Menachot 13b — Talmud auf Deutsch

לכן

קא משמע לן, דבהא,

היינו ברישא,

מודה

רבי יוסי.

[ומה שאין מפגלין בחצי מתיר - היינו במחשב בשעת עבודת חצי מתיר. אבל כאן חישב בשעת קמיצה, שהיא "מתיר שלם", שהרי הלבונה אינה נקמצת, ורק מחשבתו היתה על עבודת חצי מתיר, ובזה אין חסרון של חצי מתיר. רש"י לקמן יד א]. וטעמו של רבי יוסי החולק בסיפא יתבאר לקמן.

שנינו במשנתנו:

להקטיר לבונתה למחר, רבי יוסי אומר פסול, ואין בו כרת.

אמר ריש לקיש: אומר היה רבי יוסי,

כלומר, זהו טעמו של רבי יוסי במשנתנו, לפי שהוא סובר כי

אין

מחשבת פיגול בעבודת

מתיר

אחד, כגון קומץ,

מפגל את המתיר

האחר, כגון שחישב בשעת קמיצה מחשבת פיגול על הלבונה.

וכן אתה אומר בשני בזיכי לבונה של לחם הפנים, שאין מתיר אחד,

דהיינו, מחשבת פיגול בעת הקטרת מתיר אחד,

מפגל את המתיר

האחר, ולכן, אם חישב בעת הקטרת אחד הבזיכין להקטיר את חברו חוץ לזמנו, אין זו מחשבת פיגול הפוסלת. ומקשינן:

מאי "וכן אתה אומר"?

הלא פשוט הוא, שהרי כל מקום שהם שני מתירין וחישב מאחד על חבירו חולק רבי יוסי!? ומתרצינן:

מהו דתימא, טעמא דרבי יוסי בלבונה

של מנחה שלא מועלת המחשבה בעת הקמיצה לפגלה, הוא

משום ד

הלבונה

לאו מינה דמנחה היא

שהמנחה הנקמצת היא סולת ואילו זו לבונה,

אבל בשני בזיכי לבונה דמינה דהדדי נינהו,

ששניהם מין אחד הם,

אימא מפגלי אהדדי, קא משמע לן

שטעמו של רבי יוסי אינו משום אינה ממין המנחה, אלא טעמו הוא שאין מתיר מפגל את המתיר השני, ומשום שזהו טעמו הרי גם בשני בזיכי לבונה של לחם הפנים אין מתיר מפגל מתיר.

ומקשינן:

ומי מצית אמרת

ד

טעמא דרבי יוסי בלבונה לאו משום דלאו מינה דמנחה היא?

והא קתני סיפא

דמתניתין:

אמרו לו, מה שינה מן הזבח?

אמר להם, הזבח דמו ובשרו ואימוריו אחד ולבונה אינה מן המנחה. הרי, שטעמו הוא משום שהלבונה אינה ממין המנחה!?

ומתרצינן:

מאי "

הלבונה

אינה מן המנחה" דקאמר רבי יוסי

-

אינה בעיכוב מנחה!

כלומר אין הקטרתה מתעכבת מחמת העדר הקטרת הקומץ, ושונה היא מן הקומץ:

דלאו

כי היכי דמעכב להו קומץ לשיריים

בכך

ד

כל

כמה דלאו מתקטר קומץ לא מתאכלי שיריים, הכי נמי מעכב קומץ ללבונה

במה שכל כמה שלא הקטיר את הקומץ מתעכבת הקטרת הלבונה, אין הדבר כן

אלא אי בעי האי מקטר ברישא ואי בעי האי מקטר ברישא

ואין אחד מעכב על חבירו ולכך חשובים הקומץ והלבונה לשני מתירין ואין מתיר מפגל את המתיר. וזהו שאמר רבי יוסי לחלק בין הלבונה לאימורי הזבח, שהזבח כולו אחד, וזריקת הדם מתירה את האימורים להקטרה, וכל כמה שלא נזרק הדם אין להקטירן, ולכך אם חישב בשעת זריקה מחשבת פיגול על האימורים, אין זו מחשבה בשני מתירים, והרי זה פיגול, ומה שאין כן הלבונה שאין הקטרתה ניתרת על ידי הקטרת הקומץ וחשובה הקטרתה כמתיר בפני עצמו.

