Megillah 2a — Talmud auf Deutsch

מתניתין:

ה

מגילה נקראת

פעמים

ב

יום

י"א

באדר, פעמים

בי"ב

בו, פעמים

בי"ג,

פעמים

בי"ד,

ופעמים

בט"ו

.

אבל

לא פחות

מי"א [לעולם אינה נקראת לפני י"א],

ולא יותר

מט"ו [לעולם אינה נקראת אחרי ט"ו באדר].

והשתא מבארינן, היאך המגילה נקראת בכל אחד מימים אלו:

בני

כרכין

המוקפין חומה מימות יהושע בן נון

-

קורין בט"ו

באדר .

ואילו בני

כפרים ועיירות גדולות

שאינן מוקפות חומה מימות יהושע -

קורין בי"ד

[ובגמרא יתבאר, מנא ילפינן דיש חילוק בין מוקפות לשאינן מוקפות] .

ואף שבשני ימים אלו, נכללו הדרים בכל מקום, היינו מעיקר הדין.

אלא, ש

הקילו חכמים על בני

הכפרים

,

ותקנו שיהיו

מקדימין ל

קרוא ב

יום

הכניסה

,

דהיינו - ימי שני וחמישי, שמתכנסין בהם בני הכפרים אל העיירות למשפט, כיון שבתי דינים יושבים בעיירות בשני וחמישי כתקנת עזרא [בבא קמא פ"ב ע"א] , והיות ובני הכפרים אינם בקיאין לקרות המגילה בעצמם, וצריכים שיקראנה להם אחד מבני העיר , הקילו עליהם חכמים, שיוכלו לקרות בשני וחמישי הקודמים לי"ד באדר.

וקולא היא להם, שהרי כבר באים הם בימים אלו לעיר למשפט [והטעם, מפני מה הקילו עליהם - מבואר בגמרא].

ויום הכניסה חל לפעמים בי"א, לפעמים בי"ב ולפעמים בי"ג.

כיצד

חל חיוב קריאת המגילה בכל אחד מימים אלו?

אם

חל להיות

יום

י"ד ב

יום

שני,

שהוא יום הכניסה, אזי

כפרים ועיירות גדולות קורין בו ביום

[שאין דוחין את בני הכפרים מיום כניסה זה, ליום הכניסה שלפניו ],

ומוקפות חומה

קורין

למחר,

ביום שלישי.

ואם

חל

יום י"ד

להיות ב

יום

שלישי או ברביעי,

אזי בני ה

כפרים מקדימין

לקרוא ב

יום הכניסה,

דהיינו י"ג באדר - אם חל י"ד בשלישי, וי"ב - אם חל י"ד ברביעי,

ועיירות גדולות קורין בו ביום

כדינם,

ומוקפות חומה

קורין

למחר.

חל

י"ד באדר

להיות ב

יום

חמישי,

שהוא יום הכניסה,

כפרים ועיירות גדולות קורין בו ביום

[כדלעיל, שאין דוחין את בני הכפרים מיום הכניסה - ליום הכניסה],

ומוקפות חומה

קורין

למחר.

חל

י"ד

להיות

ב

ערב שבת, כפרים מקדימין ליום הכניסה

דהיינו י"ג,

ועיירות גדולות ו

גם

מוקפות חומה קורין בו ביום

.

ואין בני המוקפין קורין בט"ו שחל בשבת, לפי שגזרו חכמים שלא לקרוא במגילה בשבת, מפני שאין הכל בקיאין בקריאתה, וחיישינן שמא יטול מגילה בידו וילך אצל בקי כדי ללמוד, ויעבור על איסור הוצאה [כדלקמן ד' ע"ב, עיי"ש. וליום א' שלאחר השבת - אין דוחין את המוקפין, דהא הוי ט"ז, ואמר קרא "ולא יעבור" כדלקמן].

