Megillah 10b — Talmud auf Deutsch

ותמהינן: ואמאי

קידשום

שוב

השתא? הא אמרי

לקמן, בסיפא דהך מתניתא, דכל שתעלה לך מסורת מאבותיך שמוקפת חומה מימות יהושע, חשיבא מוקפת, ו

לא צריכא לקדושי?!

אלא

אימא הכי:

מצאו את אלו

-

ומנאום.

ו

באמת

לא אלו בלבד

חשיבי מוקפות חומה,

אלא, כל שתעלה לך מסורת בידך מאבותיך, שמוקפת חומה

היא

מימות יהושע בן נון, כל המצות הללו

הנוהגות במוקפות, דהיינו: שילוח מצורע, קריאת מגילה בט"ו, דין בתי ערי חומה -

נוהגין בה. מפני שקדושה ראשונה

שנתקדשו בה כשנכנסו ישראל לארץ,

קידשה לשעתה

-

וקידשה לעתיד לבא

.

והיינו דאמרן לעיל, דהנדון אם קדשה לעתיד לבוא, או לא - מחלוקת תנאים היא, דבזה נחלקו ברייתות אלו .

ותמהינן: והרי שתי הברייתות נאמרו משמו של רבי ישמעאל, ואם כן

קשיא דרבי ישמעאל

-

אדרבי ישמעאל!?

ומתרצינן:

תרי תנאי

נינהו, ו

אליבא דרבי ישמעאל ברבי יוסי.

חד מינייהו אמר דהכי אמר רבי ישמעאל, וחד מינייהו אמר - דהכי אמר רבי ישמעאל.

ואיבעית אימא: הא,

ברייתא בתרייתא, דקדשה אף לעתיד לבא,

רבי אלעזר בר יוסי אמרה.

דהא שמעינן ליה דאמר הכי בדוכתא אחרינא [לעיל].

דתניא: רבי אלעזר ברבי יוסי אמר

: כתיב בענין בתי ערי חומה:

"אשר לוא חומה".

ומדמשמע "לו" וגם "לא", דרשינן:

אף על פי שאין לו עכשיו

חומה,

והיה לו קודם לכן,

חשיב בתי ערי חומה .

חזינן דסבירא ליה דקדושה ראשונה, קדשה לשעתה - וקדשה לעתיד לבוא, אף לאחר שחרבה חומתה של העיר.

והיינו דפליגי בה תנאי. דרבי ישמעאל סבר, דלא קדשן לעתיד לבא. ורבי אלעזר סבר - דקדשן לעתיד לבא.

כתיב בתחילת המגילה:

"ויהי בימי אחשו רוש".

אמר רבי לוי ואיתימא רבי יונתן: דבר זה

דלהלן,

מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה

הוא. והיינו, דב

כל מקום שנאמר "ויהי"

-

אינו אלא לשון

של

צער

,

וכדלהלן:

כתיב

"ויהי בימי אחשורוש"

הא

הוה המן

שציער לישראל .

"ויהי בימי שפוט השופטים"

הא

הוה רעב

בההוא זימנא.

"ויהי כי החל האדם לרוב"

הא כתיב בתריה:

"וירא ה' כי רבה רעת האדם".

כתיב באנשי בבל:

"ויהי בנסעם מקדם"

הא כתיב בתריה:

"הבה נבנה לנו עיר

וגו'".

"ויהי בימי אמרפל"

כתיב בתריה:

"עשו מלחמה

וגו'".

"ויהי בהיות יהושע ביריחו"

"והנה איש עומד לנגדו

וחרבו שלופה בידו",

ודרשינן לעיל [ג.] דהוכיחו המלאך על ביטול תורה, או על ביטול תמיד של בין הערבים.

"ויהי ה' את יהושע"

-

"וימעלו בני ישראל".

"ויהי איש אחד מן הרמתים"

-

"כי את חנה אהב וה' סגר רחמה".

"ויהי כאשר זקן שמואל"

-

"ולא הלכו בניו בד רכיו".

"ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו"

-

"ויהי שאול עוין את דוד"

בגלל הצלחתו.

"ויהי כי ישב המלך בביתו"

הא כתיב בתריה דאמר לו הקב"ה:

"רק אתה לא תבנה הבית".

ומקשינן: וכללא הוא - דכל היכא דכתיב "ויהי" אינו אלא לשון צער?

