Menachot 25b — Talmud auf Deutsch

ורמינהי

: למדנו בברייתא:

על מה הציץ מרצה?

על הדם ועל הבשר

ועל החלב

שנטמא, בין בשוגג בין במזיד, בין באונס

בין ברצון, בין ביחיד בין בצבור

! הרי שאפילו ביחיד מרצה הציץ במזיד, וזה סתירה לברייתא הקודמת, שאמרה שבמזיד מרצה הציץ רק בציבור, ואינו מרצה ביחיד!? ומתרצינן:

אמר רב יוסף: לא קשיא: הא רבי יוסי, הא רבנן!

שמצינו שנחלקו אם קנסו רבנן את המזיד.

דתניא

לגבי הפרשת תרומה:

אין תורמין מן הטמא על הטהור, ואם תרם בשוגג,

שלא ידע שהוא טמא,

תרומתו תרומה. במזיד

-

אין תרומתו תרומה!

שקנסו את המזיד.

רבי יוסי אומר: בין בשוגג בין במזיד

-

תרומתו תרומה!

וכשם שנחלקו בתרומה הוא הדין בציץ. והברייתא שכתוב בה שבמזיד לא הורצה ביחיד, היא כרבנן שקנסו את המזיד, והברייתא שכתוב שהורצה במזיד ביחיד, זה בשיטת רבי יוסי שלא קונס את המזיד. ומקשינן: וכי אפשר לומר שהברייתא שכתוב בה "במזיד הורצה" היא לפי רבי יוסי. והלא בברייתא זו כתוב שהציץ מרצה אף על בשר הקרבן העומד לאכילה - שנטמא [לא שיהיה מותר באכילה, אלא כדמפרש לקמן, ועיין עוד שיטמ"ק אות ב'] ו

אימר דשמעת ליה לרבי יוסי

אלא

דלא קניס

את המזיד, אבל

דמרצה ציץ על אכילות

היינו שלא רק על העולה למזבח מרצה הציץ, אלא אף על הנאכל מהקרבן שנטמא,

מי שמעת ליה?

והרי שמענו הפוך, שלפי רבי יוסי אין הציץ מרצה על האכילות?

והתניא: רבי אליעזר אומר: הציץ מרצה על אכילות. רבי יוסי אומר: אין הציץ מרצה על אכי לות.

ומתרצינן:

איפוך

תהפוך את דברי הברייתא, וכך צריך לגרוס בברייתא:

רבי אליעזר אומר אין הציץ מרצה על אכילות. רבי יוסי אומר הציץ מרצה על אכילות.

ועכשיו מיושב, שהברייתא שכתוב בה "במזיד הורצה" ו"ציץ מרצה על אכילות", היא בשיטת רבי יוסי שסובר את שני הדברים.

מתקיף לה רב ששת: ומי מצית אפכת לה

וכי אפשר לגרוס בברייתא הפוך, ולומר שלפי רבי אליעזר אין הציץ מרצה על האכילות?

והתניא: יכול בשר שנטמא לפני זריקת דמים

ואכלו קודם זריקה אדם שהוא טמא

יהיו חייבין עליו

כרת

משום

אכילת קדשים ב

טומאה

של הגוף?

תלמוד לומר "כל טהור יאכל בשר. והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו

-

ונכרתה",

ודורשים מזה שכתוב "כל טהור יאכל בשר" - בשר

הניתר

באכילה

לטהורין

ואכלו אדם טמא,

חייבין עליו משום טומאה, ושאינו ניתר לטהורין

כגון בשר קודם זריקת דמים, שאף לטהורים אינו נאכל,

אין חייבין עליו משום טומאה!

[אבל אם אכלו לבשר הטמא אחר זריקה, חייב עליו משום טומאת הגוף, אף שבשר טמא אינו נאכל לטהורים, כדמפרש לקמן].

או אינו אלא

כך נדרוש:

נאכל לטהורין חייבין עליו משום טומאה, ושאינו נאכל

לטהורין,

אף שנזרק הדם וכבר ניתר לטהורים, כיון שאחר כך אירע בו פסול שעתה אינו נאכל,

אין חייבין עליו משום טומאה,

ו

אוציא אני

אף

את

הבשר

הלן ואת היוצא

מהעזרה לאחר זריקה, שאין חייבים עליהם כרת האוכלן בטומאת הגוף לפי

שאינן נאכלין לטהורים!

תלמוד לומר,

כתוב באותו פסוק,

"אשר לה'"! ריבה

פסולין אלו לחיוב משום טומאה.

יכול שאני מרבה

מ"אשר לה'" אף

את הפיגולין ואת הנותרות?

ותמהה הברייתא:

נותרות היינו לן

שאמרנו שנתרבו באמת לחיוב?

אלא

כך הפשט בברייתא: יכול שאני מרבה

אף

את

הפיגולין

שחייב עליהם משום טומאה

כ

מו שחייב על ה

נותרות?

תלמוד לומר

כתוב בפסוק "

מזבח השלמים"

ומשמע מהמילה "מזבח" חלק מהזבח, ולא כל זבח -

מיעט

פסולים אלו מחיוב טומאה!

ומה ראית לרבות את אלו

הלן והיוצא שחייב עליהם משום טומאה,

ולהוציא את אלו

הפיגולין שפטור עליהם משום טומאה?