ורבנן

החולקים סוברים:

כי אמרינן

לכלל זה ש

אין מתיר מפגל את המתיר, הני מילי היכא דלא אקבעו בחד מנא

כגון כבשי עצרת [לקמן טו ב] ששחט אחד מהם במחשבה על מנת לאכול מחבירו למחר, שמאחר וכל אחד מהם הנו מתיר של הלחם הרי שאין האחד מפגל את חבירו,

אבל היכא דאיקבעו בחד מנא

כגון בזה שהקומץ והלבונה הוקבעו בכלי אחד, הרי אלו

כחד דמי

ומתפגלים זה מחמת זה

.

אמר רבי ינאי: ליקוט לבונה

שלאחר הקטרת הקומץ היה מלקט הלבונה מעל גבי הסולת, שנעשה

בזר

-

פסול,

מאיטעמא?

אמר רבי ירמיה: משום הולכה נגעו בה

, שהליקוט הוא חלק מעבודת הולכה למזבח, וזה שליקטה ונתנה לכהן מיעט בהילוך הכהן, וכיון שהולכה עבודה היא וכפי הנלמד מזבחים שנאמר בהם "והקריבו בני אהרן" שמשמעותו הולכה, משום כך פסולה היא בזר. ו

קסבר

רבי ינאי

הולכה שלא ברגל

כליקוט זה שהזר לא זז ממקומו אלא ליקט והושיט לכהן -

שמה הולכה,

והולכה

שנעשתה

בזר פסולה.

אמר רב מרי, אף אנן נמי תנינא

לזה שליקוט לבונה עבודה היא, ששנינו במשנה לעיל:

זה הכלל כל הקומץ ונותן

את הקומץ

בכלי

שרת

והמוליך והמקטיר

ועשאן לעבודות אלו במחשבת פיגול נתפגלה המנחה, משום שאלו הן ארבע עבודות חשובות במנחה הדומות לארבע עבודות שבזבח, דהיינו שחיטה זריקה קבלה והולכה.

ומעתה,

בשלמא קומץ היינו שוחט,

שכשם שהשוחט מפריש חלק גבוה דהיינו הדם כך הקומץ מפריש חלק גבוה שהיא הקמיצה, וכן

מוליך

קומץ של מנחה

נמי היינו מוליך

כמוליך הדם, וכן

מקטיר היינו זורק

את דם הזבח

. אלא נותן בכלי

של מנחה

מאי קא עביד?

ומדוע חשובה זו עבודה?

אילימא משום דדמי

הנתינה בכלי

לקבלה

של דם,

מי דמי? התם ממילא

נופל הדם במזרק מצואר הבהמה, מה שאין כן

הכא

ד

קא

שקיל

לקומץ בידיו

ורמי

בכלי.

אלא משום דכיון דלא סגיא ליה דלא עבד לה

לנתינה זו של קומץ בכלי ומוכרח הוא לעשותה, משום כך

עבודה חשובה היא,

ו

על כרחך משוי לה כקבלה

אף על גב שאינה דומה לה לגמרי, ואם כן

הכא נמי

בליקוט לבונה,

כיון דלא סגיא לה דלא עבד לה, עבודה חשובה היא,

ו

על כרחך משוי לה כי הולכה!

ומכאן ראיה שליקוט לבונה חשובה הולכה.

