Meilah 21b — Talmud auf Deutsch

והלך והביא לו בשלשה

סלעים שהם חצי דינר,

חלוק, ובשלשה טלית, שניהם מעלו

, כנ"ל.

רבי יהודה אומר: בעל הבית לא מעל

. מפני

שהוא אומר לו

"

חלוק גדול הייתי מבקש, והבאת לי קטן ורע

". ויבואר בגמרא.

הגמרא מבארת מחלוקת חכמים ורבי יהודה.

הגמרא במסכת כתובות [צט א] דנה באמר לשליחו לך ומכור לי בית כור משדותי. והלך השליח ומכר חצי בית כור, אם מכירת השליח הוי מכירה או לא. וצדדי הספק הם: השליח אומר למוכר "מכירה חלקית זו היא לטובתך, שמא לא תצטרך למעות ותתחרט על המכירה, ולא היית יכול לחזור בך, וכדאי לך למכור אותה חלק חלק". ומאידך, טוען המוכר "לא ניחא לי שיתרבו עלי שטרי מכירה".

ממשנתנו אפשר לפשוט בעיא זו [שם גם מופיעה סוגיא זו בשינויים קלים והיא מבוארת כאן על פי רש"י שם].

גמרא:

ודנה הגמרא: האם

שמעת מינה

, לפשוט הבעיא, בהאי

מאן דאמר

, מי שאמר

לשלוחו

"

זיל זבן

, לך מכור

לי כורא דארעא

, בית כור משדותי",

ואזל

, והלך השליח,

וזבן ליה ליתכא

, ומכר בשבילו חצי בית כור. האם נפשוט ש

קני לוקח?

כשם שבמשנתנו ציווהו למכור כל הדינר בחלוק והוציא בשבילו רק חצי דינר, ואמרה המשנה [לדעת חכמים שהלכה כמותם] שהמכירה קיימת, ובעל הבית מעל.

כי אם המכירה אינה קיימת לבעל הבית, לא מעל אלא השליח בלבד .

ודחינן:

אמרי

, ממשנתנו אין ראיה לפשוט את האיבעיא, כי

הכא היכי דמי

, במה עוסקת משנתנו?

כגון דאייתי ליה

, שהביא לו, חלוק שהוא

שוה שש

סלעים

בשלש

סלעים, ואכן מילא את שליחותו וקנה לו חלוק השוה שש. הלכך, מעל בעל הבית,

מה שאין כן כשמכר לו רק ליתכא במחיר ליתכא, העביר על דבריו, והמקח בטל.

[גירסת הגמרא שם: ומקשינן

אי הכי, שליח אמאי מעל

, הלא שליח שעשה שליחותו הוא? ומתרצינן: מעל

אטלית

, על יתרת שלש הסלעים שהוציאם מדעתו ולא מדעת בעל הבית].

ומקשינן:

אי הכי

, אם המדובר הוא בהביא לו שוה שש בשלש,

אימא סיפא

, איך תפרש את המשך המשנה:

רבי יהודה אומר: בעל הבית לא מעל

, מפני

שהוא יכול לומר לו "חלוק גדול הייתי מבקש והבאת לי קטן ורע".

ולמה הוא קטן ורע, הרי הביא לו חלוק גדול וטוב שוה שש סלעים?

ומתרצינן: אכן, משנתנו, גם בסיפא, מדברת בהביא לו שוה שש בשלש.

ומאי

פירוש

רע? רע בדמים,

שקנאו בדמים מועטים, ובעל הבית אמר לו בשש. ואם תאמר, מה איכפת ליה? משום

דאמר ליה

בעל הבית:

אי יהבית ליה דינר כוליה,

אילו היית קונה חלוק בכל דינר הזהב,

אייתית לי

, היית מביא

שוה שני דינרין

, וכל שכן שהייתי מרוויח יותר, כי מי שקונה הרבה יחד, נותנים לו במחיר מוזל. ומסקינן: ביאור זה במשנה אינו דחיה בעלמא, אלא

הכי נמי מסתברא

שהפירוש הוא רע בדמים,

דקתני

, שנינו ברייתא:

מודה רבי יהודה בקטניות,

שלחו לקנות קטנית בדינר, וקנה שוה דינר בחצי דינר, ובחצי השני קנה מין אחר,

ששניהם מעלו,

מפני

שהקטניות בסלע וקטניות בפרוטה

, כלומר, הם נמכרים בסלע באותו יחס שנמכרים בפרוטה, ואין המוכר מוזיל מחמת קנייה גדולה בסלע, וכמו שיבואר.

מוכח, שטעמו של רבי יהודה לגבי חלוק, הוא: משום שבעל הבית אומר "אילו היית קונה בכל ששת הסלעים, היית קונה יותר מכפול" כי אם לא כן, מה ההבדל בין חלוק לקטניות, ולמה מודה רבי יהודה .

ומבררת הגמרא:

היכי דמי

, באיזו מכירת קטניות מדובר,

אי

, אם מדובר,

באתרא דזבני בשומא

, במקום שמוכרים באומד, אם כן,

גבי קטניות נמי, דיהיב סלע

, מי שקונה כמות גדולה בשווי סלע,

מוזלי ליה טפי

, מוזילים לו יותר מהיחס של סלע לפרוטה, כי כן דרכם של המוכרים בשומא, ולמה מודה רבי יהודה שגם בעל הבית מעל, הלא יכול לטעון "כשמצאת קטניות שוה דינר בחצי דינר היית צריך לקנות בכל הדינר, ואז היית קונה יותר מכפול"?

ומסקינן:

אמר רב פפא

: הברייתא של קטניות מדברת,

בדוכתא דמזבני בכני

, במקום שמוכרים לפי מדה או משקל.