והכתיב

בענין ימי המלואים:

"ויהי ביום השמיני", ותניא

: ב

אותו היום, היתה שמחה לפני הקדוש ברוך הוא, כיום שנבראו בו שמים וארץ.

ד

כתיב הכא: "ויהי ביום השמיני", וכתיב התם

בבריאת העולם:

"ויהי ויהי ערב ויהי בקר יום אחד".

הרי דכתיב לשון "ויהי" אף היכא דלא הוה צער?

ומתרצינן:

הא שכיב

באותו יום

נדב ואביהוא,

והוה צער.

ומקשינן: ואכתי, כל היכא דכתיב "ויהי" אינו אלא לשון צער?

והכתיב: "ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה

וגו' ויבן הבית לה'",

והכתיב: "ויהי כאשר ראה יעקב את רחל"

,

והכתיב: "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד",

והאיכא

האי לישנא ביום ה

שני

של בריאת העולם,

והאיכא שלישי, והאיכא טובא,

ובכל הני מקראות לא הוה צער!?

אמר רב אשי

: הכי הוא כללא דמלתא:

כל

היכא דכתיב

"ויהי", איכא הכי

דהוה לשון צער,

ואיכא הכי

דלא לשון צער הוא.

אבל היכא דכתיב

"ויהי בימי"

-

אינו אלא לשון צער.

חמשה

מקראות שכתוב בהם

"ויהי בימי" הוו

:

"ויהי בימי אחשורוש", "ויהי בימי שפוט השופטים", "ויהי בימי אמרפל", "ויהי בימי אחז", "ויהי בימי יהויקים"

.

וא"ר לוי: דבר זה, מסורת בידינו מאבותינו

הוא:

אמוץ

[שהיה אביו של ישעיהו הנביא]

ואמציה

[שהיה מלך יהודה, מזרע בית דוד] -

אחים הוו.

מאי קא משמע לן

רב לוי בהאי מילתא?

כי הא דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל כלה שהיא צנועה בבית חמיה

-

זוכה ויוצאין ממנה מלכים ונביאים.

מנלן?

מתמר.

דכתיב

במעשה יהודה ותמר:

"ויראה יהודה ויחשבה לזונה כי כסתה פניה".

וכי

משום דכסתה פניה

לכן

ויחשבה לזונה?

אלא, משום דכסתה פניה בבית חמיה ולא הוה ידע לה

יהודה, לכן לא הכירה כשראה אותה על אם הדרך, וחשבה לזונה .

ומשום שהיתה צנועה בבית חמיה -

זכתה ויצאו ממנה מלכים ונביאים.

ומהיכא מוכח שיצאו ממנה מלכים ונביאים?

מלכים

-

מדוד

שיצא ממנה.

נביאים

מהא

דאמר רבי לוי: מסורת בידינו מאבותינו,

ד

אמוץ ואמציה

-

אחים היו.

ואמציה היה ממלכי יהודה, מזרע דוד,

ו

אמוץ אחיו היה אביו של ישעיהו הנביא , ד

כתיב: "חזון ישעיהו בן אמוץ"

.

ואמר רבי לוי דבר זה מסורת בידינו מאבותינו: מקום ארון

-

אינו מן המדה

.

דהיינו, שאינו ממעט ממידת קרקע קדש הקדשים כלום. שהרי הארון היה עומד באמצע קדש הקדשים, וקתני בברייתא דהוו ליה עשר אמות אויר מכל צד, והרי כל בית קדש הקדשים לא היה אלא עשרים אמה, והיכן עמד הארון עצמו!?

אלא, שמע מינה דארון עצמו אינו מן המידה.

תניא נמי הכי: ארון שעשה משה

-

יש לו עשר אמות לכל רוח,

שהיה עומד באמצע בית קדשי הקדשים , והיו בינו ולכותל - עשר אמות לכל צדדיו.

וכתיב: "ולפני הדביר עשרים אמה אורך",

דהיינו, שחלל בית קדש הקדשים, שהוא לפני הדביר [הדביר הוא המחיצה המבדלת בין הקדש לקדש הקדשים] - עשרים אמה ארכו.

וכתיב: "כנף הכרוב האחד עשר אמות וכנף

הכרוב האחד עשר אמות"

.

אם כן,

ארון גופיה היכא הוה קאי?

אלא לאו, שמע מינה

-

בנס היה עומד

.

