Meilah 19a — Talmud auf Deutsch

וממשיכה הברייתא:

אי

, אם נלמד מתרומה, אם כן, הרי יתכן לומר:

מה חטא האמור בתר ומה

אינו חייב

עד שיצא מן הקודש לחול

, זר האוכלה מוציאה לחול.

ואפילו המוציא מקודש לקודש, מעל. כגון, הקונה קרבנות יחיד מדמי הקדש שבידו.

ונחלקו חכמים, מתי מעל.

רבי שמעון סובר, מעל משעת הבאת הקרבן לעזרה, מפני שהוא סובר שכבר בשעת הבאת הקרבן, יצא בעל הקרבן ידי חובתו.

ואילו רבי יהודה סובר שלא מעל עד שיזרק הדם, מפני שהוא סובר שהבעלים אחראים על הקרבן עד זריקת הדם .

ומבארת הברייתא: המוציא

מן הקודש לקדש, כגון, לקח

[קנה]

קיני זבים וקיני זבות וקיני יולדות

, שהם קרבנות שהוא חייב באחריותם, וקנה אותם ממעות הקדש, או שלקח מעות הקדש

ושקל שקלו

, ונתן אותם למחצית השקל עבור חיובו ליתן מחצית השקל מידי שנה, או שלקח מעות הקדש

והביא

מהן את

חטאתו ואשמו, כיון שהביא

מעל, דברי רבי שמעון

.

רבי יהודה אומר

: לא מעל

עד שיזרוק הדם

.

ו

מנין

שמועלין אף בהוצאה מקודש לקודש, והרי מתרומה אי אפשר ללמוד אלא המוציא מקודש לחול?

תלמוד לומר

"

תמעול מעל

", לרבות מעילה

מכל מקום

, בין המוציא מקודש לחול ובין המוציא מקודש לקודש.

ומבארת הגמרא את תחילת הברייתא:

אמר מר

, אמרה התורה "

נפש

", ובא לרבות,

אחד היחיד, ואחד הנשיא, ואחד

הכהן

המשוח, במשמע

.

ודנה הגמרא:

שיכול,

מאי!?

מה היינו יכולים למעט, אם לא היתה התורה מרבה? הלא

פשיטא

, "

נפש" כתיב

, ונפש משמע כל נפש, ולמה היה עולה על הדעת למעט נשיא ומשוח?

ומתרצינן:

מהו דתימא

, אם התורה לא היתה מרבה נשיא ומשוח, היינו אומרים,

אמר רחמנא

, אמרה התורה בפרשת שמן המשחה [שמות ל] "

ואשר יתן ממנו על זר

ונכרת מעמיו",

והאי

כהן המשוח

לאו זר הוא, דהא אימשח בגוויה

, הוא נמשח בשמן המשחה, וממילא אינו בכלל מעילה,

קא משמע לן

, באה הברייתא להשמיענו, שאינו כן , ומעל.

הגמרא מסכמת עתה את שלושת הלימודים, מסוטה, מעבודת כוכבים ומתרומה. ומכל אחד מהן נלמד דין חדש בהלכות מעילה, שאי אפשר ללמדו משנים האחרים אלא ממנו.

אקשה

רחמנא

, הקישתה התורה למעילה,

לסוטה ולעבודת כוכבים ולתרומה

,

לסוטה

, הקישתה התורה, ללמד,

ד

כשם שבסוטה נהנה,

אף על גב דלא פגם

כמבואר לעיל, שבסוטה אין פגם,

גבי הקדש נמי

, כאשר

נתנה טבעת בידה

, ונהנתה ולא פגמה,

מעלה

.

כי אקשה רחמנא

, ובמה הקישתה התורה מעילה

לעבודת כוכבים

, ללמד,

ד

כשם שעבודת כוכבים

עד דאית בה שינוי

, כלומר, מעילה של הוצאה, כמבואר.

גבי הקדש נמי

, לא מעל

עד דביקע בקרדום

.

אקשה רחמנא לתרומה

, ללמדנו,

מה תרומה

, אמרה התורה "

כי יאכל

", ודרשינן:

פרט למזיק

, כמבואר.

גבי הקדש נמי

,

כל דבר אכילה

כי מזיק ליה, פטור

.

ולכן, הקישתה התורה לסוטה, לעבודת כוכבים ולתרומה.

שנינו במשנתנו:

כיצד? נתנה קטלא בצוארה, טבעת בידה, שתה בכוס של זהב, כיון שנהנה מעל

. לפי שהם דברים שאין בהם פגם.

הגמרא דנה, האם אכן אינם נפגמים מרוב ההשתמשות בהם.

אמר ליה רב כהנא לרב זביד: ו

כי

דהבא

[זהב]

לאו בר איפגומי הוא? ! והא

, והלא,

דהבא דכלתיה דנון

, תכשיטי זהב שעשה עשיר אחד ושמו "נון" לכלותיו, ובעבור זמן אבדו ממשקלם, ו

להיכא אזל

, לאן הלך אותו זהב? הרי שגם זהב עשוי להיפגם.

אמר ליה

רב זביד לרב כהנא:

דלמא

, יתכן שהזהב הלך,

להיכא דרמיין כלתיך הוא

, למקום שכלותיך משליכות אותן! כלומר, תכשיטי זהב אינם נפגמים כשלובשים ועונדים אותם כראוי, אלא כשנשלכים בחלונות או בשאר מקומות בלתי שמורים .

ועוד, נהי דלא איכא נהנה ופגם לאלתר

, אף אם אינם נפגמים תיכף בשעה שנהנים מהם, לבישה או שתייה בכוס, וכי

לעולם מי לא איכא פגימה?!

הלכך, כיון דאינם נפגמים לאלתר, נקראים דבר שאין בו פגם .

שנינו במשנתנו:

הנהנה

מן החטאת כשהיא חיה לא מעל עד שיפגום

.

הגמרא סברה, שמדובר בבהמה הראויה לקרבן ועומדת להקרבה. ולכן מקשה הגמרא: מה שייך בה פגם, הלא אפילו אם הכחישה, אינה נפסדת בכך, ובין שהיא שמינה ובין שהיא כחושה עדיין ראויה היא להקרבה?

פגם לא שייך אלא בדבר העומד למכירה, שכאשר הוכחש נפחת מערכו.

מכדי

, הרי

אי

המשנה מדברת,

בבהמה תמימה

העומדת להקרבה, קשה,

היינו כוס של זהב

. שחייבים עליה בהנאה בלבד בלא פגם ?

ומתרצינן:

אמר רב פפא: ב

בהמה

בעלת מום

, העומדת לימכר, ודמיה נפחתים בהכחשתה, ובה

עסקינן

, והואיל והוא דבר שיש בו פגם, לכן אמרה המשנה שלא מעל עד שפגמה בשווי פרוטה.

ובסיפא ששנינו "כשהיא מתה כיון שנהנה, מעל", מדובר בין בתמימה ובין בבעלת מום , כי בכל אופן אינה עומדת לפדייה, מאחר ש"אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים".