Makkot 14b — Talmud auf Deutsch

ואיבעית אימא, נפקא ליה

מ

"

אחותו

"

דרישא.

שלא היה צריך הכתוב לומר אלא רק "בת אביו או בת אמו", ותיבת "אחותו" ברישא של הפסוק מיותרת היא, והיא באה ללמד על אחותו מאב ומאם [ומעיקר הדין הנאמר בפסוק זה, למדנו שאין חייבי כריתות לוקין, כדלעיל].

וחוזרת הגמרא שוב לבאר את שיטת רבנן:

ואידך,

רבנן, מה יעשו עם יתור "אחותו" דרישא?

ומבארת הגמרא:

ההוא

"אחותו" דרישא, שהוא מיותר -

מבעיא ליה

כדי ללמד

לחלק כרת

, שיהיה עונש כרת לחוד

למפטם

שמן המשחה לעצמו במתכונת שהיתה במקדש,

ו

עונש כרת לחוד למי ש

סך

את שמן המשחה על גופו.

ויש לנו צורך ללמוד זאת מיתור הלשון בפסוק, לפי שהאיסור לפטם שמן המשחה במתכונתו שבמקדש, והאיסור לסוך שמן המשחה על גופו, הם אמנם שני לאוין חלוקים, אך הם נאמרו שניהם בפסוק אחד [שמות ל לא] "על בשר אדם לא ייסך, ובמתכונתו לא תעשו כמוהו", ונאמר בפסוק שלאחריו על שניהם עונש כרת אחד בלבד -

"איש אשר ירקח כמוהו, ואשר יתן ממנו על זר - ונכרת מעמיו".

ולכן, יש צורך בלימוד מיוחד מן הכתוב לחלק את הכרת שלהם, שיהיה חייב על כל אחד ואחד מהלאוים הללו כרת לחוד.

והלימוד שלומדים חכמים לחלק את הכרת של מפטם וסך מיתור המילה "אחותו", שהוא יתור בפסוק של ערות אחות אשה - הוא לפי הכלל "אם אינו ענין כאן - תנהו ענין למקום אחר", שהוא לימוד באחת מהמידות שהתורה נדרשת בהן.

ומבארת הגמרא לרבי יצחק:

ואידך,

רבי יצחק, מהיכן הוא יודע לחלק את הכרת במפטם ובסך -

סבר לה כרבי אלעזר אמר רבי הושעיא

.

דאמר רבי אלעזר אמר רבי הושעיא: כל מקום שאתה מוצא שני לאוין

חלוקים שעונשם כרת,

ו

נאמר בענשם רק

כרת אחד

-

חלוקין הם לקרבן

חטאת, אם עברו עליהם בשוגג, שחייב להביא קרבן בפני עצמו על כל שגגת לאו שיש בו כרת, כי הלאוין החלוקים, הם עצמם מחלקים גם לחטאות ולכריתות.

ובמפטם שמן המשחה ובסך אותו נאמרו בתורה שני לאוין "על בשר אדם לא ייסך, ובמתכונתו לא תעשו". ועל שניהם יחד נאמר, בפסוק הבא, כרת אחד, "איש אשר ירקח כמוהו, ואשר יתן ממנו - ונכרת".

ואי בעית אימא

, רבי יצחק

נפקא ליה

לחילוק כריתות למפטם וסך -

מ

דכתיב בנדה "

ואיש אשר ישכב את אשה דוה

ונכרתו שניהם מקרב עמם".

והכרת האמור כאן, כרת יתירא הוא, שהרי כבר ידעינן שחייבין כרת על כל נדה בפני עצמה מהכתוב "ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב", שממנו למדנו לעיל לחייב כרת על כל אשה.

ויתור הכרת כאן, בא ללמד על כלל ענין הכרת, לומר, שלאוין חלוקים מחלקים גם לכרת, גם אם נאמר בהם רק כרת אחד, כגון מפטם וסך.

ואידך

, רבנן, למה הם אינם לומדים שלאוין מחלקין לכרת מיתור הכרת בנדה? -

כי

ההוא

כרת -

מיבעי ליה

צריך אותו

לכדרבי יוחנן!

דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר

יוחאי: מנין שאין האשה טמאה

בטומאת נדה

עד שיצא מדוה

הדם

דרך ערותה

ולא דרך חתך בדופן גופה? -

שנאמר

"

ואיש אשר ישכב את אשה דוה, וגלה את ערותה

".

וגו

מר.

מלמד

הכתוב

שאין האשה טמאה, עד שיצא מדוה דרך ערותה.

שנינו במשנה:

וטמא שאכל את הקדש

.

והוינן בה:

בשלמא

אדם

הבא למקדש

כשהוא

טמא

, יודעים אנו שהוא לוקה, משום ד

כתיב

בו

עונש, וכתיב

בו גם

אזהרה

.

עונש

-

דכתיב

"

את משכן ה' טמא, ונכרתה

".

אזהרה

דכתיב "

ולא יטמאו את מחניהם

".

אלא טמא שאכל את הקדש

היכן מצינו לו אזהרה, שילקה עליה?

בשלמא עונש

, מצינו לו מקור, ד

כתיב

"

והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה', וטומאתו עליו

-

ונכרתה

".

אלא אזהרה

-

מנלן?

ונחלקו במקור האזהרה רבי יוחנן וריש לקיש:

ריש לקיש אומר

: מדכתיב ביולדת, הטמאה בטומאת לידה, "

בכל קודש לא תגע

". ולקמן מעמידים פסוק זה לאזהרה שלא יאכל אדם טמא בשר קדשים.

ואילו

רבי יוחנן אומר: תני ברדלא

[שם חכם]:

אתיא

, נלמד האיסור של אדם טמא לאכול בקדשים מהאיסור של טמא להכנס למקדש, בגזירה שוה "

טומאתו

-

טומאתו

".

כתיב הכא,

בטמא שאכל את הקודש [ויקרא ז כ], "

וטומאתו עליו, ונכרתה

".

וכתיב התם

, באדם טמא שבא אל המקדש [במדבר יט יג], "

עוד טומאתו בו

".

מה להלן

, בטמא שבא אל המקדש, יש בו גם

עונש ו

גם

אזהרה

למלקות -

אף כאן

בטמא שאכל את הקדש, יש בו גם

עונש ו

גם

אזהרה

למלקות.

ודנה הגמרא בביאור מחלוקתם:

בשלמא ריש לקיש

, הלומד את האזהרה לטמא לאכול קודש מהכתוב "בכל קודש לא תגע",

לא אמר כרבי יוחנן

שלומד זאת מגזירה שוה, כי

גזירה שוה

"טומאתו טומאתו" -

לא גמיר!

דהיינו, לא קיבלה ריש לקיש לגזירה שוה זו מרבו, ואין אדם יכול לדרוש גזירה שוה מעצמו!

אלא רבי יוחנן, מאי טעמא לא אמר כריש לקיש?

והרי כתוב בתורה לאו מפורש "בכל קודש לא תגע", ולמה לו לדרוש זאת מגזירה שוה!

אמר לך

רבי יוחנן:

ההוא

"בכל קדש לא תגע", אינו אזהרה לטמא שלא יאכל בשר קודש, אלא הוא

אזהרה לתרומה!

ולהלן יתבאר כלפי מה אמורה אזהרה זו בתרומה.

וריש לקיש

, הדורש פסוק זה להזהיר טמא שלא יאכל קדש -

אזהרה ל

טמא שלא יאכל

תרומה, מנא ליה?

-

נפקא ליה

, לומד הוא זאת

מ

דברי הכתוב [ויקרא כב]: "

איש איש מזרע אהרן, והוא צרוע או זב

בקדשים לא יאכל".

כיון שאמר הכתוב "איש איש מזרע אהרן", כוונתו היא: אסור לזרע אהרן, כאשר הוא טמא, לאכול אכילת קדשים בדבר שהוא שוה בכל איש ואיש מזרע אהרן.

ו

איזהו דבר שהוא שוה בזרעו של אהרן

, שאוכלין בו כולם בשוה, אנשים ונשים, ואפילו כהנת שנישאה לישראל, והיא עתה אלמנה או גרושה ממנו, שהיא שבה לבית אביה [כשאין לה זרע מישראל]? -

הוי אומר זו תרומה,

שהכל שוים באכילתה.

ולא בשר קדשים, שאין הכל שוים באכילתם.

לפי שבשר קדשי קדשים, כמו חטאת, אינם נאכלים אלא לכהנים זכרים, וחזה ושוק של קדשים קלים אינם נאכלים לכהנת שנישאת לישראל, ושבה לבית אביה.

ומכאן למד ריש לקיש שתרומה אסורה באכילה לטמאים.

ואידך

, מעתה יש להסביר את שיטת רבי יוחנן, מדוע לא למד כריש לקיש שהאיסור של טמא לאכול תרומה נלמד מ"איש איש", וממילא הפסוק "בכל קודש לא תגע" נשאר פנוי לאסור טמא באכילת קדשים. ולמה לו לרבי יוחנן ללמוד את איסור הטמא באכילת קדשים בגזירה שוה, כשיש לו פסוק מפורש בתורה לאסור זאת!?

ההוא

קרא של "איש איש" בא אמנם

ל

אסור

אכילה

של תרומה לטמא, וכדריש לקיש.

ו

אולם,

הא

קרא "בכל קודש לא תגע", בא

לנגיעה

של טמא [בתרומה], ואין ללמוד ממנו איסור לטמא שאוכל קודש.

ועתה מקשה הגמרא לריש לקיש:

וריש לקיש

, האם סבור הוא ש

האי

קרא "

בכל קדש לא תגע

" -

להכי הוא דאתא

, לאסור לטמא לאכול קדשים!?

והרי לשיטתו במקום אחר,

ההוא

קרא -

מיבעי ליה

ללמוד ממנו עונש

לטמא שנגע בקדש

.

דאיתמר: טמא שנגע בקדש

-

ריש לקיש אומר, לוקה

.

רבי יוחנן אומר, אינו לוקה

.

ומבארת הגמרא במה נחלקו:

ריש לקיש אומר לוקה,

משום דכתיב "

בכל קודש לא תגע

".

ואילו

רבי יוחנן אומר אינו לוקה

, משום שהוא סובר כי

ההוא

קרא "בכל קדש לא תגע" -

אזהרה ל

נגיעת

תרומה הוא דאתא

, שלא יגע הטמא בתרומה, ולא מדבר הכתוב בטמא שנגע בקודש.

ומוכח, שלפי ריש לקיש בא הכתוב "בכל קודש לא תגע" לומר שאסור לטמא לנגוע בקדשים. ואם כן איך למד ריש לקיש מהפסוק הזה לאסור לטמא לאכול קדשים.

ומתרצת הגמרא: ניתן ללמוד את שני הדברים מהפסוק הזה:

איסור

טמא שנגע בקדש

נלמד

מדאפקיה רחמנא

לאיסור

בלשון

"

נגיעה

".

ואזהרה לאוכל

קדש בטומאה - נלמד מכך ש

אתקוש

בפסוק הזה

קדש למקדש

.

דכתיב "בכל קדש לא תגע, ואל המקדש לא תבא".

ודרשינן: מה הבא אל המקדש כשהוא טמא, ענוש כרת, אף האזהרה על קדש, היא בדבר שיש בו כרת.

וכיון שעל נגיעה אין כרת, שמע מינה שמלבד איסור הנגיעה יש גם אזהרת אכילה בטומאה, שעליו יש עונש כרת.

