Megillah 24b — Talmud auf Deutsch

משום ד

איכא כבוד אביו וכבוד רבו.

הכא נמי

שייכא נצויי בקטן, משום ד

איכא נצויי אביו, ונצויי רבו.

שנינו במשנתינו:

פוחח פורס על שמע וכו'.

בעא מיניה עולא בר רב מאביי: קטן פוחח, מהו שיקרא בתורה,

מי נימא דדווקא גדול אסור, משום "ולא יראה בך ערות דבר" , אבל קטן אינו מוזהר, או דלמא, לא שנא?

אמר ליה: ותיבעי לך

קטן

ערום,

מהו שיקרא בתורה!?

אלא,

ערום מאי טעמא

פשיטא לך ד

לא

יקרא,

משום כבוד צבור! הכא נמי,

פוחח קטן, לא יקרא -

משום כבוד צבור.

שנינו במשנתינו:

סומא פורס על שמע וכו',

רבי יהודה אומר: כל שלא ראה מאורות מימיו אינו פורס על שמע.

תניא, אמרו לו לרבי יהודה: הרבה צפו

לדרוש במרכבה

שניבא יחזקאל,

ו

אף על פי ש

לא ראו אותה מימיהם.

הכא נמי, מה אכפת לן שלא ראה מאורות מימיו, הא מכל מקום יודע את עניינן על ידי לימוד?

ורבי יהודה

אמר לך:

התם,

במרכבה,

באבנתא דליבא

[בהבנת הלב]

תליא מילתא, והא קא מיכוין

-

וידע,

ולהכי לא אכפת לן שדורש במעשה מרכבה, למרות שלא ראה אותה מימיו.

מה שאין כן

הכא,

ד

משום הנאה

ממאורות

הוא

דמברכינן ברכת יוצר המאורות,

והא

-

לית ליה הנאה,

שהרי לא נהנה מימיו מהמאורות!

ורבנן

אמרי לך: אף שלא ראה מאורות מימיו,

אית ליה הנאה

מן המאורות, ו

כרבי יוסי.

דתניא, אמר רבי יוסי: כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה

להבינו, דכתיב:

"והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העור באפלה". וכי מה אכפת ליה לעור בין אפילה לאורה?

עד שבא מעשה לידי.

פעם אחת הייתי מהלך באישון לילה ואפלה, וראיתי סומא, שהיה מהלך בדרך

-

ואבוקה בידו.

אמרתי לו: בני, אבוקה זו למה לך?

אמר לי: כל זמן שאבוקה בידי, בני אדם רואין אותי, ומצילין אותי מן הפחתין

[בורות],

ומן הקוצין, ומן הברקנין

.

חזינן דאית ליה לסומא הנאה מן המאורות, ולהכי יכול לברך עליהן.

מתניתין:

כהן שיש בידיו מומין

-

לא ישא את כפיו,

מפני שהעם מסתכלין בו. והמסתכל בכהנים בשעה שנושאין את כפיהן - עיניו כהות , לפי שהשכינה שורה על ידיהן.

רבי יהודה אומר: אף מי שהיו ידיו צבועות סטיס

-

לא ישא את כפיו, מפני שהעם מסתכלין בו.

גמרא:

תנא

: האי

מומין שאמרו

כשנמצאין

בפניו,

או ב

ידיו, ורגליו

[או ברגליו] של הכהן מיירי. וטעמא, משום דצריך לחלוץ מנעליו כשעולה לדוכן, ואם יש ברגליו מומין - יסתכלו בו, ויבואו לראות את ידיו.

אמר רבי יהושע בן לוי

: אם

ידיו

של הכהן

בוהקניות

[שיש בהן כתמים לבנים. לעזי רש"י] -

לא ישא את כפיו.

תניא נמי הכי: ידיו בוהקניות

-

לא ישא את כפיו.

וכן אם היו ידיו

עקומות

[רש"י פירש: כפופות. ובר"ן איתא: שנתעקמה ידו אחורנית], או

עקושות

[מעוקמות לצידיהן ] -

לא ישא את כפיו.

אמר רב אסי

: כהן

חיפני,

מאנשי חיפה,

ו

כן כהן

בישני,

מאנשי בית שאן -

לא ישא את כפיו

,

מפני שאנשי אותן מקומות - מגמגמין בלשונם הם, וקורין לאלפין - עיינין, ולעיינין - אלפין , ואם כן, יאמרו בברכת כהנים במקום: "יאר ה' פניו" - "יער ה' פניו", ולשון קללה הוא, שהרי יש לשון "פנים" שהוא לשון כעס, כמו: "פני ילכו והניחותי לך", והיינו פנים של רוגז .

תניא נמי הכי: אין מורידין לפני התיבה, לא אנשי בית שאן, ולא אנשי בית חיפה, ולא אנשי טבעונין. מפני שקורין לאלפין

-

עיינין, ולעיינין

-

אלפין.

ופוגמין תפילתן .

