Menachot 100a — Talmud auf Deutsch

ושמא תאמר: כשם שפיה

של גיהינום

צר, כך כולה צרה

-

תלמוד לומר

[ישעיה ל לג]: "כי ערוך מאתמול [יום שני לבריאת העולם שיש לו אתמול ואין לו שלשום] תפתה [גיהינם, שכל המתפתה ביצרו נופל שם], גם היא למלך הוכן,

העמיק הרחיב

[כיון שהעמיק הגיהינום הרי הוא מרחיב, שרק פיה צר], מדורתה אש ועצים הרבה, נשמת ה' כנחל גפרית בוערה בו".

ושמא תאמר: למלך

לתלמיד חכם - שפירש מן התורה

לא הוכנה

גיהינום -

תלמוד לומר

בישעיה שם: "

גם היא

הגיהינום -

למלך הוכן

".

ושמא תאמר: אין בה עצים

בגיהינום -

תלמוד לומר

בישעיה שם "

מדורתה אש ועצים הרבה

".

ושמא תאמר: זה הוא שכרה

של תורה שהיא מצלת מגיהינום וכמו שאמר לו אליהוא לאיוב, ואילו שכר אחר אין לה -

תלמוד לומר

בסוף דברי אליהוא שם: "

ונחת שולחנך מלא דשן

", מה שיהיה מונח על שולחנך יהיה מלא דשן ושומן [כמו "דשנת בשמן ראשי"], ורצונו לומר: ועוד תתענג בתענוג הנפשי לעולם הבא; [מצודות].

שנינו במשנה:

חל יום הכפורים להיות בשבת

... חל להיות בערב שבת, שעיר של יום הכפורים נאכל לערב, והבבליים אוכלים אותו כשהוא חי, מפני שדעתן יפה:

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן

:

לא בבליים הם

אותם רעבתנים

אלא אלכסנדריים

[מאלכסנדריא של מצרים]

הם, ומתוך ששונאין

חכמי ארץ ישראל

את הבבליים קורין

הם

אותם

ואת כל קלי הראש ועושי דבר שלא כהוגן -

על שם

ה

בבליים

.

תניא נמי הכי

כדברי רבי יוחנן:

רבי יוסי אומר: לא בבליים הם, אלא אלכסנדריים הם, ומתוך ששונאין את הבבליים, קוראין אותן על שם בבליים

.

אמר לו רבי יהודה

שהיתה משפחתו מבבל - לרבי יוסי:

תנוח דעתך, שהנחת

את

דעתי!

המשנה והסוגיא שלפנינו מתבארים על פי שיטת רש"י, וכפי גירסת ה"שיטה מקובצת" בדבריו.

מתניתין:

סידר את הלחם

בזמנו

בשבת

ונתקדש הלחם על השולחן,

ו

אילו

את הבזיכין

סידר על השולחן

לאחר השבת

שלא כדינם -

והקטיר את הבזיכין בשבת

הבאה, כלומר, אף שהקטיר את הבזיכין בשבת הבאה כשאר בזיכין הנקטרים בשבת השניה:

הרי הלחם

פסול

, שהרי לא היו הבזיכין על השולחן משבת לשבת כאשר הוא דינם, ואין הם ראויים להתיר את הלחם באכילה -

ובכלל הפסול, שאין יכול להניח לחם זה לשבת הבאה שיהיה שם עד השבת שלאחריה, כי מאחר שהלחם נסדר על השולחן בזמנו, הרי נתקדש הלחם על השולחן, ושוב אינו יכול להשהותו אלא עד השבת הבאה, כי לאחריה ייפסל בלינה לכשיעבור עליו הלילה.

ואין חייבין עליה

על הלחם הזה שנסדרו בזיכיו שלא כדינם - לא

משום

:

א.

פיגול

: אם הקטיר את הבזיכין - שהם מתירי הלחם באכילה - כדי לאכול את הלחם לאחר זמנו, אינו פיגול, כי כל דבר שלא קרב המתיר כמצותו אין בו משום פיגול.

