Makkot 18a — Talmud auf Deutsch

ומתרצינן:

אלא

הטעם שלומדים "מתרומת ידך" שיש חיוב מלקות באוכל ביכורים קודם קרייה, אינו משום שלומדים איסור אכילת ביכורים חוץ לחומה בקל וחומר ממעשר, אלא משום שהפרטים בפסוק יז

קרא יתירא הוא,

[עיין לעיל יז א בתחילת הברייתא של רבי שמעון שהבאנו את כל הפסוקים במלואם]

מכדי, כתיב

[שהרי כתוב קודם לכן, בפסוק ו]

"והבאתם שמה

עולותיכם וזבחיכם ואת מעשרתיכם ואת תרומת ידכם ונדריכם ונדבתיכם ובכרת בקרכם וצאנכם.

ואכלתם שם לפני ה' אלהיכם" וגומר

[

דברים יב ו

-

ז

]

אם כן, אחר כך כשכותבת התורה את איסור אכילה חוץ לחומה, דיינו

לכתוב רחמנא "לא תוכל לאוכלם"!

שהרי הפסוק מוסב על הפרטים שפירטה התורה קודם לכן, ולא צריך לפרט שוב את כל הדברים האסורים ,

אז מדוע

מיהדר מפרש בהו רחמנא,

זה שחזרה התורה לפרט: מעשר דגנך ותירושך ויצהרך ובכרת בקרך וצאנך וכל נדריך אשר תדר ונדבתיך ותרומת ידך - למה לי?

אלא

מיותרים הם לענין איסור אכילה חוץ לחומה, ולא מחמת הקל וחומר, אלא מחמת שנתפרשו כבר בפסוק הקודם.

ולכן, תנהו

ליחודי להו

איסורי

לאוי

חדשים, שיש בהם מלקות. הלכך בביכורים תנהו לענין אכילה קודם קרייה שחייב מלקות, וכן

לכל חד וחד

תנהו לאיסור חדש שחייב בו מלקות .

גופא

: שנינו לעיל

אמר רבא: זר, שאכל מן העולה, לפני זריקה, חוץ לחומה, לרבי שמעון לוקה חמש.

א. משום אוכל קדש חוץ לחומה, ונלמד בקל וחומר ממעשר. ב. משום אוכל חוץ לקלעים, ונלמד בקל וחומר מחטאת ואשם. ג. משום אוכל לפני זריקת דמים, ונלמד בקל וחומר מתודה ושלמים. ד. משום זר גמור שאוכל אפילו לאחר זריקה, ונלמד בקל וחומר מבכור. ה. משום אוכל עולה אפילו לאחר זריקה ואפילו לפנים מן הקלעים.

ומקשינן על רבא:

ולילקי נמי משום "וזר לא יאכל כי קדש הם"

[שמות כט], שנאמר גבי קרבנות המילואים, שהיות וכתוב "כי קדש הם", ונתן הכתוב טעם לדבר לפי שהם קדשי קדשים, אם כן, בא להזהיר את הזר בלאו על כל קדשי קדשים, שלוקה הזר על אכילתם. ומדוע לא החשיב רבא לאו זה?

ומתרצינן:

הני מילי

שעובר בלאו זה, רק

היכא דלכהנים חזי.

[ראוי] להם לאכול מהקרבן כשהוא בפנים, שהרי מדובר שם בקרבנות המילואים הנאכלים, שהם חטאת ושלמים, וכתוב שם בתחילת הפסוק "ואכלו אותם אשר כופר בהם".

מה שאין כן

הכא,

בקרבן עולה,

דלכהנים נמי לא חזי

בשרם לאכילה גם כשהוא בפנים המחיצות, היות שכל בשר העולה נשרף כליל על המזבח, אין הם בכלל הלאו הזה, ולכן אינו לוקה משום לאו זה.

ומקשינן:

ולילקי נמי משום

[שמות כט]

"ובשר בשדה טרפה לא תאכלו".

שלמדנו מהמילה המיותרת "בשדה", שמדבר הכתוב בבשר קדשים שיצא חוץ למחיצות, כמו "שדה" שאין בו מחיצות,

כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו, נאסר.

[וכמו כן עובר, שהוציא את ידו [חוץ למחיצת אמו] בשעת שחיטת אמו, לא עלתה לו ליד העובר שחיטה של אמו, ונאסר].

ואם כן, גם במקרה של רבא, צריך ללקות משום לאו זה, ומדוע לא החשיבו רבא?

ומתרצינן:

הני מילי

שעובר בלאו זה, רק

היכא דבפנים

המחיצות

חזי

לאכילה, דומיא ד"בשר בשדה".

מה שאין כן

הכא,

בבשר קרבן עולה

דבפנים נמי לא חזי.

לכן אינו עובר בלאו זה .

ומקשינן:

ולילקי נמי כדרבי אליעזר. דאמר רבי אליעזר,

מזה שכתוב גבי נותר [שמות כט]

"לא יאכל כי קדש

[

הוא

] [

הם

]

".

וכיון שנתן הכתוב טעם לדבר שנפסל "כי קודש הוא", לומדים מכך,