Meilah 10a — Talmud auf Deutsch

וקשה, וכי

רישא רבי שמעון,

וסיפא רבנן!?

אמר ליה רב גביהה מבי

כתיל לרב אשי: אין!

אכן,

הכי אמר אביי: רישא רבי שמעון וסיפא רבנן

.

סוגית בשר קדשי קדשים שנטמאו ואימורי קדשים קלים

שנינו לעיל מחלוקת רב ורבי יוחנן בנהנה מאפר תפוח, אם מעל אם לאו.

ומבאר רבא, שעד כאן לא נחלקו אלא בדשן אחרי שנתרם, כיון שבהוצאתו נעשית "עבודה", ונעשית בבגדי כהונה, הלכך, סובר רבי יוחנן, שעדיין לא נגמרה מצותו עד אחרי הוצאתו, מה שאין כן בעבודות אחרות, וכמו שיבואר.

אמר רבא

:

הכל מודים

,

שאם נהנה מבשר קדשי קדשים

"

שנטמא

",

ו

כן אם נהנה

מאימורי קדשים קלין לאחר שהעלן

על גבי אש המזבח,

דפטור

.

מפני ששריפת בשר קדשי קדשים שנטמא, אינה "עבודה". וכן המשך שריפת האימורין, על ידי "היפוך בצנורא" [להפוך אותן ולקרבן אל האש, בכלי המיועד לכך, כדי שיתאכלו יפה] אינו עבודה, מאחר שאינו עשוי אלא למהר את איכולם באש, ובלעדי ההיפוך, גם היה מתאכל. בניגוד להוצאת הדשן, לדעת רבי יוחנן, שעצם ההוצאה היא "עבודה ".

ומקשינן:

פשיטא!

ומדוע הוצרך להשמיענו זאת?

מאי קא מפסיד?

הרי הנהנה מהם לא הפסיד כלום להקדש, מאחר שבשר הקודש שנטמא אינו ראוי לא לכהנים ולא למזבח, וכבר נעשית מצותן. וכן אימורי קדשים קלים, הרי כבר נעשית מצותן, אחרי העלאתן על גבי האש.

ומתרצינן: רבא הוצרך להשמיענו את שני הדינים, כי בכל אחד מהם יש חידוש:

מהו דתימא, בשר קדש קדשים שנטמא אית ליה מצות שריפה לכהנים

במקדש, כמו שאמרה התורה [ויקרא ז] "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, באש ישרף". הילכך, היה מקום לומר שיש בו מקצת קדושה עד אחרי שריפתו, ומועלין בו.

וכן

אימורי קדשים קלין, איכא מצוה להפוכי בצינורא

כדי שישרפו לגמרי, ולכן היה מקום לומר שלא נעשית מצותן עד גמר איכולם באש.

קא משמע לן

רבא שאין מועלין בהם, מהטעם המבואר לעיל .

הגמרא חוזרת לברייתא ששנינו לעיל.

אמר רבא: הא דאמרת

, מה ששנינו בברייתא:

כבר קרבה חטאת, ילכו

דמי המעילה

לים המלח, הני מילי

, דברים אלו אמורים, רק באופן

דאיתידע ליה

, שנודע לו מעילתו,

קמי כפרה

, קודם שקרבה חטאתו, והיתה לו אפשרות לצרפם אל דמי החטאת,

אבל

אם נודע לו מעילתו

לאחר כפרה, יפלו

דמי מעילתו

לנדבה

.

מאי טעמא? אין מפרישין מתחילה

, לכתחילה

לאיבוד

, שילכו המעות לים המלח.

מה שאין כן כשנודע לו קודם כפרה - הפריש המעות כדי לצרפם, ונהיו "דמי חטאת". ואם בסוף לא צירפם, מאיזה סיבה שהיא, ועתה אינו יכול לצרפם, מפני שכבר הקריב חטאת, ילכו לים המלח, כדין חטאת שכיפרו בעליה באחרת.

מתניתין:

משנתנו היא המשך למשניות הקודמות.

א. כל הקדשים יש בהן דין מעילה משעה שהוקדשו קדושת הפה.

ב. משעה שהוקדשו קדושת הגוף, הוכשרו ליפסל בטבול יום, ובמחוסר כפורים, ובלינה.