ב. ולא משום

נותר

: אם אכל את הלחם לאחר מוצאי השבת הבאה אינו חייב עליו, שאין איסור נותר אלא במה שהיה ראוי לאכילה ונותר, וזה מעולם לא היה ראוי לאכילה שלא התירוהו הבזיכין.

ג.

ו

לא משום

טמא

: אם אכל את הלחם בטומאת הגוף אינו בכרת כאוכל שאר קדשים, ומשום שרק הניתר לטהורים חייבין עליו משום טומאה, ולחם זה הרי אף לטהורים לא ניתר.

ואם

סידר את הלחם ואת הבזיכין בשבת

הראשונה כדינם,

ו

אולם

הקטיר את הבזיכין לאחר השבת

השניה שלא כדינם -

הרי הלחם

פסול

מלאוכלו, שלא קרב המתיר כמצותו; ופסול מלהניחו לשבת הבאה, שהרי נתקדש על השולחן בזמנו ונפסל בלינה.

ואין חייבין עליה משום פיגול נותר וטמא

, ומאותם טעמים שנתבארו לעיל, כשקרב המתיר שלא כמצותו מחמת חסרון זמן.

ואם

סידר את הלחם ואת הבזיכין לאחר השבת

הראשונה שלא כדינם,

והקטיר את הבזיכין בשבת

השניה, הרי הלחם פסול מלאוכלו שהרי לא היה על השולחן כדינו לא הוא ולא מתיריו, ואף אין חייבין עליו משום פיגול נותר וטמא; ברם, לענין פסול הלחם לשבת הבאה חלוק אופן זה משאר האופנים; ו

כיצד יעשה

:

יניחנה לשבת הבאה

כי לא תיפסל בלינה, ומשום

שאפילו היא על השולחן ימים רבים

קודם לשבת

אין בכך כלום

, כלומר, מה שהיה הלחם על השולחן קודם לשבת ואפילו כמה ימים, אין בכך כלום לפוסלו בלינה; שאין קידוש לחם על ידי השולחן אלא כשנסדר עליו בזמנו בשבת, ואז נפסל הוא בלינה לאחר מוצאי שבת השניה.

גמרא:

תנן התם

במסכת יומא, בסדר מעשי הכהן הגדול בליל יום הכפורים ועבודתו ביום הכפורים:

כשהגיע זמן שיאיר היום להתחיל בעבודה,

אמר להם הממונה

על הפייסות, [שהיו מפייסים: מי שוחט ומי זורק]:

צאו וראו

על החומה או על הגג

אם

האיר היום ו

הגיע זמן השחיטה

של התמיד! יצאו וראו, ו

אם הגיע

הזמן, היינו שהאיר היום, הרי

הרואה אומר

"

ברקאי

[לשון צוהר הוא, כמו "האירו ברקיו תבל", כלומר, האיר היום!] ".

מתתיא בן שמואל

שהיה הוא עצמו ממונה על הפייסות, כך היה

אומר

[שואל] לעומד על הגג:

האם

האיר פני כל המזרח עד שבחברון

מקום מנוחת האבות [וכדי להזכיר זכותם]?

והוא

הרואה

אומר: הן

.

ולמה הוצרכו לכך

להוציא שלוחים לודא שאכן כבר האיר היום, מפני

שפעם אחת עלה מאור הלבנה, ודימו

סבורים היו - כי החליפו בין מאור הלבנה למאור השחר -

שהאיר מזרח

, ו

שחטו את התמיד

על סמך זה,

ו

משנודעה טעותם

הוציאוהו

לתמיד

לבית השריפה

שהרי נפסל בשחיטת לילה.

ו

משהאיר המזרח

הורידו כהן גדול לבית הטבילה; זה הכלל היה במקדש

:

כל המסיך את רגליו

[יוצא לנקבים גדולים] הרי הוא

טעון טבילה

.

וכל המטיל מים

מבין רגליו, הרי זה

טעון קידוש ידים ורגלים

.

תני

עלה דההיא משנה ביומא

אבוה דרבי

אבין

:

לאזו

התמיד שנשחט בלילה -

בלבד

יוצא לבית השריפה,

אלא אפילו

:

עולת העוף שנמלקה בלילה

וזמנה ביום -

ומנחה שנקמצה בלילה

שאף היא זמנה ביום

תצא לבית השריפה

.

