "

לא תאפה חמץ"

הוא רק

למיקם גברא בלאו בעלמא

על אפיית המנחה כשהיא חמץ. אבל

איפסולי

המנחה עצמה.

לא מיפסלא

אם הוחמצה!?

אלא, מנלן

שרק אם אפה את המנחה באופן שהיא מצה, שרק אז כשירה המנחה?

כדתניא: "מצה"

-

יכול

תהא אפיית המנחה מצה כדין

מצוה

בלבד,

תלמוד לומר "תהיה", הכתוב קבעה חובה,

שאם לא אפאה מצה, נפסלה.

בעא מיניה רבי פרידא מרבי אמי: מנין לכל המנחות שנילושות ב

מים

פושרין,

ו

הואיל ולש אותן במים הרי הוא חייב להיות

משמרן שלא יחמיצו

, על ידי שיעסוק כל הזמן בבצק?

נלמדנה מפסח, דכתיב "ושמרתם את

המצות",

ומוכח שצריך לעשות שימור למצות.

אמר ליה: בגופה דמנחה כתיב

שצריך לשומרה:

"מצה תהיה"

-

החייה

למצה, בכך שתשמור אותה ותכשיר אותה.

ופרכינן:

והא אפיקתיה

לפסוק זה של "מצה" ללמוד ממנו שאפיית המצה היא

לעכב

, ואינה מצוה בלבד!?

ומשנינן:

אם כן

, שרק לעכב בא הפסוק,

ליכתוב קרא "מצה היא"

, וכיון שכתוב "היא" היה יכול ללמוד לעכב, ואם כן,

מאי

זה שכתב הפסוק "

תהיה"? שמעת מינה תרתי,

גם שמצה היא לעכב, וגם שצריך שימור.

אמרי ליה רבנן לרבי פרידא: רבי עזרא בר בריה דרבי אבטולס, דהוא

דור

עשירי לרבי אלעזר בן עזריה, דהוא,

רבי אלעזר בן עזריה, דור

עשירי לעזרא, קאי אבבא

, ניצב בשער.

אמר להו

רבי פרידא:

מאי כולי האי?

מדוע פירשתם את כל יחוסו, והרי,

אי בר אוריין

בן תורה

הוא יאי,

הגון הוא.

אי בר אוריין ובר אבהן

-

יאי ויאי.

אבל,

אי בר אבהן ולא בר אוריין

הוא [והיינו שהוא מיוחס, אבל אינו בן תורה] -

אישא תיכליה!

תכלהו האש, כיון שלמרות יחוס שכזה הוא עצמו אינו בן תורה.

אמרו ליה: בר אוריין הוא.

אמר להו

רבי פרידא -

ליעול

רבי עזרא,

וליתי,

יבוא

.

חזייה

רבי פרידא לרבי עזרא

דהוה עכירא דעתיה,

שהיתה דעתו עכורה עקב צערו.

פתח

רבי פרידא בדברי אגדה כדי לשמחו:

כתוב בספר תהילים "

אמרת לה': אדני אתה, טובתי בל עליך

".

אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, החזק לי טובה

על כך

שהודעתיך בעולם

.

אמר לה

הקב"ה:

טובתי

-

בל עליך. איני מחזיק אלא לאברהם יצחק ויעקב שהודיעוני תחילה בעולם. שנאמר "לקדושים, אשר בארץ המה, ואדירי

-

כל חפצי בם".

כיון דשמעיה

רבי עזרא לרבי פרידא

דקאמר "אדיר", פתח

גם הוא, שנזכר בדבר אגדה ב"אדיר",

ואמר

:

כך אמר הקב"ה כשעשה נקמה במצרים בים סוף -

יבוא אדיר

[הקב"ה]

ויפרע לאדירים

[לישראל]

מאדירים

[המצרים]

באדירים

[במים].

יבוא אדיר

-

זה הקדוש ברוך הוא, דכתיב

"אדיר במרום ה'"

.

ויפרע לאדירים

-

אלו ישראל, שנאמר "ואדירי כל חפצי בם".

מאדירים

-

אלו המצרים, דכתיב "צללו כעופרת במים, אדירים".

באדירים

-

אלו מים שנאמר "מקולות מים רבים אדירים משברי ים".

וכמו כן דרש רבי עזרא אודות הידידות בין הקב"ה לבין האבות הנזכרת באותו הפסוק, באותו סגנון לשון:

יבוא ידיד, בן ידיד, ויבנה ידיד

-

לידיד, בחלקו של ידיד, ויתכפרו בו ידידים.

"יבוא ידיד"

-

זה שלמה המלך, דכתיב "וישלח ביד נתן הנביא, ויקרא שמו ידידיה, בעבור ה'"

.