ג. משעה שקרבו המתירין, נתחייב עליהן אם אכלם באיסור פיגול נותר, וטמא.

המשנה שלפנינו שונה את דין הקדשים שהם שונים משאר הקדשים בכך שאין להם "מתירין ".

כי בעוד שכל הקדשים שנשנו במשניות הקודמות יש בהם עבודה ה"מתירה", כגון: בחטאת ובאשם ובשלמים, יש בהם זריקת דם המתירה את האימורין להקטרה, ויש בהם הקטרת אימורין המתירה את הבשר באכילה. ולפני זריקת הדם אסור להקטיר, ולפני ההקטרה אסור לאכול הבשר. וכגון עולת העוף ועולת בהמה ופרים ושעירים הנשרפין, שזריקת דמם מתירה את האימורין להקטרה. ובשתי הלחם, זריקת דם הכבשים מתיר אותם לאכילה. ובלחם הפנים, סילוק בזיכי הלבונה מתיר אותו באכילה. ובמנחות, הקטרת הקומץ מתירה את שיירי המנחה לאכילת כהנים.

אך אלו שנשנו במשנתנו, הם בעצמם נקטרים, אך אין להם "מתיר" אחר המתיר אותם.

הילכך, נשתנו דברים טלו בשני דינים.

האחד, שחייבים עליהם משום נותר וטמא מיד כשהוקדשו קדושת הגוף. ובברייתא בגמרא דרשינן זאת מדרשת הכתוב.

והשני, שאין עליהם חיוב פיגול כלל. והטעם יבואר בהמשך.

משנה זו והגמרא שעליה עד סוף הפרק, מובאת בכמה מקומות בש"ס, ותבואר על פי פירוש רש"י [שבועות יא זבחים מה].

הקומץ

, של מנחת יחיד,

והלבונה

של מנחת יחיד [הבאה עם רוב המנחות],

והקטורת, ומנחת כהנים

שהיא כולה כליל על המזבח ואינה נקמצת,

ומנחת כהן המשיח

, מנחת חביתין שכהן הגדול מביא כל יום, מחציתה בבוקר ומחציתה בערב,

ומנחת נסכים

, הבאה עם הבהמה, שלשה עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל ועשרון לכבש , כל שלושת מנחות אלו אינן נקמצות, אלא הן נקטרות כליל על האישים,

מועלין בהן מ

שעה

שהוקדשו

קדושת פה, ככל הקדשים שמועלין בהם מיד כשהוקדשו.

וכאשר

קדשו

בכלי

, שהביאום לעזרה והכניסום לכלי שרת,

הוכשר

, נגמרה קדושתו,

ליפסל ב

נגיעת

טבול יום, וב

נגיעת

מחוסר כפורים, ו

נפסלים

בלינה.

וחייבין עליו משום נותר, ומשום טמא

, משעת הקדשתן קדושת הגוף, הואיל ואין להם מתירין.

לקומץ וללבונה, אין מתירים, אלא, אדרבה, הם המתירים את המנחה. לקטורת ולשלושת המנחות אין מתירין מפני שאין להם שיריים, והם עצמם מוקטרים כליל.

ופיגול אין בהן.

כי דין פיגול נאמר בתורה [ויקרא ז] לגבי שלמים, ושאר קדשים למדים ממנו. ודרשינן [זבחים מה א]: מה שלמים מיוחדים, שיש להם מתירים, שזריקת הדם מתירה את האימורין להקטרה, והאימורין מתירין את הבשר לאכילה, אף כל שיש להם מתירין בין לאדם בין למזבח, חייבין עליהן משום פגול. ומכאן למדים שדבר שאין לו מתירים, אין חייבים עליו משום פיגול.

זה הכלל: כל שיש לו מתירין, אין חייבין עליו משום פיגול ונותר וטמא, עד שיקרבו

מתירין.

וכל שאין לו מתירין

, כגון אלו השנויים במשנתנו,

כיון שקידש

אותן

ב

קדושת

כלי

שרת,

חייבין עליו משום נותר וטמא

.

ואילו פיגול אין בו

כלל. כמבואר לעיל.