דוחה הגמרא:

לא, לעולם

טעם הדמיון בין נתינת כלי במנחה לקבלה הוא משום

דדמי לקבלה,

ולא מחמת ההכרח בעשייתה, וזה שהוקשה לך לחלק ביניהם במה ד

התם ממילא

ואילו

הכא קא שקיל ורמי,

יש לך לתרץ:

מכדי,

הרי

תרוויהו קדושת כלי הוא,

בקבלת הדם מקדש הכהן את הדם על ידי כלי שמקבל בו, ובמנחה מקדש את הקומץ על ידי נתינה בכלי, ואם כן,

מה לי

אם ניתן לכלי

ממילא, מה לי קא שקיל ורמי,

סוף סוף דומים הם בזה ששניהם מתקדשים על ידי כלי שרת, ומה שאין כן ליקוט לבונה שאינה דומה לאף אחת מארבע עבודות שבזבח, יש לך לומר שאינה חשובה עבודה ואינה פסולה בזר.

מתניתין:

שחט שני כבשים

של עצרת כדין שנאמר "ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים" והם מתירין ומקדשין את שתי הלחם, ובעת שחיטתם חישב על מנת

לאכול אחת מן החלות למחר,

וכן

הקטיר שני בזיכין

של לחם הפנים על מנת

לאכול אחד מן

שני

הסדרים

של שש חלות שהיו בלחם הפנים

למחר, רבי יוסי אומר, אותו החלה ואותו הסדר שחישב עליו

הרי הוא

פיגול, וחייבין עליו כרת

באכילתו,

והשני, פסול

ואין בו כרת.

וחכמים אומרים, זה וזה פיגול וחייבין עליו כרת.

וטעמו של רבי יוסי יתבאר בגמרא.

גמרא:

אמר רב הונא: אומר היה רבי יוסי, פיגל בירך של ימין

דהיינו שחישב על אכילת ירך ימין חוץ לזמנו

לא נתפגל הירך של

שמאל

[והוא הדין בחלקים אחרים של הבהמה].

מאי טעמא, אי בעית אימא סברא

היא

ואי בעית אימא

למדנו זאת מ

קרא.

אי בעית אימא סברא: לא עדיפא מחשבה

של פיגול

ממעשה הטומאה,

שהרי

אילו איטמי חד אבר

של קרבן באופן שאינו מחובר לבשר אלא פרש ממנו

מי אטמי ליה כוליה

קרבן?! והוא הדין לענין פיגול, אין המחשבה באבר אחד מפגלת לכל הקרבן.

אי בעית אימא, קרא

: נאמר באכילת פיגול,

"והנפש האוכלת ממנו עונה תשא"

[ויקרא ז] - משמע דווקא

ממנו

מהאבר שפיגל בו

ולא מחבירו.

איתיביה רב נחמן לרב הונא

ממה ששנינו בברייתא:

לעולם אין בו

בלחם שלא חישב עליו מחשבת פיגול - חיוב

כרת

על אכילתו,

עד שיפגל בשתיהן

[היינו בשתי החלות]

בכזית,

ואפילו אם רק בצירוף מחשבת פיגול של שניהם יש כאן מחשבה על כזית הרי שתיהן פיגול.

ומדייקת הגמרא, משמע, דווקא אם פיגל

בשתיהן אין,

בזה חל פיגול בכולם,

אבל אם חישב באחת מהן לא.

ומוכיחה הגמרא: ברייתא זו בשיטת מי היא אמורה?

אילימא רבנן,

זה אינו, שהרי לשיטתם

אפילו

אם חישב

באחת מהן נמי

חל פיגול.

אלא פשיטא רבי יוסי

היא.

ומעתה, לגבי שתי ירכות,

אי אמרת בשלמא

מאחר ושתיהן באות מזבח אחד, הרי

חד גופא הוא,

ואם פיגל באחת מהן נתפגלה גם השניה,

משום הכי

ניתן לומר שבשתי חלות שפיגל בשתיהן בכזית

מצטרף.

כי אף על גב שאין החלות באות מגוף אחד, מכל מקום, כיון שצירפן במחשבתו לאכול כזית משתיהן למחר, מצטרף, ומועילה מחשבתו שעירב בה אכילת שתיהן להחשיבן כאילו באו שתיהן מגוף אחד. ומה שאין כן במשנתנו, שחישב על אכילת אחת בלבד, ולא צירפן במחשבתו, לכן לא נתפגלה האחת בפיגול חברתה.