Meilah 17b — Talmud auf Deutsch

אמרו:

ילך רבי שמעון בן יוחאי, שהוא מלומד

[רגיל]

בניסים

. אמרו:

ואחריו מי ילך

, מי יתלוה אליו?

רבי אליעזר בר רבי יוסי.

רבי יוסי לא רצה שבנו רבי אליעזר יתלוה לרבי שמעון בן יוחאי, מפני שטען שהוא כעסן וחשש שמא יענישו, כלומר, שמא יקפיד עליו על דבר מה והקפדתו תזיק לבנו. לכן,

אמר להם רבי יוסי

לחכמי ישראל:

ואילו היה אבא חלפתא

[רבי יוסי היה בנו של רבי חלפתא]

קיים

, וכי

יכולין אתם לומר לו "תן בנך להריגה

"?! כלומר, כשם שאבי לא היה מסכים לשלוח אותי, ולהסתכן, כן לא ילך בני עמכם.

רבי שמעון לא הבין את חששו, וסבר שרבי יוסי מפחד על בנו מפני אימת המלכות או מפני סכנת דרכים . לכן,

אמר להם רבי שמעון: אילו היה יוחאי אבא קיים

, וכי

יכולין אתם לומר לו "תן בנך להריגה"?!

כלומר, כשם שהנני מוכן ליכנס למקום סכנה, עבור ביטול גזירות רעות מהיהודים, כן יסתכן רבי אליעזר, ורבי יוסי אינו רשאי להתנגד לכך.

אמר להו רבי יוסי: אנא אזיל

, אלך אני, ולא אשלח את בני, כי

דלמא עניש ליה רבי שמעון, הוא

דקא מסתפינא

, פחדי הוא, שמא יענישנו רבי שמעון, מפני שהוא צעיר, וממהר להשיב [כמו שאכן אירע].

קביל עליה

, רבי שמעון נדר לו

דלא ליענשיה

, שלא יענישנו!

וממשיכה הגמרא לספר:

אפילו הכי, ענשיה!

כשהיו

, רבי שמעון בן יוחאי ורבי אליעזר בן רבי יוסי

מהלכין בדרך, נשאלה שאלה זו בפניהם: מנין לדם השרץ שהוא טמא? עקם פיו

, מיהר להשיב

רבי אליעזר בר רבי יוסי, ואמר

: אמרה התורה "

וזה לכם הטמא",

כמבואר.

הקפיד רבי שמעון.

ואמר ליה רבי שמעון: מעקימת שפתיך,

ממהירות תשובתך,

אתה ניכר שתלמיד חכם אתה! אל יחזור הבן אצל אביו

!

ואיתא בתלמוד ירושלמי , שהקפדתו הזיקה, ואחזתו לרבי אליעזר בר רבי יוסי אסכרה [מין מחלה בגרון]. וכשנזכר רבי שמעון על תנאו [הבטחתו] להשיבו אל אביו, חזר בו, והתפלל עליו, ונתרפא .

יצא לקראתם

שד אחד ושמו

בן תמליון,

והוא נראה כמו תינוק קטן, ורגיל בין הנשים להתלוצץ בהן.

אמר

להם בן תמליון: האם

רצונכם

ש

אבוא עמכם

, ועל ידי יבא הנס?

רבי שמעון הצטער על שיבוא הנס על ידי שד.

בכה רבי שמעון, ואמר: מה,

אם אפילו,

שפחה של בית אבא,

הגר של בית אברהם אבינו

, נזדמן לה מלאך שלש פעמים

, בעת צרתה, כמו שנאמר [בראשית טז] שלש פעמים "ויאמר לה מלאך ה'", מלמד שעל כל אמירה ואמירה היה שלוח לה מלאך אחר,

ואני

, אינני ראוי שיזדמן לי מלאך, אף

לא פעם אחת

, והנס ייעשה על ידי שד?! ושוב אמר:

יבא הנס מכל מקום

, העיקר שיבא הנס!

קדים הוא

, הלך בן תמליון לפניהם,

על

, ונכנס,

בברתיה דקיסר,

בגוף של בת קיסר רומי. ונשתגעה, וצעקה ואמרה כל הזמן "הביאו לי את רבי שמעון בן רבי יוחאי" .

כי מטו להתם

, כשהגיעו רבי שמעון ורבי אליעזר לבית הקיסר,

אמרו לו

לבן

תמליון "בן תמליון צא"! "בן תמליון צא

"! ואמרו כן בשקט ובלחש, כדי שלא ירגישו אנשי בית המלך, ויסברו שרבי שמעון ורבי אליעזר פעלו כן בתפילתם.

וכיון דקרו ליה

, וכשאמרו לו כן,

נפק אזל

, יצא מבת המלך, והלך לו. וטרם שיצא, אמר בן תמליון לאנשי בית המלך: דעו, שבת המלך תתרפא, כשאצא אשבור כל כלי זכוכית שבבית. ואכן עשה כן ביציאתו !

