Meilah 5b — Talmud auf Deutsch

אם כן,

הכי נמי

, גם המשנה של מעילה, מה ששנתה "קבלו פסולין", תפרשנה שהוא "

לאו דוקא

", ועיקר החידוש הוא "זרקו פסולין" , כי התנא של משנתנו סובר, "היתר אכילה"! ואף אם קיבלו כשרין, הואיל וזרקו פסולין, ולא בא להיתר אכילת כהנים, מועלין בו.

ונדחית הראיה שהביא רבי זירא, שהיתר זריקה שנינו.

אמר רב אסי

אם כן

, שבשתי המשניות, כאן במעילה ושם בזבחים, ישנן לשונות כפולות מיותרות, ואחת מהן היא "לאו דוקא",

למה לי למיתני תרתי

, למה נשנו שתיהן בלשונות מיותרות?

בשלמא, אם אחת מהן היא מדוייקת, אז אפשר לומר שהשניה נשנתה בסגנון שווה, כדרכה של המשנה. אבל, אם אמרת ששתיהן "לאו דוקא", קשה, למה נשנו בלשונות מיותרות?

אלא

, מסיק רב אסי:

לעולם

, אפשר לומר

ד

משנת

מעילה

היא "

דוקא

" , והמשנה מדברת באופן שהפסולין גם קיבלו וגם זרקו [כמו שיבואר],

ו

אם תאמר: למה לי את שניהם? כלומר, הרי כבר נפסל בקבלת פסולין, ולמה שנתה המשנה "וזרקו פסולין"?

הא קמשמע לן

, כי המשנה באה ללמדנו הלכה אחרת,

והיא:

דפסול

, מי שהוא פסול לעבודה

עושה שיריים

, אם קבל את הדם וזרקו, נעשה דם הנשאר בצואר הבהמה "שיריים". "שיריים" אלו אינם ראויים עוד לזריקה. הילכך, אפילו אם יחזור כהן כשר ויקבל את הדם הנשאר ויזרקנו, אינו כלום.

וכך מתפרשת המשנה: הטעם שהקרבן פסול, ולא תועיל לו חזרת קבלה וזריקה [והילכך, לא יצא מידי מעילה] הוא: משום שכבר נזרק הדם על ידי פסול ,

דאף על גב

ד

בתחילה

קיבל פסול וזרק, ו

אחר כך

קיבל כשר וזרק, לאו כלום הוא

.

מאי טעמא?

משום

דשיריים נינהו

, הם שיירי דם פסול,

ואילו אם עדיין לא זרק פסול את הדם, אלא, הפסול קיבלו בלבד, ונשאר בצואר הבהמה מ"דם הנפש" [דם הראוי לזריקת זבחים], יכול הכשר לחזור ולקבל ולזרוק, והקרבן יהיה כשר, ויצא מידי מעילה!

וזה מה ששנתה המשנה כפילות הלשון "קיבלו פסולין וזרקו את דמו", להשמיענו, שזה הטעם למה אין "תיקון" לקרבן, ולכן לא יצא מידי מעילה.

והיות ומשנת מעילה מדוייקת, ואין בה לשונות מיותרות, לכן, שנתה המשנה לגבי חטאת גם לשון זו, בלשון שוה למשנת מעילה.

או, שגם משנת חטאת באה ללמדנו אותו החידוש : הבגד אינו טעון כיבוס, כיון שהחטאת נפסלה, ואין לה תיקון, כיון שהדם כבר נזרק, ואילו אם עדיין יש לה תיקון, ואכן תיקנוה, טעון כיבוס.

ועתה, אין ממשנתנו שום הוכחה, ולא נפשטה האיבעיא. כי יש לדייק ממנה, כמו שדייק רבי זירא, כמאן דאמר היתר זריקה, ומאידך, אפשר לפרשה, כמו שפירשה רב אסי, כמאן דאמר היתר אכילה.

טרם שהגמרא מביאה ברייתות, להוכיח מתי יוצאים קדשי קדשים מידי מעילה, האם בשעת שחיטה, או קבלה, או בזריקה, דנה הגמרא בדין "פסול עושה שיריים" .

ומקשינן על רב אסי: איך פירש את המשנה, כדבר הפשוט, ש"פסול עושה שיריים",

והא בעא מיניה ריש לקיש מרבי יוחנן: פסול

, מי שהוא פסול לעבודה , אם קבל וזרק

מהו

, מה הדין,

שיעשה שיריים

, האם יכול כהן כשר לחזור ויקבל ויזרוק, והקרבן יהיה כשר?

וצדדי הספק הם: האם נאמר, שכיון שהפסול זרק את הדם, נתן לדם הנשאר בצואר הבהמה דין של "שיריים", ושוב אינו ראוי לזריקה. או שנאמר, שאין "כח" לזריקת פסול שתעשה את הדם הנשאר ל"שירייים", ויכול הכשר לחזור ולקבל ולזרוק, והקרבן יהיה כשר?