חל

י"ד

להיות בשבת, כפרים ועיירות גדולות מקדימין וקורין ליום הכניסה,

דהיינו, י"ב באדר [וטעמא דבני עיירות מקדימין ליום הכניסה, מפרש לקמן [ד' ע"ב], דהואיל וממילא נדחו מהזמן הקבוע להם, דהיינו שבת, ידחו כבר ליום הכניסה שבני הכפרים קורין בו],

ומוקפות חומה

קורין

למחר

.

ואם

חל

י"ד

להיות אחר השבת,

ביום ראשון, אזי

כפרים מקדימין ליום הכניסה

דהיינו יום חמישי, י"א באדר ,

ועיירות גדולות קורין בו ביום, ומוקפות חומה

קורין

למחר.

גמרא:

שנינו במשנתינו:

מגילה נקראת בי"א

וכו'.

מנלן

די"א י"ב וי"ג ראויין לקריאת המגילה, הא בקרא כתיב רק י"ד וט"ו?

וקא מהדר בתמיהה:

מנלן?!

הא לא מקרא ילפינן לה, ולא חובה היא עליהן, אלא תקנת חכמים היא,

כדבעינן למימר לקמן

[במשנה הבאה], ד

חכמים הקילו על

בני

הכפרים

שיוכלו

להיות מקדימין

קריאתה

ליום הכניסה, כדי ש

יהיו פנויים ביום הפורים, ו

יספקו

אז

מים ומזון לאחיהם שבכרכים

, ואם כן, מאי קשיא לך מנא נפקא לן מקרא, הא תקנת חכמים היא!?

ומבארינן:

אנן הכי קאמרינן, מכדי,

על כרחך,

כולהו

הני יומי דקורין בהן,

אנשי כנסת הגדולה

שהיו בימי מרדכי ואסתר, ותקנו את שמחת פורים וקריאת המגילה -

תקנינהו,

שיהא אפשר לקרות בהם,

דאי סלקא דעתך,

ד

אנשי כנסת הגדולה, ארבעה עשר וחמשה עשר

בלבד

תקון,

ליכא למימר הכי, דמי

אתו רבנן

שאחריהם

ועקרי תקנתא דתקינו אנשי כנסת הגדולה,

והתירו לבני הכפרים לקרות בימים אחרים?

והתנן: אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו

,

אלא אם כן

הוא

גדול ממנו

[מבית דין חבירו] -

בחכמה ובמנין?!

אלא פשיטא, כולהו,

כל ימי הקריאה,

אנשי כנסת הגדולה תקינו.

ואם כן, ודאי רמזינהו להני יומי במגילה! והיינו דמבעיא לן,

היכא רמיזא

בקרא דתקינו האי מלתא?

אמר רב שמן בר אבא אמר רבי יוחנן: אמר קרא "לקיים את ימי הפורים

האלה בזמניהם".

ולשון "זמניהם" משמע, ד

זמנים הרבה תקנו להם.

ומקשינן: מנלן למילף חמשה זמנים, דילמא

האי

"בזמניהם"

מיבעיא ליה לגופיה,

לי"ד וט"ו המפורשים בקרא, שיקיימו בהם את מצוות הפורים?

ומבארינן: אי לגופיה אתא,

אם כן לימא

קרא

: "לקיים וגו' ב

זמן",

דמשמע דבעינן למעבד מצוות הפורים בזמן המפורש בהם. ו

מאי

האי דכתיב

"זמניהם"?

משמע ד

זמנים טובא

תקנו להם.

ומקשינן:

ואכתי מיבעי ליה

האי דנקט קרא "זמניהם" לשון רבים, למימר ד

זמנו של זה

מוקפין,

לא כזמנו של זה

פרזים! דאי הוה כתיב רק "בזמן", הוה אמינא דזמן אחד לשניהם, אי בעו - ליקרו תרווייהו בי"ד, ואי בעו - ליקרו בט"ו?

ומבארינן:

אם כן,

דלהכי אתא קרא,

לימא קרא "זמנם". מאי

האי דכתב קרא

"זמניהם"? שמעת מינה

ל

כולהו

הני תלת מילי: שבתיבה הזאת נכללים זמן וזמנים וידעינן לגופיה וזמנם חלוק, ותיקנו הרבה זמנים.