אמרו להון

אמרו אנשי בית המלך לרבי שמעון ורבי אליעזר: בשכר שרפאתם את בת המלך,

שאילו

, בקשו,

כל מה דאית לכון למישאל

, ככל אשר תחפצו,

ועולו לבי גזא דמלכא

, והכנסו לאוצר המלך

ושקולו כל מה דאית לכון

, כל מה שיש ברצונכם!

עולו

, נכנסו לאוצר המלך,

אשכחו לההיא איגרתא

, את הכתב שהיה כתוב בו גזירת המלכות על היהודים, שלא ימולו את בניהם ושלא ישמרו את השבת ושיבעלו נדות,

שקלוה

, לקחו אותה

וקרעוה

. ונתבטלה הגזירה .

ומסיימת הגמרא, שבסיפור זה מובן מה שאמר רבי אליעזר בן רבי יוסי במסכת יומא [נז א].

והיינו דאמר רבי אליעזר בר רבי יוסי

, בוויכוחו עם החכמים על מקום הזאת דם יום כפורים:

אני ראיתיה

, את הפרוכת,

ברומי

, שנלקחה לרומי בעת שבזזו את המקדש וכליו,

והוו עליה כמה טיפי דמים!

וראה אותה בהזדמנות זו שהורשה ליכנס לאוצר המלך.

מתניתין:

המשנה ממשיכה בדין צירוף איסורים. [המשנה והגמרא מבוארים על פי המיוחס לרש"י ורבינו עובדיה].

הפיגול והנותר, אין מצטרפים זה עם זה

,

מפני שהן שני שמות

649 ,

של פסול. ויבואר בגמרא.

השרץ והנבלה, וכן הנבלה ובשר המת, אין מצטרפין זה עם זה, לטמא, אפילו כקל שביניהן,

כלומר, נבלה קלה משרץ, שאינה מטמאה אלא בכזית ושרץ מטמא אפילו בכעדשה. ופחות מכעדשה של שרץ אינו מצטרף להשלים שיעור כזית נבילה. וכל שכן, שפחות מכזית נבילה אינה מצטרפת להשלים שיעור שרץ.

וכן, נבלה קלה מבשר המת, שמת מטמא טומאת שבעה, ונבילה אינה מטמאה אלא טומאת ערב. ופחות מכזית של מת אינו מצטרף להשלים שיעור נבילה. וכל שכן, שפחות מכזית נבילה אינה מצטרפת להשלים שיעור מת.

גמרא:

שנינו במשנתנו: הפיגול והנותר אין מצטרפין זה עם זה.

הגמרא דנה, לגבי איזה איסור אינם מצטרפין.

אמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו

, במשנתנו שאינם מצטרפים,

אלא, לטומאת ידים

, אם נגע בחצי כזית פגול ובחצי כזית נותר, אינם מצטרפים לטמאות את הידים,

שנינו במסכת פסחים [קכ ב] שחכמים גזרו טומאת ידים על הנוגע בפיגול ובנותר. בפיגול, מפני "חשדי כהונה", כלומר, כהנים החשודים לפגל את הקרבן להפסיד את הבעלים, ויאמרו שעשו כן בשוגג. לפיכך גזרו שהנוגע בכביצה או בכזית מבשר הפיגול, יטמאו ידיו, ויצטרך לטבול ידיו קודם שיגע בקודש. ומתוך שגזרו טומאה, לא יפגלו, מפני שטבילת ידים טירחא היא . ועל נותר גזרו, משום "עצלי כהונה", כלומר, כהנים עצלים, וכן ישראלים עצלים, המתעצלים באכילת קדשים ומותירים אותם. ומתוך שגזרו טומאת ידים, יזדרזו באכילתם.

והטעם שאינם מצטרפין, הוא, משום

דמדרבנן היא,

כלומר, כיון שאף בשיעור שלם, אינה אלא גזירה מדרבנן, כמבואר, ואם נצרף אותם, הוי גזירה לגזירה. ולא גזרו חכמים גזירה לגזירה ;

אבל לענין אכילה, מצטרפין

. האוכל רוב כזית פיגול, ונותר משלימו לכזית, לוקה משום פיגול. וכן רוב כזית נותר, ופיגול משלימו, לוקה משום נותר .

דתניא

, כמו ששנינו ברייתא:

רבי אליעזר אומר

: אמרה התורה בפרשת מילואים [שמות כט פסוק לד ] "ואם יותר מבשר המלואים ומן הלחם עד הבוקר, ושרפת את הנותר באש

, לא יאכל כי קודש הוא

", ומה שכתבה התורה "כי קודש הוא" מיותר לדרשה. ודרשינן:

כל שבקדש פסול,

כגון, פיגול ויוצא ונשפך דמו,

בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו

. כלומר, כל הקדשים שנפסלו, נאסרו באכילה. הילכך, מצטרפים נותר ופיגול.

מתניתין:

המשנה דנה בצירוף אוכלין [מאכלים] לגבי טומאה, ולשאר דינים. והיא תבואר על פי פירוש רבינו עובדיה ברטנורא.