ואמר ליה

רבי יוחנן לריש לקיש:

אין לך דבר

, אין לך זריקה פסולה

שיעשה שיריים, אלא

, זריקה במחשבת

חוץ לזמנו וחוץ למקומו

, ומה הטעם?

הואיל ו

זריקת פיגול

מרצין לפיגולן

, ומן התורה קובעת את הפיגול [מבואר לעיל ב ב וג ב], והואיל ושם "זריקה" עליה, ואינה כשפיכת מים בעלמא, לכן עושה את שיירי הדם ל"שיריים", ושוב לא יוכל הכשר לחזור ולזרוק את ה"שיריים" ,

מאי לאו

, האם לא פשט רבי יוחנן:

בר מפסול

, שרק כשנזרק במחשבת פיגול, מה שאין כן, שאר פסולין שזרקו את הדם, זריקתן אינה זריקה, והיא כשפיכת מים בעלמא, והדם לא נעשה "שיריים", ויכול הכשר לחזור ולקבל ולזרוק.

וקשה על רב אסי, המדייק ממשנתנו, כדבר הפשוט, שכל הפסולין עושין "שיריים"?

ומתרצינן:

לא!

רבי יוחנן לא מיעט פסול, אלא:

אפילו פסול

עושה שיריים, כשם שמחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו עושה "שיריים ".

ותמהינן: איך יתכן לומר כן בדברי רבי יוחנן?!

והא

"

אין לך דבר

",

קתני

, רבי יוחנן אמר במפורש, ששום פסול אינו עושה שיריים, חוץ ממחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו?

ומתרצינן:

הכי קאמר

, כך אמר רבי יוחנן:

אין לך דבר

"

שאינו מרצה ב

קרבן

ציבור

"

ועושה שיריים, אלא חוץ לזמנו וחוץ למקומו

,

אבל טמא, דאיתיה ב

קרבן

ציבור, משוי

, עושה

שיריים.

כלומר, פסול כזה שהוא כשר בקרבן ציבור, כגון: טמא, עושה שיריים. מפני שהואיל ועבודתו כשרה בקרבן ציבור, לכן עושה זריקתו "שיריים" אף בקרבן יחיד שעבודתו פסולה לגמרי, כי מכל מקום יש לזריקתו חשיבות במקצת,

ואילו,

שאר פסולין

, כגון: בעלי מומין ,

דלא איתנון בציבור

, שאינם כשרים אפילו בקרבן ציבור,

לא משוין

, אינם עושים

שיריים

, ואין זריקתן זריקה כלל, חוץ ממחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו, הפסול אפילו בציבור, ובכל זאת עושה שיריים, הואיל ומרצין לפיגולן.

ומתורץ, שעתה גם רבי יוחנן סובר: טמא עושה שיריים, ומשנתנו שדייק ממנה רב אסי שפסול עושה שיריים, מדברת בטמא. והואיל וגם קיבל וגם זרק, לכן לא יצא מידי מעילה, ואילו אם קיבל בלבד, עדיין יש אפשרות להוציאו מידי מעילה, כשיחזור הכשר ויקבלנו ויזרקנו.

הגמרא חוזרת להביא ראיה מברייתא למאן דאמר: היתר זריקה.

תא שמע

, שנינו:

הפיגול

, קרבן שנתפגל, לא יצא מידי מעילה, ו

לעולם מועלין בו

.

באיזה עבודה נתפגל? האם

לאו

, שנתפגל בשחיטה או בקבלה,

דלא זרק

, ועדיין לא זרק את הדם ?

ו

כיון שגם אפשר לפרש את הברייתא שנתפגל בקבלה, הילכך:

שמע מינה

, אפשר ללמוד הימנה שהיא סוברת

היתר זריקה שנינו!

והטעם שמועלין בו הוא רק משום שנתפגל, ואילו לא נתפגל, היה יוצא מידי מעילה בקבלה, כדברי מאן דאמר היתר זריקה!

כי אם היתה סוברת היתר שחיטה, כבר יצא מידי מעילה בשחיטה, ושוב לא יחזור לידי מעילה בקבלה פגולה.

ואם היתה סוברת, שאינו יוצא מידי מעילה עד לאחר הזריקה כמאן דאמר: היתר אכילה, קשה, למה אמרה הברייתא הטעם שמועלין הוא משום שהקרבן נתפגל, בכל אופן לא יצא מידי מעילה, הואיל ועדיין לא נזרק הדם.

ודחינן:

לא!

הברייתא מדברת

דזרק

, והואיל ופיגל לכן לא יצא מידי מעילה, ואם לא פיגל, יצא מידי מעילה אחרי הזריקה, כי הברייתא סוברת: היתר אכילה.

ומאי

, ומה פירוש מה שאמרה הברייתא: "

לעולם

" ?

הא קא משמע לן

, הברייתא באה להשמיענו

כדרב גידל

,

דאמר רב גידל אמר רב: זריקת פיגול אינו מוציא

, קדשי קדשים,

מידי מעילה, ואינו מביא

, קדשים קלים,

לידי מעילה

.

ומשמיעה לנו הברייתא שמועלין בו, והזריקה לא הוציאה מידי מעילה.