Meilah 2b — Talmud auf Deutsch

סוגיא דאם עלו לא ירדו

הקדמה

שנינו במסכת זבחים [פג א] "המזבח מקדש את הראוי לו", כלומר, אפילו דבר פסול האסור להקטירו על המזבח, ואירע שעלה למזבח, בדיעבד, קדשו המזבח ליעשות לחמו של המזבח, ואין מורידין אותו, ומקטירין אותו. ונדרש ממקרא שנאמר בעולה, והוא הדין בכל הזבחים.

ושם שנינו [פד א] "אלו אם עלו לא ירדו: הלן [דם או אימורים שלנו עד הבוקר] והיוצא [מחוץ לעזרה] והטמא ושנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו.

ושנינו שם שזו היא דעת רבי שמעון האומר: כל שפסולו בקודש [שנפסל אחרי ביאתו לעזרה], הקודש מקבלו, ואם פסולו לא היה בקודש, אין הקודש מקבלו.

ונחלק עמו רבי יהודה בשלשה פסולים, והם: נשחט בלילה, נשפך דמו ויצא דמו חוץ לקלעים, ובשלשתם סובר: אם עלו ירדו, כלומר, שצריכין להורידן מעל המזבח.

הגמרא דנה בשחטן בדרום, ששנינו עליו במשנתנו לגבי מעילה. והדיון הוא אם עלו, האם ירדו, או לא ירדו .

איבעיא להו

: קדשי קדשים ששחטן בדרום,

אי עלו

בדיעבד,

מהו שירדו

מן המזבח, האם ירדו או לא?

ופשטינן:

רבה אמר: אם עלו, ירדו. רב יוסף אמר: אם עלו לא ירדו.

והגמרא מבארת:

אליבא דרבי יהודה,

הסובר לגבי נשחט בלילה אם עלו ירדו,

דכולי עלמא לא פליגי

, לא נחלקו רבה ורב יוסף, ושניהם סוברים שרבי יהודה יסבור בשחטן בדרום,

דאם עלו ירדו

. כי אם אפילו בשחט בלילה ולא שינה מקומו, סובר רבי יהודה שאם עלו ירדו, כל שכן בשינה מקומו .

כי פליגי

, במה חולקים רבה ורב יוסף,

אליבא דרבי שמעון

, הסובר לגבי נשחט בלילה שאם עלה לא ירד.

רב יוסף

, סובר

כרבי שמעון

, כשם שלרבי שמעון בנשתנה זמנו, ונשחט בלילה, לא ירד, כן הדבר לגבי שינוי מקומו. ונשחט בדרום, לא ירד.

ואילו

רבה אמר לך: עד כאן לא קאמר רבי שמעון

, גם רבי שמעון עצמו לא הקיל בכל הפסולים שלא ירדו,

אלא ב

קרבנות ה

ניתנין

שדין דמם להינתן

למטה

מחוט הסיקרא [שהוא הסימן שהיה במזבח המבדיל בין חלקו העליון לחלקו התחתון]. כגון עולת בהמה, חטאת העוף, אשם ושלמים, ואירע

שנתנן למעלה

מחוט הסיקרא.

או

, במה עוד הקיל רבי שמעון,

ב

קרבנות שדמן

ניתנין למעלה

מחוט הסיקרא, כגון חטאת בהמה, ואירע

שנתנן למטה

מחוט הסיקרא -

ומדוע מקיל רבי שמעון בהם?

ולעולם דשחטן וקיבל דמן בצפון

, אלא ששינה מקום מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, וכיון שפסולן בקודש, אחרי כניסתן לעזרה, לכן קידשם המזבח, ולא ירדו.

אבל הכא, כיון דשחטן בדרום

, סובר רבה, שאפילו רבי שמעון מודה שאם עלו ירדו, דנחשבים

כמאן דחנקינון דמי

, כיון ששינה מקום שחיטתן מצפון לדרום, נחשב כאילו נשחטו מחוץ לעזרה, ולא נאמר בהם הדין שהמזבח מקדשן .

הגמרא מביאה את משנתנו להקשות על רבה.

תנן, קדשי קדשים ששחטן בדרום, מועלין בהן

.

בשלמא לרב יוסף

, הסובר בנשחט בדרום אם יעלה לא ירד,

ניחא

, מבואר היטב מדוע מועלין בו, הואיל ולא יצא מקדושתו, ובדיעבד לא ירד, אינו נחשב כמו שנחנק, הלכך מועלין בו.

אלא לרבה

, הסובר שאם עלה ירד,

קשיא

, למה מועלין בו, הלא רבה סובר שנחשב "כמאן דחנקינון", והרי מטעם זה סובר שאף לרבי שמעון ירד.

ומתרצינן: אכן, מן התורה אין לו שום קדושה, ואם עלה ירד, ונחשב כאילו חנקו [וכקדשים שמתו שאין הנהנה מהם משלם אפילו את הקרן]. ו

מאי

, מה ששנינו

מועלין בהן

הוא רק

מדרבנן.

שחכמים החמירו עליו, והטילו על הנהנה בו דין מעילה .

הגמרא מבררת:

מאי איכא

, איזה חילוק יש,

בין

מעילה

דאורייתא ל

מעילה ד

רבנן?

