Makkot 4b — Talmud auf Deutsch

גמרא:

והוינן בה:

בשלמא לרבנן

, שאמרו ברישא, אין העדים לוקים ומשלמים, יש להם מקור לכך. היות ו"

כדי רשעתו

"

כתיב

, ולמדנו מכאן כי רק

משום רשעה אחת אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות

.

ולכן אין העדים נענשים בשני עונשים.

אלא רבי מאיר

, שאמר לוקה ומשלם -

מאי טעמיה?

והרי אף על גב שחיובי ממון ומלקות נלמדים משני פסוקים, יש לנו לפוטרו מאחד העונשים, משום דכתיב "כדי רשעתו"!

ומשנינן:

אמר עולא: גמר

, למד רבי מאיר לחייב את שני העונשים של מלקות וממון כאחד,

ממוציא שם רע

.

שאם אמר בעלה של נערה בתולה לאביה של אשתו, לאחר שנשאה: "לא מצאתי לבתך בתולים, והיא זינתה תחתי, בהיותה נערה המאורסה לי", ונמצא שהעליל שקר - נאמר בו "ויסרו אותו", שהוא עונש מלקות, וגם "וענשו אותו מאה כסף", ליתן לאביה.

הרי שענשו הכתוב בשניהם יחד, במלקות ובממון, וממנו למדים:

מה,

כמו שה

מוציא שם רע, לוקה ומשלם

-

אף כל

המחוייב שני עונשים של ממון ומלקות, הרי זה

לוקה ומשלם!

ולא נאמר הפטור של "כדי רשעתו" על שני עונשים אלו של ממון ומלקות, אלא על מיתה ומלקות בלבד, שאין לוקה ומת כאחד.

ושמא תאמר, אי אפשר ללמוד ממוציא שם רע לשאר המקומות, כי -

מה למוציא שם רע

, שיש בו חידוש,

שכן

הוא

קנס

, שקנסה אותו התורה לשלם ממון לאבי הנערה, למרות שלא הפסיד לו ממון.

וכיון שהתחדש כאן תשלום זה, לכן אפילו במקום שמתחייב עמו גם מלקות, ילקה וישלם. אך אי אפשר ללמוד מדין מחודש זה לשאר דיני ממונות, שגם בהם ילקה וישלם. ושוב אין לנו מקור לטעמו של רבי מאיר שאינו פוטר מ"כדי רשעתו" בממון ומלקות.

יש לומר,

סבר לה

רבי מאיר

כרבי עקיבא, דאמר: עדים זוממין

המשלמים ממון מדין "כאשר זמם" -

קנסא הוא

, ולא תשלום על נזק ממוני, לפי שעדיין לא הפסידוהו בעדותם ממון בפועל, אלא רק זממו להפסידו.

וכיון שהתשלום של עדים זוממים קנס הוא, אפשר ללמוד אותו מהקנס של מוציא שם רע, שמשלם ולוקה. שהרי אין במוציא שם רע חידוש יותר מעדים זוממים, לפי ששניהם משלמים קנס ולא ממון.

איכא דמתני להא דעולא

, יש השונים את המימרא של עולא, שלומדים ממוציא שם רע לענין אחר,

אהא

-

דתניא

: נאמר בדין אכילת קרבן פסח [שמות יב] "

לא תותירו ממנו עד בקר

, והנותר ממנו באש תשרופו" -

בא הכתוב ליתן עשה

של שריפת הנותר

אחר לא תעשה

, שאסור להותיר מבשר הזבח -

לומר, שאין לוקין עליו!

והיינו, שהלאו האוסר להותיר מבשר הקרבן, ניתק לעשה, שמצוה מן התורה לשרוף בבוקר את הבשר שנותר, ויתקן בכך את עבירת הלאו, ויכפר לו על כך,

דברי רבי יהודה

, הסובר שלאו הניתק לעשה, אין לוקים עליו מלקות.

רבי יעקב אומר: לא מן השם הוא זה!

אין פטורו ממלקות של המותיר מבשר הזבח נלמד מן המקרא הזה. כי לא משום שניתק הכתוב את הלאו של מותיר לעשה של שריפה, אין לוקים עליו.

