Menachot 24a — Talmud auf Deutsch

כי סליק

כשעלה

רב כהנא

לארץ ישראל

אשכחינהו

מצאם

לבני רבי חייא דיתבי

שישבו

וקאמרי: עשרון

סולת שהקדישו למנחה

שחלקו

לשני חלקים,

והניחו בביסא

בכלי שבוללין בתוכו את המנחה באופן ששני החצאין אין נוגעין זה בזה,

ונגע טבול יום באחד מהן, מהו

שיטמא את החצי השני שלא נגע בו? [דוקא בטבול יום נסתפקו, משום שאין טומאתו חמורה, והנטמא ממנו אין בכחו לטמא אחרים, אבל באדם טמא אין להסתפק, משום שהשמן שבמנחה נטמא ממנו ומטמא את הכלי, והכלי מטמא את כל מה שבתוכו - רש"י, עפ"י עולת שלמה].

וצדדי הספק הם:

כי תנן: כלי מצרף מה שבתוכו

להיות אחד, שאם נגע טמא בחתיכה אחת שבכלי כל החתיכות הנמצאות שם טמאות, אם הם ש

ל קדש,

כאילו הן חתיכה אחת,

הני מילי היכא דנגעי

החתיכות

בהדדי, אבל היכא דלא נגעי בהדדי לא

מצטרפין ולא נטמא אלא מה שנגע בו הטבול יום,

או דלמא לא שנא?

אמר להו איהו

רב כהנא:

מי תנן "כלי מחבר"!?

שהיה משמע דוקא שהם נוגעים זה בזה, הכלי מחברן להיות אחד, "

כלי מצרף" תנן ש

משמע

כל דהו,

אפילו שאין נוגעים, מצרפן הכלי כאילו הם נוגעים.

תו איבעיא להו:

הושיט

חצי עשרון סולת

אחד

שאינו שייך למנחה

לביניהן

בין שני החצאים האלו, ונגע בו הטבול יום

מהו

שיטמא את שני החצאים? האם הכלי מצרף גם את החצי הזה שאינו שייך למנחה, עם שני החצאים כאילו הם אחד?

אמר להו

רב כהנא: ה

צריך לכלי,

דהיינו הסולת של המנחה, ה

כלי מצרפו,

אבל חצי העשרון הנוסף ש

אין צריך לכלי, אין כלי מצרפו!

וממילא לא נטמאו שני החצאים האחרים שלא נגע בהן הטבול יום

99 .

תו איבעיא להו:

הושיט טבול יום את אצבעו ביניהן

באויר שבין שני החצאים ולא נגע בהם,

מהו

שיטמא מה שבתוכו?

אמר להו

רב כהנא:

אין לך דבר שמטמא מ

טומאה הנמצאת ב

אוירו אלא כלי חרס בלבד

ולא שאר כלים!

הדר

רב כהנא

איהו בעא מינייהו

מבני רבי חייא:

מהו לקמוץ מ

חצי עשרון

זה

שבביסא ותועיל הקמיצה גם

על

חצי

זה?

וצדדי הספק הם: האם ענין זה של

צירוף

כלי שכל מה שבתוכו נעשה אחד הוא

דאורייתא

ואפילו לקמיצה אומרים כן,

או

דלמא

דרבנן

הוא, ורק לחומרא כגון לענין טומאה נאמר דין זה, אבל לענין שתועיל הקמיצה מחלק אחד על השני כאילו הם נוגעים זה בזה לא?

אמרו לו

בני רבי חייא:

זו לא שמענו,

אבל

כיוצא בו שמענו, דתנן

במשנה:

שני מנחות שלא נקמצו ונתערבו זו בזו, אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה ומזו בפני עצמה כשרות, ואם לאו פסולות

102 .

ודייקינן:

כי יכול לקמוץ מיהא

מכל אחד על ידי שנשאר מעט סולת שאינו מעורב במנחה השניה

כשרות,

והבינה הגמרא, שאותו מעט סולת עומד בצד הכלי ולא נוגע בתערובת, ואם כן

אמאי

מועילה הקמיצה לתערובת, הרי

הך דמערב הא לא נגע

בקומץ? אלא ודאי משום שהכלי מצרף כל מה שבתוכו לענין קמיצה, ואפשר ללמוד מכאן שיש צירוף אפילו לענין קמיצה, שדין צירוף הוא דאורייתא!

ודחינן:

אמר רבא: דלמא

מתניתין כשהקומץ אינו עומד בפני עצמו, אלא צורת התערובת היא

ב

אופן שה

גושין

של המנחה

ה

ם

מחולקין

בצד אחד, ושם ניכר כשקומץ מכל מנחה בפני עצמה, ובצד השני מחוברין הם כל התערובת, ו

ה

ם

עשויין כמסרק

שמצד אחד מחובר ומצד שני שיניו מפוזרות, ונמצא שהקומץ אף הוא מחובר לכל חלק שבמנחה ואין צריך לצירוף כלי.

מאי הוי עלה

על הבעיה הזאת האם מועיל צירוף כלי לענין קמיצה [האם אפשר לפשוט את הספק]?