ומקשינן: אם כן,

אימא

דאיכא

זמנים טובא,

ואפילו קודם י"א באדר, ואחרי ט"ו בו , יהא אפשר לקרוא את המגילה ?

ומתרצינן: קרא ד

"זמניהם"

דמרבית מיניה יומי אחריני -

דומיא ד"זמנם"

מרבי.

מה זמנם

האמור בהם בפירוש -

תרי יומי

נינהו,

דהיינו י"ד וט"ו, אף זמניהם

-

תרי

יומי אתא לרבויי, ותו לא.

ומקשינן: אי תרי יומי אתא לרבויי,

ואימא תריסר ותליסר

[י"ב וי"ג], ומנלן דקורין בי"א?

ומתרצינן:

כדאמר רב שמואל בר יצחק

לקמן [לתרץ קושיית הגמ']: יום

י"ג

באדר

זמן קהילה לכל היא,

שבין בשושן ובין בשאר מקומות נקהלו בו היהודים להנקם מאויביהם ,

ו

כיון שעיקר הנס נעשה בו -

לא צריך לרבויי.

הכא נמי,

לא תקשי דלמא לרבויי רק תריסר ותליסר, דהא

י"ג זמן קהילה לכל היא

-

ולא צריך לרבויי

שקורין בו.

ומקשינן:

ואימא

דאתרבו מקרא

שיתסר ושיבסר

[ט"ז וי"ז] באדר, ומנלן דאתא קרא לרבויי רק ימים הקודמים לי"ד? ומתרצינן: "

ולא יעבור" כתיב

[כך הוא לשון הכתוב: "וקבל היהודים עליהם ועל זרעם וגו' ולא יעבור וגו' להיות עשים את שני הימים האלה וגו'"], דמשמע שלא יעבור את שני הימים האלה - לקרות לאחריהם.

ורבי שמואל בר נחמני אמר

: מהכא מרבינן יומי אחריני לקריאה: ד

אמר קרא

: "וישלח ספרים אל כל היהודים וגו' לקיים עליהם להיות עשים את יום ארבעה עשר וגו'

כימים אשר נחו בהם היהודים

וגו'".

ולכאורה הוה ליה לקרא למכתב:

"ימים

אשר נחו בהם", דמשמע דהם - ארבעה עשר וחמשה עשר באדר, האמורים בתחילת הפסוק - הם הימים אשר נחו בהם. מאי האי דכתב קרא

"כימים"?

אלא, אתי האי קרא

לרבות

עוד שני ימים כמותן, דהיינו

אחד עשר ושנים עשר,

שקורין בהם את המגילה.

ומקשינן:

ואימא

ד

תריסר ותליסר

מרבי קרא?

אמר רב שמואל בר יצחק: י"ג זמן קהילה לכל היא, ולא צריך

קרא

לרבויי.

ומקשינן:

ואימא שיתסר ושיבסר

מרבי קרא?

ומתרצינן:

"ולא יעבור" כתיב.

והוינן בה:

רבי שמואל בר נחמני,

דיליף לה מ"כימים",

מאי טעמא לא אמר מ"בזמניהם"?

ומבארינן: משום דהך דדרשינן את מלת "בזמניהם" לתלת מילי: "

זמן", "זמנם", "זמניהם"

-

לא משמע ליה

למדרש הכי.

ו

מאידך,

רב שמן בר אבא

דיליף מ"זמניהם",

מאי טעמא לא אמר מ"כימים"?

אמר לך: ההוא

"כימים" -

לדורות הוא דכתיב,

ולא לרבויי מיניה ימים אחרים. דהכי הוא משמעותיה דקרא: וישלח ספרים אל היהודים, לקיים לדורות את יום י"ד וט"ו באדר - כאותם ימים אשר נחו בהם היהודים בזמן הנס.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: זו

דברי משנתינו שבני הכפרים מקדימין ליום הכניסה -

דברי רבי עקיבא סתימתאה

[שרבי עקיבא אמרה, כהרבה משניות שסתם רבי, ולא פירש מי אמרן, והן דברי רבי עקיבא] ,

דדריש

לרבויי כל ימים אלו, מ

"זמן

-

זמנם

-

זמניהם".