אלא

הפטור של המותיר ממלקות הוא מטעם אחר:

משום דהוי ליה

האיסור להותיר מבשר הזבח,

לאו שאין בו מעשה

, שהרי העבירה נעשית באי אכילת בשר הקרבן, ואין הוא מותיר את הבשר בידים.

וכל לאו שאין בו מעשה

-

אין לוקין עליו!

ודנה הגמרא בדברי הברייתא:

מכלל

דברי רבי יעקב הללו אתה למד,

דרבי יהודה

שפטר את המותיר ממלקות רק בגלל הטעם שהלאו ניתק לעשה,

סבר דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו

.

ולכן לא פטר אותו מטעמו של רבי יעקב, שהנותר הוא לאו שאין בו מעשה.

ועל כך תמהינן:

מנא ליה

לרבי יהודה שלוקין על לאו שאין בו מעשה?

אמר עולא: גמר

, למד זאת רבי יהודה

ממוציא שם רע

-

מה מוציא שם רע

, שהוא עובר על לאו שאין בו מעשה, שאינו עושה מעשה בידים, אלא עובר על הוצאת שם רע בדיבור בלבד, שאין הדיבור נחשב למעשה, ובכל זאת

לוקין עליו

-

אף כל לאו שאין בו מעשה, לוקין עליו!

ופרכינן לעולא:

מה למוציא שם רע, שכן

יש בו חומרא, שהוא

לוקה ומשלם

, מה שאין כן בשאר הלאוין, שאינו לוקה ומשלם. ורק כאן חידשה זאת התורה.

וכיון שמוציא שם רע חמור הוא יותר, אין ללמוד ממנו לשאר הלאוין הקלים ממנו, גם לענין מלקות שלוקים על לאו שאין בו מעשה.

ולכן מביאה הגמרא מקור אחר:

אלא, אמר ריש לקיש

: רבי יהודה שאמר לוקין על לאו שאין בו מעשה,

גמר

, למד זאת

מעדים זוממין

-

מה עדים זוממין

, שחיובם הוא על עבירת

לאו שאין בו מעשה

, שהרי על עדותם על בן גרושה ובן חלוצה הם חייבים רק משום הלאו של "לא תענה ברעך עד שקר" על דבורם, שאינו נחשב מעשה בידים, ובכל זאת

לוקין עליו

.

אף כל לאו שאין בו מעשה, לוקין עליו

.

שמא תאמר:

מה לעדים זוממין, שכן אין צריכין התראה

[ומבואר הטעם במסכת כתובות לג א].

ולכן אי אפשר ללמוד מהם לשאר הלאווים שילקו על לאו שאין בו מעשה, כיון שעדים זוממים אינם כשאר הנענשין בתורה, שאינם נענשים בלי התראה קודם עבירתם.

תשובתך:

מוציא שם רע יוכיח

, שלוקה על לאו שאין בו מעשה, אף שצריך התראה.

ולכן נלמד משניהם יחד, בלימוד של "

וחזר הדין

".

לא ראי זה

, איו חומרתו של מוציא שם רע, שהוא לוקה ומשלם,

כראי זה

, כעדים זוממין. שהמוציא שם רע צריך התראה, ועם כל זה הוא לוקה, אף על פי שאין בו מעשה

ולא ראי זה

, עדים זוממין, אין חומרתם

כראי זה

, כמוציא שם רע. שהרי עדים זוממים אינם לוקים ומשלמים, ועם כל זה הם לוקים בלי מעשה.

ובהכרח, לא החומרות הללו הן הגורמות שילקו, אלא עלינו למצוא דבר משותף שיש בשניהם, שהוא הגורם שילקו.

הצד השוה שבהן

, ששניהם הם

לאו שאין בו מעשה, ולוקין עליו

.

אף כל לאו שאין בו מעשה

-

לוקין עליו!

שמא תאמר:

מה להצד השוה שבהן שכן

תשלומיהן הם

קנס

, ובכך הם חמורים מכולם, ולכן, אף מחיוב המלקות שבהם אי אפשר ללמוד ללאוין אחרים הקלים מהם?