אמר ליה רבי חייא לרבי שמעון בר רבי: אלמלי אתה לוי

-

פסול אתה מן הדוכן, משום דעבי קלך

[קולך עבה], והלוויים נפסלין בקול [כדאמרינן במס' חולין דף כ"ד ע"א].

אתא

רבי שמעון,

אמר ליה לאבוה

את דברי רבי חייא.

אמר ליה: זיל אימא ליה

לרבי חייא: אתה שקורא לחיתי"ן היהי"ן,

כשאתה מגיע אצל: "וחכיתי לה'",

ונמצא שאתה אומר "והכיתי",

לא נמצאת מחרף ומגדף?!

אמר רב הונא: זבלגן,

שעיניו זולפות דמעה תמיד ,

לא ישא את כפיו,

לפי שהעם מסתכלין בו.

ותמהינן: ולא?

והא ההוא

זבלגן,

דהוה בשיבבותיה

[בשכנותו]

דרב הונא, והוה פריס ידיה!?

ומתרצינן:

ההוא דש בעירו הוה,

שהיו בני עירו מורגלין בו, ולא היו מסתכלין בו עוד.

תניא נמי הכי: זבלגן לא ישא את כפיו. ואם היה דש בעירו

-

מותר

.

אמר רבי יוחנן: סומא באחת מעיניו

-

לא ישא את כפיו.

ומקשינן:

והא ההוא

סומא באחת מעיניו,

דהוה בשיבבותיה דרבי יוחנן, דהוה פריס ידיה!?

ומתרצינן:

ההוא

-

דש בעירו הוה.

תניא נמי הכי: סומא באחת מעיניו

-

לא ישא את כפיו. ואם היה דש בעירו

-

מותר

.

רבי יהודה אומר: מי שהיו ידיו צבועות

-

לא ישא את כפיו.

תנא: אם רוב אנשי העיר מלאכתן בכך

-

מותר.

מתניתין:

האומר: איני עובר לפני התיבה ב

בגדים

צבועין, אף בלבנים לא יעבור

[וטעמא מפרש בגמ'].

וכן,

האומר:

בסנדל איני עובר

לפני התיבה,

אף יחף לא יעבור.

העושה תפלתו

[תפילין שבראשו]

עגולה

-

סכנה

היא, שמא תכנס בראשו ,

ואין בה מצוה,

דהא מרובעות בעינן.

נתנה

לתפלתו

על מצחו, או

שהניחה

על פס ידו

-

הרי זו דרך המינות.

שהמינין מבזין דברי חכמים, והולכין אחר הכתוב כמשמעו. דאמרי: "בין עיניך" - ממש, ו"על ידך"

\- ממש.

וחכמים דרשו בגזירה שוה, ד"בין עיניך"

\- היינו קדקד, מקום שמוחו של תינוק רופס. ו"על ידך" - היינו גובה היד, קיבורת שבראש הזרוע, שיהו התפילין מונחות כנגד הלב.

ציפן,

את פרשיות התפילין, ב

זהב,

דהיינו, שעשה את הבתים מזהב .

ונתנה

[או נתנה]

על בית אונקלי

[בית יד של לבוש]

שלו

-

הרי זה דרך החיצונים,

דהיינו, בני אדם ההולכין אחר דעתם ולא כדעת חכמים.

והטעם שאין להניחן על בית אונקלי, שהרי דרשו חכמים: "והיה לך לאות" - ולא לאחרים לאות, ולהכי בעינן להניחן דווקא תחת בית ידו .

וציפן זהב - נמי פסולות, משום דכתיב: "למען תהיה תורת ה' בפיך", ודרשינן: מן המותר בפיך, שיהא הכל מבהמה טהורה .

גמרא:

מאי טעמא

דהאומר איני עובר בבגדים צבועין - אף בלבנים לא יעבור?

משום ד

חיישינן שמא מינות נזרקה בו,

שהמינין עובדי עבודה זרה מקפידין לא להתפלל בצבועין .

שנינו במשנתינו:

העושה תפלתו עגולה, סכנה, ואין בה מצוה.

לימא תנינא

במתניתין דידן -

להא דתנו רבנן: תפלין מרובעות

-

הלכה למשה מסיני. ואמר רבא: בתפרן ובאלכסונן.

והיינו, שכשתופרן, צריך ליזהר שלא יקלקל ריבוען במשיכת חוט התפירה . וצריך שיהא נמי אלכסונן כהלכתו, דהיינו, שאם האורך והרוחב הם אצבע בדיוק, אזי יהיה האלכסון אצבע ושני חומשין. דהכי נמי תנן במתניתין, שלא יעשה התפילין עגולות!

אמר רב פפא

: לא תשמע להאי מלתא ממתניתין, ד

מתניתין דעבידא כי אמגוזא

[כאגוז] , דבהכי איכא סכנתא, שמא תכנס בראשו. אבל אי עגולה היא כביצה וכעדשה - שמא שפיר דמי.

האומר

: