Meilah 8b — Talmud auf Deutsch

דתניא

שנינו ברייתא:

אבא שאול אומר: טבול יום

תחלה לקודש

, יש לו דין "ראשון לטומאה" לגבי קודש . ואם נגע בבשר קודש, עושה אותו שני, והבשר שנגע בבשר נעשה שלישי, ושלישי רביעי.

רבי מאיר אומר

: טבול יום שנגע בקודש,

מטמא את הקודש

, ובשר שנגע בבשר נפסל,

ופוסל את התרומה

, אם נגע טבול יום בתרומה, פסלו בלבד. דהיינו שיש לו דין "שני לטומאה".

וחכמים אומרים: כשם שהוא פוסל משקה תרומה ואוכלי

[מאכלי]

תרומה

, ואינו מטמאם,

כך הוא פוסל משקה קדש ואוכלי קדש

. כמבואר, שטבול יום פוסל את התרומה, מפסוק הנ"ל, ובכל זאת אינו נעשה שני [כדעת רבי מאיר] לטמא קודש, אלא לפסלו בלבד, וכל שכן שאינו נעשה ראשון [כדעת אבא שאול].

ומשנתנו נשנית כדעת חכמים.

ודחינן:

אמר רבא

: אמנם, כל התנאים מודים לחכמים, שמן התורה, טבול יום פוסל ואינו מטמא, אלא שאבא שאול ורבי מאיר סוברים, שרבנן הוסיפו לו בדרגת הטומאה, לגבי קדשים, מרוב "מעלת" קדשים, כלומר, מגודל הצורך ליזהר בטהרתם.

איזו דרגת טומאה הוסיפו לו רבנן?

ל

דעת

אבא שאול, מעלה עשו בקדשים

, הילכך,

שוינהו רבנן

, עשו חכמים,

לטבול יום כראשון

.

לרבי מאיר

, עשוהו

כאוכל

[מאכל]

שני

.

ואילו

לרבנן

, חכמים סוברים, שלא עשו לו שום הוספה בדרגת הטומאה,

כיון ד

כבר

טבל, קלש

, נחלש

טומאתו

. הילכך:

פסול משוי

, הוא פוסל את הקודש,

טמא לא משוי

, והשאירו אותו בטומאתו מדאורייתא.

ומשנתנו שנתה דינו מדאורייתא, ולא נשנית לדעת חכמים בלבד, כי שאר התנאים מודים שמדאורייתא פוסל בשר קודש ואינו מטמא .

שנינו במשנתנו:

הוזה דמה חייבין עליה משום פיגול נותר וטמא, ואין בה מעילה

.

ויש לדייק: אם יאכלנה או יהנה ממנה,

מעילה הוא דליכא

, לא יתחייב באשם מעילות,

הא

איסורא איכא

, אבל אסור לאכלה,

ו

קשה,

אמאי

, למה אסור לאכלה?

הא ממונא דכהנים הוא

, הלא אחר שהוזה דמה, הותרה לאכילת כהנים?

אמר רבי חנינא

: המשנה מדברת

ליוצא

, ואחר כך הוזה דמה,

ו

משנת

רבי עקיבא היא, דאמר

"

זריקה מועלת ליוצא

", ויצאה מדין מעילה, וחייבין עליה משום פיגול נותר וטמא,

ד

מכל מקום

לאו בת אכילה היא

, ועדיין אסורה באכילה .

סוגיא דמיצוי חטאת העוף

שנינו במשנתנו: הוזה דמה, חייבין עליה משום פגול נותר וטמא, ואין בה מעילה.

אמרה תורה בפרשת חטאת העוף [ויקרא ה] "והזה מדם החטאת על קיר המזבח, והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח חטאת הוא". פירוש: תחילה מזה דמה, שאוחז בעורף, ומתיז מהדם, והדם ניתז והולך למזבח .

ואחרי ההזאה, ממצה את דם העוף על המזבח. והיינו, מקיף ומקרב בית מליקתו [הצואר] למזבח, ודוחקו בקיר והדם מתמצה ויורד ליסוד המזבח.

ונחלקו תלמידי רב בשם רב, אם מיצוי הדם מעכב את הכפרה . וממילא, אם אכן מעכב, יוצאת מידי מעילה, וכן חייבין עליה משום פגול נותר וטמא, רק אחרי המיצוי.

אמר רב הונא אמר רב: מיצוי חטאת העוף אינו מעכב

.

ותני

רב

, שנה גירסת משנתנו "

הוזה דמה

" חייבין עליה משום פגול נותר וטמא, על אף שעדיין לא מיצה. מוכח שהמיצוי אינו מעכב.

רב אדא בר אהבה אמר רב: מיצוי חטאת העוף מעכב

.

ותני רב

, שנה גירסת משנתנו "

מיצה דמה

" חייבין עליה משום פגול, וכולי. וחייבין משום פגול נותר וטמא. ויוצאת מידי מעילה רק אחרי המיצוי.

תא שמע

מהא דכתיב "

והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח, חטאת הוא".

בשלמא לרב אדא בר אהבה, היינו דכתיב

"

והנשאר בדם ימצה

", ובא ללמדנו, שאף על גב שהדם נשאר "

חטאת הוא

", כלומר, אף על גב שכבר היזה, ושארית הדם נשאר, עדיין הוא "חטאת", כל זמן שלא גמר את המיצוי. והזאת הדם תלויה במיצוי, שגם הוא מעכב את כפרתה.

אלא לרב הונא

, קשה,

מאי

פירוש "

והנשאר

"? והיה די לומר "והדם ימצה אל יסוד המזבח"?

ומתרצינן: אדרבה! מה דכתיב "והנשאר", בא ללמדנו שהמיצוי אינו מעכב,

כ

מו

דתניא דבר רבי ישמעאל, שאם נשאר

, ימצה, ואם לא , לא ימצה, ואינו מעכב.

ואם היה כתוב "וימצה", היה משמע שלא יצא ידי חובתו עד שימצה, לכן נאמר "והנשאר", ללמדנו, אם נשאר .

ומאי

ומה שסיימה התורה, "

חטאת הוא

", לא בא ללמדנו שהמיצוי הוא גמר ההזאה, אלא

ארישא

, על תחילת המקרא, דהיינו המליקה וההזאה , הם המעכבים, הואיל והוא "חטאת".

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: אלא מעתה, גבי מנחה דכתיב

[ויקרא ב פסוק ב] "וקמץ משם מלא קמצו מסלתה ומשמנה על כל לבונתה, והקטיר הכהן את אזכרתה המזבחה אשה ריח ניחוח לה'?

והנותרת

מן המנחה לאהרן ולבניו קדש קדשים מאשי ה'", האם

הכי נמי

נדרוש,

שאם ניתותרה

, יאכלוה הכהנים, ואם לא ניתותרה, אלא שחסרו השיריים אחר הקמיצה , אין בכך כלום ?!

וכי תימא

, ואם תאמר,

הכי נמי

, אכן כך, אם חסרו השירייים אין בכך כלום?