כני כני

, מדה מדה,

בפרוטה, דהתם פסיק מילתייהו

, המחירים הם קבועים, ואין המוכרים מוזילים בקנייה גדולה. הלכך, מודה רבי יהודה שבעל הבית מעל, מאחר שלא הפסיד לו הריווח של קניית יותר מכפול עבור כל הדינר, כי אין נותנים יותר עבור קנייה גדולה.

מתניתין:

הרישא של המשנה מבוארת על פי רש"י מסכת בבא מציעא [מג א] וקידושין [נג ב]

גזבר המפקיד מעות

של הקדש בשוגג [כסבור שהן שלו]

אצל שולחני

, שהוא אדם המחליף ופורט מעות, וצריך למעות תמיד,

אם

היו מעות

צרורין

, קשורין בכיס,

לא ישתמש בהן

השולחני, לפי שהקשר מגלה את דעת המפקיד, שלא נתנן לו כדי להשתמש בהן אלא נתנן לפקדון בלבד.

לפיכך, אם הוציא

אותן השולחני לחולין,

מעל

השולחני, ולא הגזבר.

אם מותרין,

אם כיס המעות לא היה קשור,

ישתמש

, מותר לשולחני להשתמש

בהן

. [כלומר, מצד הלכות שומרין מותר לו להשתמש בהן],

לפיכך, אם הוציא, לא מעל

השולחני, אלא הגזבר, לפי שהשולחני השתמש במעות ברשות הגזבר, כי הגזבר ידע שהשולחני ישתמש בהן.

אבל המפקיד מעות

אצל בעל הבית

, שאינו שולחני,

בין כך ובין כך

, בין צרורין ובין מותרין,

לא ישתמש בהן

, כי אין עיסוקו של בעל הבית בהחלפת והפרטת מעות, ובודאי נתנן לו לפקדון בלבד.

לפיכך, אם הוציא

אותן בעל הבית,

מעל

בעל הבית הנפקד, ולא גזבר המפקיד .

גזבר המפקיד אצל

חנוני

, שאינו צריך תמיד למעות, שנותנים לו פירות ושאר דברים באשראי, ודי לו במעט מעות שבידו, דינו

כבעל הבית.

אלו הם

דברי רבי מאיר

. ואילו

רבי יהודה אומר

: חנוני דינו

כשולחני

, וכשהם מותרין, ישתמש בהן.

נפלה פרוטה של הקדש בתוך כיסו

, ונתערבה עם אחרות.

או, שאמר

המקדיש "

פרוטה בכיס זה הקדש"

ולא אמר איזה פרוטה. ועתה, כל פרוטה ופרוטה היא בספק שמא היא של הקדש,

כיון שהוציא את הראשונה

לצורך הדיוט,

מעל

, אלו הן

דברי רבי עקיבא.

אף על גב שהוא ספק אם נהנה מהקדש, מכל מקום, רבי עקיבא לשיטתו [כריתות כב ב] שעל ספק מעילה מביא אשם תלוי .

וחכמים אומרים: לא מעל

על הוצאת הראשונה, ולא על השאר, כיון שכל אחת ואחת היא ספק הקדש, ואין מעילה מן הספק [וכן אינו מביא אשם תלוי אלא על דבר שאם עשהו בודאי מביא "חטאת", ולא על מעילה שעל ודאה מביא "אשם"],

עד שיוציא את כל הכיס

, עד פרוטה האחרונה, ואז ודאי שאחת מהן היא של הקדש, ומעל.

ומודה רבי עקיבא לחכמים, באומר

המקדיש

"פרוטה מן כיס זה הקדש", שהוא מוציא והולך,

מותר לו להוציא פרוטה פרוטה,

עד שיוציא את כל הכיס

. כלומר, עד האחרונה, והאחרונה היא של הקדש, ובה מעל כשיוציאנה.

ובגמרא יבואר מדוע מודה רבי עקיבא, ובמה שונה מהדין הקודם.

גמרא:

שנינו במשנתנו:

ומודה רבי עקיבא באומר פרוטה מן כיס זה הקדש שהוא מוציא והולך עד שיוציא את כל הכיס.

ומספרת הגמרא:

כי אתא רב דימי

, כשהגיע מארץ ישראל,

אמר: רמי ליה

, הקשה,

ריש לקיש לרבי יוחנן: מאי שנא רישא, מה

שונה הרישא שרבי עקיבא חולק,

ומאי שנא סיפא,

ומה שונה הסיפא שהוא מודה לחכמים?

אמר ליה

רבי יוחנן:

סיפא

, מדובר,

באומר

"לא יפטר כיס זה מן ההקדש",

כלומר, לא אגמור להשתמש במעותיו בלי שתהא פרוטה אחת של הקדש. ולשון זו, ודאי משמעותה על הפרוטה האחרונה.

אלו הם דברי רב דימי, על השקליא וטריא בין רבי יוחנן וריש לקיש.

כי אתא רבין, אמר: כיסין אשוורים רמא ליה.

ריש לקיש הקשה לרבי יוחנן סתירת משנתנו עם המשנה של "שוורים".

דתנן

, שהרי שנינו [מנחות קח ב]:

האומר "אחד משוורי

, מוקדש

להקדש

", ולא אמר איזה מהם,

והיו לו שנים, הגדול שבהן הקדש

. לפי ש"המקדיש, בעין יפה מקדיש".

וקשה, למה לא נאמר, כמו כן, בסיפא של המשנה, שלא התכוון על האחרונה, אלא על המובחר ?

אמר ליה

רבי יוחנן:

סיפא

, מדובר,

באומר "לא יפטר כיס זה מן ההקדש

", כנ"ל, ומשמעות לשון זו איננה כי אם על האחרונה.