Menachot 47a — Talmud auf Deutsch

תנו רבנן: כבשי עצרת אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה

הראויה לדין שלמי עצרת.

כיצד?

שחטן לשמן וזרק דמן לשמן

-

קדש הלחם

קדושה גמורה ומותר באכילה.

שחטן שלא לשמן וזרק דמן שלא לשמן

-

לא קדש הלחם

כלל! דאין הקרבת הכבשים האלו עולה לשם כבשי עצרת.

שחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן

ויש כאן קדושת שחיטה בלבד -

הלחם קדוש ואינו קדוש!

ולהלן בגמרא נחלקו בהגדרת מצב זה. עד כאן

דברי רבי.

רבי אלעזר ברבי שמעון אומר

: לעולם אינו קדוש הלחם אף בקדושה חלקית

עד שישחוט לשמן ויזרוק דמן לשמן

17 .

והוינן בה:

מאי טעמא דרבי,

שחלה קדושת הגוף בלחם כבר בשחיטת הזבח אף דהזריקה לא עלתה לו?

ומפרשינן:

דכתיב

בפרשת איל נזיר, שמשם למדנו דין קידוש לחמי עצרת, "

ואת האיל יעשה זבח שלמים לה' על סל המצות"

ודרש רבי - "יעשה זבח", דהיינו עשית הזביחה, שהיא השחיטה, היא זאת המקדשת את סל המצות,

למימרא

-

דשחיטה מקדשא!

ורבי אלעזר ברבי שמעון

מפרש מקרא זה: "יעשה זבח", ומשמעות "

יעשה"

-

עד שיעשה

בזבח

כל עשיותיו!

ומשמע שאף זריקת הדם.

ומקשינן:

ורבי נמי הכתיב "יעשה"?

ומשמע דצריך שיעשה את כל העבודות, וכמו שדורש רבי אלעזר?

ומשנינן:

אי כתיב "

ואת האיל

זבח יעשה",

היה מתפרש

כדקאמרת

שאת הזבח יעשה כראוי לו,

השתא דכתיב "יעשה זבח

על סל המצות" מפרש רבי:

במה יעשה

ותקדש סל המצות?

בזביחה!

ומקשינן:

ורבי אלעזר ברבי שמעון

-

הכתיב "זבח"

והרי לדעתו היה ניתן לכתוב "ואת האיל יעשה שלמים"?

ומשנינן:

ההוא "

זבח"

מיבעי ליה

לדורשו

לכדרבי יוחנן. דאמר רבי יוחנן: הכל מודים,

שאף רבי אלעזר הסובר שזריקה עיקר, מודה

שצריך שיהא לחם

גם

בשעת שחיטה,

ואם לא היה הלחם בשעת שחיטה לא מקדשת אותו הזריקה.

ומפרשינן לדברי רבי:

מאי "קדוש ואינו קדוש"

שאמר רבי בשחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן?

אביי אמר: קדוש, ואינו גמור

בקדושה גמורה.

רבא אמר: קדוש

בקדושה גמורה. ומה שאמר רבי "ואינו קדוש", כוונתו "

ואינו ניתר",

שאינו ניתר לאכילה בזריקה זו.

והוינן בה:

מאי בינייהו?

הרי גם לאביי ודאי אינו ניתר לאכילה בטרם הותר בזריקה?

ומפרשינן:

איכא בינייהו למיתפס פדיונו

אם חלה קדושה על המעות שפדה בהם הלחם.

לאביי תפיס פדיונו,

שעדיין אינו קרבן גמור שלא חלה עליו קדושת הגוף גמורה, ולכן חלה קדושת דמים על המעות לתפוס פדיונו [אף שקדושת הלחם אינה נפקעת כיון שנתקדש במקצת]. ואילו

לרבא

כבר חלה עליו קדושת הגוף גמורה ועל כן

לא תפיס פדיונו

שאין קדושת הגוף נתפסת בדמים על ידי פדיון [דכיון שאינו יוצא מקדושה כלל, לא שייך להחיל שום קדושה על פדיונו]

19 .