האוכל

[מאכל]

שנטמא באב הטומאה

, ונעשה ולד ראשון,

והאוכל

שנטמא בולד הטומאה,

ונעשה ולד שני,

מצטרפין זה עם זה

, לשיעור כביצה,

לטמא כקל

שבינהם

.

וממשיכה המשנה במסכת טהרות [פרק א משנה ח] "כיצד? כחצי ביצה אוכל ראשון וכחצי ביצה אוכל שני שבללן זה בזה - שני". כלומר, השיעור כביצה המצורף הזה, דינו הוא כשני, ואם נגע בתרומה, פסלה, כדין שני הפוסל את התרומה. והיינו "כקל שביניהם", שמטמא כדרך ש"שני" מטמא. אבל אין מצטרפין כ"חמור שביניהם", שלא נעשה השיעור כביצה המצורף הזה לכביצה "ראשון", ולכן אינו מטמא אוכלים חולין במגע להיותם שני. והטעם שמצטרפין יבואר בגמרא.

וכן

כל האוכלים מצטרפים זה עם זה לפסול הגויה

[אדם האוכלו]

ב

שיעור של

כחצי פרס.

אדם האוכל אוכלים טמאים בשיעור "חצי פרס", נפסל לאכול תרומה, ופוסל את התרומה במגעו, עד שיטבול.

ו

כן מצטרפים כל האוכלים לשיעור

כמזון

שתי סעודות לעירוב

. הרוצה ללכת בשבת יותר מאלפים אמה, עושה עירוב תחומין, דהיינו, מניח שם מזון שתי סעודות במקום שרוצה שיקנה לו ערובו, והולך ממקום זה אלפים אמה נוספות.

ו

כן מצטרפין כל האוכלים לשיעור

כביצה לטמא טומאת אוכלין

. שאין אוכל מטמא בפחות מכביצה. שנאמר [ויקרא יא] "מכל האוכל אשר יאכל", דמשמע: אוכל הנאכל בבת אחת. ושיערו חכמים שאין בית הבליעה [הלוע שבה נבלע המאכל] מחזיק יותר מביצת תרנגולת.

ו

כן מצטרפין כל האוכלין לשיעור

כגרוגרת להוצאת שבת

. המוציא אוכלים בשבת מרשות לרשות, אינו חייב בפחות משיעור כגרוגרת.

ו

כן מצטרפין כל האוכלין לשיעור

ככותבת

[תמרה]

ביום הכפורים.

שיעור כל איסורי אכילה להתחייב עליהם, הוא בכזית. אבל לגבי להתחייב כרת ומלקות במזיד וחטאת בשוגג על אכילה ביום הכיפורים, השיעור הוא בככותבת, והוא מעט פחות מכביצה, כשתי זיתים . מפני שהתורה שינתה בלשונה, ולא כתבה "לא תאכלו" כבשאר איסורי התורה, אלא "תענו את נפשותיכם", ומשמע שלא הקפידה התורה אלא על ביטול העינוי. ושיערו חכמים שבשיעור כותבת מתיישבת דעת אדם האוכלו, ובפחות משיעור זה, לא מתיישבת דעתו.

המשנה ממשיכה בדין צירוף משקין.

כל המשקין מצטרפין לפסול את הגויה

[אדם השותה אותם],

ב

שיעור

רביעית

. כמבואר לענין האוכל מאכלים טמאים, כן השותה משקים טמאים בשיעור רביעית, נפסל מלאכול תרומה ופוסל את התרומה במגעו, עד שיטבול.

ו

כן מצטרפין כל המשקין לשיעור

כמלא לוגמיו

ביום הכיפורים

. השותה ביום הכיפורים, אינו חייב בפחות משיעור "כמלא לוגמיו". והוא, שיכניס משקין בפיו ויסלקם לצד אחד ונראה. ושיעור זה הוא לכל אדם לפי גודל מלוגמו, ובאדם בינוני הוא פחות מרביעית.

גמרא:

שנינו במשנה: האוכל שנטמא באב הטומאה והאוכל שנטמא בולד הטומאה מצטרפין זה עם זה לטמא כקל שבשניהם.

הגמרא מביאה ברייתא, ומבואר בה הטעם שמצטרפין.

תניא: רבי שמעון אומר: מה טעם

, מצטרפין ולד ראשון עם ולד שני? לפי

שאפשר לשני שיעשה ראשון

.

וטרם שהגמרא מבארת, היא תמהה על לשון הברייתא:

ומי קא עביד שני

, את הנוגע בו

לראשון?!

הא לא אפשר!

והרי אינו עושהו אפילו שני. אלא שלישי בלבד!?

ומתרצינן:

אמר רבא: הכי קאמר: מי גרם לשני

שיבוא לידי טומאה, האם

לאו ראשון?

וכיון שטומאתו באה מכח ראשון, לכן אין הראשון גרוע ממנו, ומצטרף אליו. ואילו לשני אין "כח" להצטרף לראשון.

רב אשי אמר

, כדברי רבא אלא בשינוי לשון:

ראשון ושני לגבי שלישי, בני "חדא ביקתא" אינון,

בני בית אחד הן. כלומר, השני בא מכח ראשון, ולכן מצטרף הראשון אליו.