אבל חכמים

חולקין עליו, ולא דרשי להך דרשה, ו

אומרים: אין קורין אותה אלא בזמנה

המפורש במקרא, דהיינו י"ד וט"ו.

מיתיבי, אמר רבי יהודה: אימתי

הקילו חכמים על בני הכפרים שיקדימו ליום הכניסה,

בזמן שהשנים כתיקנן,

שמעברין אותן על פי בית דין, ומקדשין את החדשים על פיהם, ושולחין שלוחין לכל ישראל להודיע אימתי התקדש חדש ניסן, ועושין כל ישראל מועדין על פיהן,

וישראל שרויין על אדמתן,

והשלוחין מגיעים עד הפסח לקצה ארץ ישראל, להודיע להם שהוקדש החודש.

אבל בזמן הזה,

שאין ישראל שרויין על אדמתן, ולא יגיעו השלוחין אל כל ישראל עד הפסח,

הואיל ו

ישראל

מסתכלין בה

בקריאת המגילה, ואומרים: ביום י"ד באדר קרינו את המגילה, אם כן נשארו ט"ו יום לחודש אדר, ומונין עוד ט"ו יום בחודש ניסן, ועושין הפסח.

ואם נקדים את קריאת המגילה, שמא יטעו ויחשבו מיום קריאת המגילה, ויקדימו לעשות הפסח לפני זמנו, ונמצא שאוכלין חמץ בימים אחרונים של הפסח! להכי

אין קורין אותה אלא בזמנה,

דהיינו י"ד וט"ו .

והשתא,

רבי יהודה,

שמחלק בין זמן שהשנים כתיקונן - לזמן הזה,

אליבא דמאן

אמר למילתיה?

אילימא אליבא דרבי עקיבא,

הא

אפילו בזמן הזה

סבירא ליה ד

איתא להאי תקנתא,

דבני הכפרים מקדימין. דהא רבי עקיבא בזמן הזה הוה, ושנה הלכה זו במשנה . ואילו רבי יהודה קאמר, דבזמן הזה, אין קורין אותה - אלא בזמנה!?

אלא לאו,

רבי יהודה -

אליבא דרבנן

אמרה.

ו

אפילו הכי קאמר, ד

בזמן ש

היו

השנים כתיקנן, וישראל

היו

שרויין על אדמתן מיהא

הוה

קרינן

גם בשאר הימים! חזינן, דרבנן נמי דרשי "זמן - זמנם - זמניהם"?!

ומסקינן:

תיובתא דרבי יוחנן,

דאמר דלרבנן לעולם אין קורין אותה אלא בזמנה -

תיובתא

.

איכא דאמרי

: הכי

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: זו דברי רבי עקיבא

סתימתאה,

שגם בזמן הזה מקדימין ליום הכניסה.

אבל חכמים אמרו: בזמן הזה,

שאין ישראל שרויין על אדמתן,

הואיל ומסתכלין בה, אין קורין אותה אלא בזמנה.

דאף דאינהו נמי דרשי "זמן זמנם זמניהם", אחר החורבן החמירו - שמא יטעו בחשבון.

תניא נמי הכי, אמר רבי יהודה: אימתי

אמרינן דבני הכפרים מקדימין ליום הכניסה,

בזמן שהשנים כתיקנן וישראל שרויין על אדמתן. אבל בזמן הזה, הואיל ומסתכלין בה

-

אין קורין אותה אלא בזמנה.

רב אשי קשיא ליה

ברייתא

דרבי יהודה

דלעיל, דאמר דבזמן הזה אין קורין אותה אלא בזמנה -

אדרבי יהודה

דמתניתין דלקמן,

ומוקים לה לברייתא

-

כרבי יוסי בר יהודה.