ומקשינן עלה:

בשלמא עולת העוף

שנמלקה בלילה אכן ניחא שתישרף, ו

משום דאי אפשר לאהדורה

[אין להחזיר אותה ולמולקה שוב ביום].

אלא מנחה

שנקמצה בלילה, למה תישרף!? והרי:

אפשר דמהדר קומץ לדוכתיה וקמיץ ביממא

[יכול הוא להחזיר את הקומץ למקומו, ולחזור ולקמוץ ביום]!?

אומרת הגמרא על קושיא זו:

הוא

אבוה דרבי אבין

תני לה

לברייתא זו,

ו

אף

הוא אמר לה

:

כלי שרת מקדשין

אפילו

שלא בזמנן

, כלומר, הרי נתן וקידש הוא את הקומץ בכלי כדינו שהוא טעון מתן כלי לאחר קמיצה, וקידש הכלי את הקומץ להיקרא קומץ ואף שהיה קידוש הכלי שלא בזמנו; ומאחר שנתקדש להיות קומץ, שוב אי אפשר להחזירו ולקמוץ בשנית, שנפסל משום מחוסר זמן.

מיתיבי

על יסוד זה שכלי שרת מקדשין שלא בזמנן, מהא דתניא:

כל הקרב ביום

היינו שדינו להיקרב ביום: הרי זה

קדוש

על ידי כלי שרת

ביום

לבד.

כל הקרב בלילה: הרי זה

קדוש בין ביום ובין בלילה

.

הרי מוכח ממה ששנינו: "

כל הקרב ביום, קדש ביום

", ש

ביום אין

אכן הוא קדוש, אבל

בלילה לא

קדוש, והאיך אתה אומר שהקומץ - הקרב ביום - הרי הוא קדוש בכלי שרת אפילו בלילה!?

ומשנינן: אכן

אינו קדוש

הבא בכלי שרת שלא בזמנו -

ליקרב, אבל קדוש

הוא אפילו בלילה כדי

ליפסל

בלינה או במחוסר זמן כבנידון דידן.

מותיב רבי זירא

ממשנתנו:

סידר את הלחם ואת הבזיכין אחר

ה

שבת, והקטיר את הבזיכין בשבת, כיצד יעשה: יניחנה לשבת הבאה

, כי לא נפסלה בלינה,

שאפילו היא על השולחן ימים רבים

קודם לשבת

אין בכך כלום

, והיינו משום שלא נסדר בזמנו.

ואי סלקא דעתך כלי שרת מקדשין

אפילו

שלא בזמנן

ליפסל, אם כן

ליקדוש

במה שהיה על השולחן ואפילו קודם זמנו -

וליפסול

בלינה!?

כלומר, הרי טעם הדין שאין הלחם מתקדש ליפסל בלינה במה שהוא על השולחן קודם לשבת, הרי זה משום שהוא שלא בזמנו, ומבואר ממשנתנו שאין כלי שרת מקדשין שלא בזמנן אפילו ליפסל בלינה!?

אמר רבה

: אכן

מאן דקא מותיב שפיר קא מותיב

[מי שהקשה ממשנתנו הקשה שפיר], ברם, הרי

אבוה דרבי אבין נמי

לא מדעתו אמר כן שנדחה דבריו מכח משנתנו, אלא

מתניתא קאמר

[ברייתא היה שונה כדבריו], ואם כן עלינו לטרוח וליישב שלא יסתרו דברי הברייתא למשנתנו; וכך יש לנו לומר:

קסבר

התנא של הברייתא -

לילה אין מחוסר זמן, הא ימים מחוסרים זמן;

כלומר, אכן כלי שרת אין מקדשין אלא בזמנן, ומיהו הרי הברייתא עוסקת במנחה שקמצה בלילה ויגיע זמנה למחרת ביום, וחסרון זמן משום לילה הוא שאינו חשוב חסרון זמן, מה שאין כן במשנתנו שנחסרו ימים לזמנו, אינו מתקדש ואפילו ליפסל.