ואכתי

, עדיין יש להקשות:

וכי האי קרא

להכי הוא דאתא

, לאזהרת טמא שאכל קדש?

והרי

ההוא

קרא,

מבעי ליה לטמא שאכל בשר קדש לפני זריקת דמים.

דאיתמר: טמא שאכל בשר קדש לפני זריקת דמים,

שעדיין לא הותר הבשר לטהורים -

ריש לקיש אומר: לוקה

.

רבי יוחנן אומר: אינו לוקה

.

ומבארינן טעמייהו:

ריש לקיש אומר לוקה,

משום דכתיב "

בכל קדש לא תגע

".

ופסוק זה משמע לרבות בכל ענין,

לא שנא לפני זריקה, ולא שנא לאחר זריקה.

ואילו

רבי יוחנן אומר אינו לוקה,

משום שהולך

רבי יוחנן לטעמיה,

שלימוד האזהרה לטמא שאכל קדש, הוא מגזירה שוה מטמא הנכנס למקדש.

דאמר קרא

בעונש הטמא שאכל קדש, "

טומאתו

עליו", ונאמר בטמא הנכנס למקדש "עוד

טומאתו

בו".

וכי כתיב

"והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים אשר לה', ו

טומאתו

עליו", בעונש הכרת של טמא אשר אכל קדש,

לאחר זריקה הוא דכתיב

.

וכדילפינן בתורת כהנים, מהפסוק "כל טהור יאכל בשר", שרק הבשר שהותר לאכילת הטהורים חייבין הטמא האוכלו כרת משום טומאה, והיינו לאחר זריקה של הדם.

וכיון שביארנו כי ריש לקיש דורש את הפסוק "בכל קדש לא תגע" לטמא שאכל בשר קדש לפני זריקת דמים, אם כן, כיצד למד מכאן גם לטמא שנגע בקדש.

ומתרצינן:

ההיא

הלכה, שאף על אכילת טמא קודם זריקת דמים לוקה -

מ"בכל" קדש נפקא.

ש"בכל" משמע בין קודם זריקה, ובין לאחריה.

תניא כוותיה דריש לקיש

, החולק על רבי יוחנן, ולומד אזהרה לטמא שאכל את הקדש מ"בכל קדש לא תגע".

דתניא: "

בכל קדש לא תגע

" -

אזהרה לאוכל

בשר קודש בטומאה.

אתה אומר אזהרה לאוכל, או אינו אלא אזהרה לנוגע

, שלא יגע בקודש כשהוא טמא?

תלמוד לומר

"

בכל קדש לא תגע, ואל המקדש

לא תבוא".

מקיש

הכתוב

קדש למקדש

-

מה

ביאת

מקדש

הוא

דבר שיש בו נטילת נשמה

, שהבא אל המקדש כשהוא טמא עונשו בכרת -

אף כל

קדש האמור בפסוק, דהיינו "בכל קודש לא תגע", הוא

דבר שיש בו נטילת נשמה

.

ואי

, אם תרצה לומר שבא הכתוב "בכל קודש לא תגע" לאסור אדם טמא

בנגיעה

בקודש -

מי איכא

בו

נטילת נשמה!?

והרי אין כרת על טמא שנוגע בקדש!

אלא

בהכרח, שבא הכתוב לאסור את הטמא

באכילה

מן הקדש, ועונשו בכרת.

ומוכח מברייתא זו כריש לקיש!

אמר רבה בר בר חנה: אמר רבי יוחנן: כל לא תעשה שקדמו עשה,

שנכתב קודם הלאו, ואפשר לקיימו גם לפני שעובר על הלאו.

לוקין עליו

מפני שאינו מנתק את הלאו, שהרי לא בא לתקנו, ולהפטר בו אחר שעבר, אלא עשה בפני עצמו הוא, ועל הלאו לוקין.