במעילה

דאורייתא

, הנהנין מהם -

משלמין חומש

, מלבד הקרן, וכן מביאין קרבן אשם מעילות, ואילו מעילה

דרבנן

, הנהנין מהם -

לא

משלמין תוספת חומש, אלא קרן בלבד. מפני שלחכמים אין "כח" לחייב קרבן אשם, כיון שמן התורה אינו חייב קרבן - נמצא שבהמה זו חולין היא, ואסור להביא חולין לעזרה. והיות ואינו חייב קרבן - אינו חייב חומש, משום שהחומש בא מפני האשם .

ותמהינן:

ומי איכא

, וכי ישנו, דין

מעילה מדרבנן

?!

ומתרצינן:

אין

, אכן ישנו דין מעילה מדרבנן!

דאמר עולא אמר רבי יוחנן: קדשים

, קרבנות,

שמתו

, ולא נשחטו כלל,

יצאו ידי מעילה

"

דבר תורה"

.

אלמא

, מוכח, ש

מדאורייתא, לא אית להון

, אין להם מעילה, ואילו

מדרבנן

אית בהון

, יש להם דין מעילה, אם כן,

הכא נמי

, בנשחט בדרום, מעילתו היא

מדרבנן

.

ומקשינן:

לימא

, האם נאמר כי

תנינא להא דעולא אמר רבי יוחנן

, שחידוש זה שקדשים שמתו מועלים בהם מדרבנן, כבר נשנה במשנתנו? לפי ששנינו: קדשי קדשים ששחטן בדרום מועלין בהם, למרות שהם נחשבים כאילו חנקו אותם, וכקדשים שמתו, וביארנו, לדעת רבה, שהכוונה היא למעילה מדרבנן, ומן התורה אין בהם מעילה, כיון שדינם הוא שאם עלו לא ירדו, ודברים אלו הם דברי עולא אמר רבי יוחנן, וקשה, מה משמיענו עולא אמר רבי יוחנן ?

ומתרצינן:

אף על גב דתנינא

, שמשנתנו אמרה שמועלין בה מדרבנן, מכל מקום

איצטריך דעולא

, יש חידוש בדברי עולא,

כי,

סלקא דעתך אמינא

, היה עולה על הדעת לומר:

הכא

בדין המשנה, בקדשי קדשים שנשחטו בדרום - תיקנו בהם רבנן מעילה, משום ש

לא בדילין מנהון

, אנשים אינם נבדלים מהם, מפני שאף על פי ששחטן שלא כמצותן, מכל מקום, נשחטו בכשרות, ויבואו להנות מהם בחושבם שבשחיטתן הותרו כשאר בהמות חולין, הילכך, תיקנו להם רבנן מעילה,

אבל קדשים שמתו, הואיל, ו

בין כך,

בדילין מנהון

, מחמת שהן נבלות, ומאוסים , ולא יבואו ליהנות מהן,

אימא

, יש צד לומר:

אפילו מעילה מדרבנן לא

, לא תיקנו להם רבנן מעילה, הואיל ואין צורך לתקן -

קמשמע לן

, משמיענו עולא אמר רבי יוחנן, שבכל זאת, תיקנו להם רבנן מעילה.

[בסוגיא הבאה ישנן שתי גירסאות, והיות והראשונים לא הכריעו, נבאר בעזה"י את שתיהן].

לפי הגירסא הראשונה, מקשה הגמרא על התירוץ הקודם שעולא בא להשמיענו, שעל אף שמתו, ואנשים בדילים מהם יש בהם מעילה מדרבנן,

ועל כך מקשינן: קדשים ש

מתו

-

נמי תנינא

, כבר שנינו במשנה אחרת, שמועלין בהם מדרבנן, ומה משמיענו עולא אמר רבי יוחנן?

שנינו לקמן בפרק חמישי: קדשים בעלי מום שקדושתן היא לדמיהן, כלומר, שעומדים לימכר ובדמיהן יקנו קרבן אחר, ויש ל"הקדש" תועלת בדמיהם - אין מועלים בהם עד שיהנו מהם הנאה הפוגמת בהם, כלומר, המחסרה משוויו שוה פרוטה.

במה דברים אמורים? בדבר שדרכו ליפגם. אבל בדבר שאין דרכו ליפגם כשמשתמשים בו, כגון: כוס זהב של הקדש, מועלים בו אף שלא פגמו, כשהנאתו שוה פרוטה.

ושם שנינו:

הנהנה מן החטאת

, בעלת מום, ועומדת ליפדות, ככל קדשים שנפל בהם מום, אם נהנה ממנה

כשהיא חיה, לא מעל עד שיפגום

אותה, כגון: שיתלוש מן צמרה או שחרש בה והוכחשה בשווי פרוטה,

ו

אם נהנה ממנה

כשהיא מתה

, ואינה עומדת להיפדות, מפני שאין פודין נבלות קדשים שאינן ראויין אלא לאכילת כלבים, והיות ואין ל"הקדש" אפשרות שימוש בדמיו,

כיון דנהנה

, ממנה,

כל שהוא

, אף על פי שלא חיסרה,

מעל

.

והנה, מעילה זו, אינה מן התורה, כי הרי מתה, ואחר שמתה אין בה מעילה מן התורה לכל הדעות, וברור, שמעילתה היא מדרבנן,

וקשה לעולא, מה משמיענו, הלא במשנה זו שנינו שקדשים שמתו יש להם מעילה מדרבנן?

ומתרצינן: ממשנה זו לא תקשה לעולא, כי עדיין לא שמענו ממנה בכל קדשי קדשים שמתו שיש בהן מעילה מדרבנן, כי,