אמר רבא: תא שמע: דתניא

: כתוב בסדר קמיצת המנחה "

והרים ממנו

בקומצו", ודורשים מהמילה "ממנו" -

מן המחובר,

דהיינו שהקומץ יהיה מחובר למנחה,

שלא יביא עשרון

סולת

בשני כלים ויקמוץ

מכלי אחד על השני

ודייקינן: כל החסרון הוא דוקא משום שחלקו בשני כלים,

הא

אבל אם שני החלקים הם

בכלי אחד דומיא דשני כלים,

דהיינו שאינם נוגעים זה בזה, כמו מנחה בשני כלים שאין חלק אחד נוגי בחבירו,

קמיץ

מאחד על השני! הרי שגם לענין קמיצה יש צירוף כלי.

ודחינן:

אמר ליה אביי: דלמא

מה שממעטים

שני כלים

הוא באופן שנוגעים זה בזה ו

היכי דמי כגון קפיזא בקבא

בכלי אחד שבתוכו שני בתי קיבול, ודופן מפריד ביניהם לכל גובה הכלי,

דאף על גב דעריבי

שמעורבים שני חלקי העשרון

מעילאי,

בגודש שמעל שפת הכלי,

כיון דמיפסק מחיצתא דקפיזה מתתאי

בתוך הכלי לכל גובהו, הרי זה נחשב לשני כלים ולא יקמוץ מאחד על חברו

104 .

ומה דדייקינן:

הא כלי אחד דומיא דשני

כלים

אפשר לקמוץ, מדובר גם כן כשנוגעים, ו

היכי דמי כגון עריבת תרנגולין

שיש בתוכה מחיצה לחלק בין המים למורסן,

ואף על גב דמיפסקן מחיצתא

אינה נחשבת לשני כלים ד

הא נגיע

שני חלקי העשרון זה בזה כשהן בתוך אויר הכלי, לפי שאותה מחיצה נמוכה ואינה לכל גובה הכלי ומעל אותה מחיצה מעורבים הם.

אבל הכא,

בעשרון שחלקו והניחו בביסא זה בצד זה,

דלא נגיע כלל

חלקי העשרון זה בזה,

תיבעי לך

אם יש צירוף כלי לענין קמיצה. [ונשארה הגמרא בספק].

בעי רבי ירמיה

: שני חצאי עשרון שאין נוגעים זה בזה, ויש ביניהם

צירוף כלי

על ידי שנמצאים בכלי אחד,

ו

עוד חצי עשרון נמצא מחוץ לכלי ומחובר לחצי האחד שבכלי על ידי

חיבור מים

הנמצאים ביניהם, ונגע טבול יום באותו החצי השני שבכלי [שאינו מחובר לזה שבחוץ על ידי מים], ונטמא חצי השני שבתוך הכלי משום צירוף כלי,

מהו

שיטמא גם את החצי [השלישי] שבחוץ?

וצדדי הספק הם:

כי תנן

מה שלמדנו במשנה ש

כלי מצרף מה שבתוכו לקדש, הני מילי

זה דוקא

דגואי

לאותו שבתוך הכלי מועיל הצירוף,

אבל דבראי

החיצון

לא

הוי כמחובר להחצי הראשון, כיון שאינו עמו בכלי וגם לא מחובר עמו במים ,

או דלמא כיון דמחבר

החיצון להחצי השני על ידי מים,

מחבר

נמי לחצי הראשון, ונחשבים כולם כמחוברים יחד?

ואם תימצי לומר: כיון דמחבר מחבר,

עדיין יש להסתפק:

חיבור מים וצירוף כלי

דהיינו כבאופן הקודם,

ונגע טבול יום

באותו החצי ש

מבחוץ

וממילא נטמא החצי שבכלי המחובר אליו במים,

מהו

שיטמא גם החצי השלישי שבתוך הכלי על ידי צירוף כלי?

וצדדי הספק הם:

כי תנן

מה שלמדנו במשנה ש

כלי מצרף, הני מילי דנגע

טומאה

מגואי

בתוך הכלי

אבל

לטומאה שאירעה

מבראי

מחוץ לכלי

לא

מועיל צרוף כלי,

או דלמא לא שנא?

ומסקינן:

תיקו!

בעי רבא: עשרון

של מנחה

שחלקו

לשני חצאים

ונטמא אחד מהן ו

אחר כך

הניחו

לזה שנטמא אם החצי השני

בביסא

באופן שאינם נוגעים זה בזה, שאין החצי הטמא מטמא את החצי השני, [ואף על פי שהם בכלי אחד לא שייך לומר "צירוף כלי", שדין צירוף כלי נאמר רק אם בשעת קבלת הטומאה היו ביחד בכלי, ולא באופן שנצטרפו לאחר מכן] ,

וחזר טבול יום ונגע באותו

החצי ה

טמא, מהו

שיקבל ממנו טומאה, למרות שהוא כבר טמא, בכדי לפסול את החצי השני משום צירוף כלי?

וצדדי הספק הם:

מי אמרינן

שהחצי הטמא כבר

שבע ליה טומאה

[לשון שביעה, כאדם שבע שאינו יכול לאכול עוד, כך גם החצי שנטמא כבר מלא מהטומאה הראשונה שקיבל], ואינו מקבל עוד טומאה נוספת, וממילא לא נטמא החצי השני הנמצא עמו בכלי ,

או

דלמא

לא

אמרינן שבע לה טומאה, וחוזר ונטמא כדי לפסול את השני מדין צירוף כלי?

אמר ליה אביי: ומי אמרינן "שבע ליה טומאה"?