רבי יונתן,

כשהיה רוצה לדרוש בענין איגרת הפורים, הוה

פתח לה פיתחא להאי פרשתא

מהכא

דכתיב בענין פורענות בבל:

"וקמתי עליהם וגו' והכרתי לבבל שם ושאר ונין ונכד נאם ה'".

והכי דריש ליה לקרא:

"שם"

-

זה הכתב,

שאין להם כתב - אלא מאומה אחרת.

"שאר"

-

זה לשון

.

"נין"

-

זה מלכות

.

"ונכד"

-

זו ושתי,

שהיתה נכדתו של בלשצאר מלך בבל .

רבי שמואל בר נחמני פתח לה פיתחא להאי

פרשתא מהכא: "תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס".

והכי דריש ליה לקרא:

"תחת הנעצוץ"

-

תחת המן הרשע, שעשה עצמו עבודה זרה.

ועבודה זרה איקרי "נעצוץ",

דכתיב: "ובכל הנעצוצים ובכל הנהלולים".

"יעלה ברוש"

-

זה מרדכי, שנקרא ראש לכל הבשמים

.

שנאמר: "ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור", ומתרגמינן: "מרי דכי",

דדמי ל"מרדכי" .

"תחת הסרפד"

-

תחת ושתי הרשעה, בת בנו של נבוכדנצר הרשע, ששרף רפידת בית ה'.

ובית ה' איקרי רפידה,

דכתיב: "רפידתו זהב"

.

"יעלה הדס"

-

זו אסתר הצדקת, שנקראת הדסה. שנאמר: "ויהי אומן את הדסה"

.

"והיה לה' לשם"

-

זו מקרא מגילה

.

"לאות עולם לא יכרת"

-

אלו ימי פורים

.

רבי יהושע בן לוי פתח לה פיתחא להאי

פרשתא מהכא,

דכתיב:

"והיה כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם כן ישיש להרע אתכם".

והכא נמי, בפרשת המן, השיש הקב"ה את אומות העולם להרע לישראל .

ותמהינן:

ומי חדי

[שמח]

הקדוש ברוך הוא במפלתן של רשעים?!

והא כתיב

ביהושפט, כשיצא להלחם על העמונים והגבעונים שבאו עליו:

"בצאת לפני החלוץ ואומרים הודו לה' כי לעולם חסדו".

ואמר רבי יוחנן: מפני מה לא נאמר

"הודו לה'

כי טוב" בהודאה זו?

לפי שאין הקדוש ברוך הוא שמח במפלתן של רשעים!

ו

עוד

אמר רבי יוחנן: מאי

האי

דכתיב

בענין קריעת ים סוף:

"ולא קרב זה אל זה כל הלילה"?

בקשו מלאכי השרת

לומר שירה. אמר

להם

הקדוש ברוך הוא: מעשה ידי טובעין בים, ואתם אומרים שירה?!

חזינן דאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים!?

אמר רבי אלעזר: הוא,

הקדוש ברוך הוא עצמו,

אינו שש

במפלת רשעים.

אבל אחרים

-

משיש

.

ודיקא נמי, דכתיב "כן ישיש", ולא כתיב "ישוש"

.

משמע דמשיש הוא אחרים, ואין הוא שש בעצמו.

שמע מינה.

רבי אבא בר כהנא פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא,

דכתיב: "כי

לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה"

-

זה מרדכי הצדיק

,

שנתן לו הקדוש ברוך הוא לב לעסוק בתורה ובמצוות, ולשמוח בחלקו [רש"י שם].

והאי דכתיב בסיפיה דקרא:

"ולחוטא נתן

ענין לאסוף ולכנוס"

-

זה המן,

שאסף וכינס ממון הרבה.

"לתת לטוב לפני האלהים"

-

זה מרדכי ואסתר. דכתיב: "ותשם אסתר את מרדכי על בית המן".

והיינו, שהחוטא אוסף וכונס ממון - כדי שיינתן לבסוף לצדיק .

רבה בר עופרן, פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא,

דכתיב:

"ושמתי כסאי בעילם והאבדתי משם מלך ושרים".

ושושן הבירה היתה בעילם, דכתיב בספר דניאל: "בשושן הבירה אשר בעילם המדינה".

והכי דרש ליה לקרא:

"מלך"

-

זו ושתי.

"ושרים"

-

זה המן ועשרת בניו,

שגם בניו היו שרים במלכות אחשורוש.