תשובתך:

הא לא קשיא

.

כי

רבי יהודה

-

לא סבר לה כרבי עקיבא

בעדים זוממין, האומר שתשלומיהם הם קנס, אלא סבר שתשלומיהם הם בגדר תשלומי ממון.

ולכן, אפשר ללמוד מהצד השוה, מעדים זוממין ומוציא שם רע, לחייב מלקות בכל לאו שאין בו מעשה.

אלא

, אם יש מקום להקשות, כך יש לך לשאול:

מה להצד השוה שבהן, שכן יש בהן צד חמור

, שבכל אחד מהם יש חומר מיוחד שאין בשאר חייבי מלקות. שהרי לא מצינו שנענשין בלי התראה כמו שמצינו בעדים זוממים, ולא מצינו שלוקין במקום שמשלמים, כמו שמצינו במוציא שם רע.

ואם כן, האיך נלמד מהם לחייב מלקות בשאר הלאוים שאין בהם מעשה!?

[ואכן, מכח הפירכא הזאת, סוברים רבי יעקב ושאר חכמים שאין לוקים על לאו שאין בו מעשה].

התשובה על שאלה זו:

ורבי יהודה

, שלומד משניהם יחד, לחייב מלקות בכל הלאוין שאין בהם מעשה, לא חש לפירכא זו, כיון שרבי יהודה מ"

צד חמור

" -

לא פריך!

לפי שסובר רבי יהודה, כיון שאין חומרתם שוה, מוכח שאין חומרתם גורמת שילקו על אף שאין בהם מעשה. שהרי בכל אחד אין חומר כמו בחבירו, ובכל אופן לוקה.

ועתה חוזרת הגמרא לבאר את הסיפא של משנתנו, את שיטת חכמים, החולקים על רבי מאיר, שמחייב עדים זוממים שתי מלקויות, משום "לא תענה" ומשום "כאשר זמם":

ורבנן

, שאמרו בסיפא, שעדים אשר זממו להלקות, לוקין רק ארבעים משום "כאשר זמם", ואין לוקין על "לא תענה" -

האי

קרא ד"

לא תענה ברעך עד שקר

" -

מאי דרשי ביה?

מדוע הם אינם מחייבים מלקות גם מצד הלאו של עדות שקר?

ומשנינן: לדעתם,

ההוא

קרא

מיבעי ליה

, יש צורך בו,

לאזהרה ל

כל

עדים זוממין

. כי מבלעדי אזהרה זו לא היו חייבים אפילו מצד "כאשר זמם", כי אין עונש בלי אזהרה.

ואזהרתם היא מהלאו "לא תענה", שהוא עצמו לא ניתן כדי ללקות עליו, אלא להזהיר את הזוממין על עונשם, "כאשר זמם", ולכן לא ניתן לחייבם בעונש מלקות נוסף, מלבד העונש "כאשר זמם".

ו

אילו

אידך

, רבי מאיר, הסובר שלוקים עדים זוממים גם בנפרד על לאו של לא תענה, אם כן

אזהרה לעדים זוממין

, שחייבים מצד "כאשר זמם" -

מנא ליה?

והרי הלאו של "לא תענה" נצרך לאזהרה למלקות, שלוקים עליו, ומנין לו אזהרה לעונש "כאשר זמם"?

אמר רבי ירמיה: נפקא ליה

לרבי מאיר אזהרה ל"כאשר זמם",

מ

המשך דברי הכתוב "ועשיתם לו כאשר זמם" - שנאמר "

והנשארים ישמעו ויראו, ולא יוסיפו לעשות עוד

".

ומקשינן: אם כן, ל

רבנן

, למה הם לומדים אזהרה לעונש "כאשר זמם" מ"לא תענה ברעך עד שקר"? והרי בפרשת עדים זוממין עצמה נאמרה האזהרה ש"לא יוסיפו לעשות" כן!?

ומשנינן:

ההוא

קרא,

מיבעי ליה

, לרבנן -