והוינן בה:

בשלמא לרבא

דלדעת רבי לא תפיס פדיונו כיון שנתקדש הלחם קדושת הגוף ע"י השחיטה

היינו דאיכא בין רבי לרבי אלעזר ברבי שמעון.

דלרבי אלעזר קודם זריקה הוא רק קדושת דמים ותופס פדיונו, ולרבי יש קדושת הגוף בלחם ולא תופס פדיונו.

אלא לאביי,

דגם לרבי תופס פדיונו וכל שכן לרבי אלעזר,

מאי איכא בין רבי לרבי אלעזר ברבי שמעון?

ומשנינן:

איכא בינייהו

-

לאיפסולי

ללחם

ביוצא

מן העזרה. שלפי רבי נפסל ביוצא כיון שחלה בו מקצת קדושת הגוף, ולא יהא כשר לשחוט עליו כבשים אחרים, ולרבי אלעזר ברבי שמעון לא חלה קדושת הגוף כלל קודם זריקה ולא נפסל הלחם ביוצא, וכשרים לשחוט עליהם כבשים אחרים

20 .

בעא מיניה רב שמואל בר רב יצחק מרבי חייא בר אבא: כבשי עצרת ששחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן

, שנחלקו לעיל בדרגת קדושת הלחם -

אותו הלחם מהו באכילה?

האם חל בו היתר אכילה על ידי זריקה זו? והוינן בה:

אליבא דמאן

הסתפק רב שמואל?

אי אליבא דרבי אלעזר ברבי שמעון

הסובר שבמקרה זה אין כאן אלא קדושת דמים,

האמר זריקה היא דמקדשא

קדושת הגוף, וודאי לא חל היתר אכילה בזריקה שלא לשמה, שעדיין אין כאן קדושת קרבן.

אי אליבא דרבי

דאמר לעיל "קדוש ואינו קדוש", ונחלקו אביי ורבא בפירוש דבריו, מכל מקום

בין לאביי בין לרבא

הרי "

קדוש ואינו ניתר" הוא,

דגם לרבא שסובר שקדושתו היא גמורה הרי הוא סובר שאינו ניתר, וכל שכן לאביי. ואם כן לפי מי הסתפק רב שמואל שיהא הלחם מותר באכילה?

ומסקינן:

אלא, אליבא דהאי תנא

בברייתא הסתפק רב שמואל:

דתני אבוה דר' ירמיה בר אבא

:

שתי הלחם שיצאו

מן העזרה

בין שחיטה לזריקה, וזרק דמן של כבשים

במחשבה לאכול משתי הלחם ומבשר הכבשים

חוץ לזמנו,

שמחשבה זו מפגלת את הכבשים, ואלמלא יצא הלחם מן העזרה היה הפיגול חל גם עליו [כמו שמבואר לעיל דף ט"ו].

רבי אליעזר אומר: אין בלחם משום פיגול

להענש כרת על אכילתו!

רבי עקיבא אומר: יש בלחם משום פיגול!

אמר רב ששת

בבאור מחלוקתם:

הני תנאי,

שניהם

כרבי סבירא להו, דאמר שחיטה מקדשא

ללחם, ואם כן חל פסול "יוצא" על הלחם עוד קודם לזריקה המפגלת.

מיהו,

כבר נחלקו תנאים אלו במסכת מעילה בענין חלות דין פיגול על ידי זריקה ביחס לחלק הקרבן שיצא ממקומו, ובזאת תלויה מחלוקתם כאן:

רבי אליעזר לטעמיה, דאמר

-

אין זריקה מועלת ליוצא!

שאינה פועלת כלפי חלק הקרבן ה"יוצא" להחיל בו דין פיגול, מפני שכבר נפסל עם יציאתו, ואין פיגול חל בקרבן פסול

22 .

ורבי עקיבא לטעמיה דאמר

-

זריקה מועלת ליוצא!

ולפיכך אף כאן מועילה הזריקה להחיל פיגול גם בלחם שיצא ממקומו לאחר שחיטה ונפסל.