אחר

מכיון

ש

גם

ריבה הכתוב, ו

גם

מיעט, אמרת: מרבה אני את

הפסולין ה

אלו שהיתה להן שעת הכושר,

שהיו מותרין לאכילה משעת זריקה עד שנפסלו בלינה וביוצא,

ומוציא אני את אלו שלא היתה להן שעת הכושר

שהרי הפיגול משעת זריקה הוא נפסל, ולא היה ראוי לאכילה אפילו שעה אחת.

ואם תאמר, בשר שנטמא לפני זריקת דמים ואכלו לאחר זריקת דמים

בטומאת הגוף

מפני מה חייבין עליו משום טומאה

שהרי אף הוא לא היתה לו שעת הכושר? ולעיל לא מיעטנו אלא פיגול, ומשמע שבשר טמא חייבים עליו לאחר זריקה

130 .

מפני שהציץ מרצה

על הבשר הטמא שזריקת הדם תועיל לו לענין שייחשב כניתר לטהורים, אף על פי שלמעשה אינו נאכל.

ומסיק רב ששת לקושיתו:

נטמא

קודם זריקה -

אין!

דוקא בו כתוב בברייתא שחייב עליו האוכלו בטומאת הגוף לאחר זריקה, אבל

יוצא

מהעזרה לפני זריקה

לא

חייבים עליו אפילו אחר זריקה, שהרי הציץ אינו מרצה על היוצא.

מאן שמעת ליה דאמר

מי הוא התנא ששמעת שסובר:

אין זריקה מועלת ליוצא

שתועיל עבורו הזריקה כאילו היה בפנים [ויש בזה נפקא מינה לכמה דברים] -

רבי אליעזר,

שמצינו במקום אחר שסובר כן, וברייתא שלנו גם כן רבי אליעזר היא, שאילו לפי מי שסובר זריקה מועלת ליוצא, דין הוא שיתחייב עליו לאחר זריקה משום טומאה, אף שהיה בחוץ בשעת זריקה, שהרי הזריקה הועילה עבורו ונחשב כניתר לטהורים,

וקתני

בברייתא

דמרצה ציץ על אכילות

הרי שרבי אליעזר סובר "ציץ מרצה על האכילות", ואי אפשר לומר "איפוך" במחלוקת רבי אליעזר ורבי יוסי, וחוזרת הקושיא למקומה סתירת הבריתות שלעיל, בדין ציץ מרצה בקרבן יחיד שנטמא במזיד?

ומתרצינן:

אלא אמר רב חסדא: לא קשיא: הא

ברייתא שכתוב שהציץ מרצה במזיד אפילו ביחיד

רבי אליעזר

היא, שכן באותה ברייתא קתני נמי שמרצה ציץ על אכילות כרבי אליעזר.

הא

ברייתא דקתני דאינו מרצה

רבנן

היא.

ומקשינן:

אימר דשמעת ליה לרבי אליעזר

אלא

דמרצה ציץ על אכילות

אבל דין זה שכתוב בברייתא

דלא קניס

את המזיד -

מי שמעת ליה

לרבי אליעזר שסובר כן?

ומתרצינן:

אין! כי היכי דשמעת ליה לרבי יוסי

שלא קונס במזיד,

שמעת ליה

נמי

לרבי אליעזר. דתניא רבי אליעזר אומר

: אם תרם מן הטמא על הטהור

בין בשוגג בין במזיד תרומתו תרומה.

ומקשינן:

אימר דשמעת ליה לרבי אליעזר

שלא קונס את המזיד, אלא

בתרומה דקילא,

אבל לגבי ריצוי ציץ

בקדשים דחמירי מי שמעת ליה?

ומתרצינן:

אם כן, הא

ברייתא של ריצוי ציץ במזיד

אמאן תרמייה

לאיזה תנא תייחס אותה? ועל כרחינו צריך לומר שאין חילוק בין תרומה לקדשים, כדי שנוכל להעמיד את הברייתא כרבי אליעזר.

רבינא אמר

: אפשר ליישב את סתירת הברייתות בענין אחר, שאין שתי הברייתות מדברות בענין אחד. אלא, הברייתא שאומרת "בין בשוגג בין במזיד", דיברה שהטומאה היתה במזיד, וכך פירוש הברייתא:

טומאתו

של הדם

בין

אם אירעה

בשוגג בין במזיד

-

הורצה.

והברייתא שאומרת "במזיד לא הורצה", דיברה על זריקת הדם שהיה במזיד, וכך פירוש הברייתא:

זריקתו

דוקא אם היתה

בשוגג,

שלא ידע הכהן שהדם טמא, אז

הורצה.

אבל אם זרקו

במזיד

-

לא הורצה.

ורב שילא אמר

: ישוב הברייתות הוא כמו רבינא, אבל בהיפוך:

זריקתו, בין בשוגג בין במזיד, הורצה. טומאתו, בשוגג הורצה, במזיד לא הורצה!

ומקשינן:

ולרב שילא, הא

במפורש

קתני: שנטמא בין בשוגג בין במזיד

הורצה, והיינו כרבינא שטומאתו בין בשוגג בין במזיד?

ומתרצינן: זה שכתוב "בין בשוגג בין במזיד" לא הולך על "נטמא", אלא

הכי קאמר

: דם ש

נטמא בשוגג, וזרקו בין בשוגג בין במזיד.