Kidduschin 7a — Talmud auf Deutsch

אמר רבא

:

[א] אשה שאמרה לאיש:

תן מנה לפלוני

[לא לי עצמי]

ואקדש

אני

לך

באותו מנה.

והלך האיש, ונתן מנה לאותו פלוני, ואמר לה לאשה: התקדשי לי במנה שנתתי לפלוני על פי בקשתך ליתן לו, ולהתקדש לי בכך - הרי זו

מקודשת,

אף על פי שהיא עצמה לא קיבלה דבר.

ואפשרות מעשה קנין של קידושין בצורה הזאת, נלמדת

מדין ערב

.

כמו שמצאנו בתורה, שערב משתעבד למלוה לפרוע את חוב הלוה, אף על פי שהוא עצמו לא קיבל דבר, כך מתקדשת האשה לאיש במעות שהוא נתן לאיש אחר בציוויה, כמו שהיא מתקדשת כאשר שהוא נותן לה עצמה את המעות.

שהרי

ערב,

וכי

לאו

, האם לא,

אף על גב דלא מטי הנאה לידיה

, שלא הגיעה הנאת המעות לידיו, אלא לידי הלווה, בכל זאת

קא משעביד נפשיה

, יכול הוא לשעבד את עצמו למלוה, בלי קבלת הנאה, אלא רק בכך שהמלוה נתן את המעות ללוה, על פי בקשתו -

האי איתתא נמי

, כך גם אשה זו,

אף על גב דלא מטי

, שלא הגיעה

הנאה

של המעות

לידה,

בכל זאת

קא משעבדה, ומקניא

את

נפשה

לבעלה, בכך שהבעל נתן את המעות לאדם אחר, על פי בקשתה. [ב] אדם ששלח את חבירו לקדש לו אשה, והוציא השליח מעות מכיסו, ואמר השליח לאשה:

הילך מנה

שלי,

והתקדשי

בו

לפלוני

המשלח - הרי זו

מקודשת

למשלח, אף על פי שכסף הקידושין ניתן לה מכיסו של השליח, ולא מבעלה.

ודבר זה נלמד

מדין עבד כנעני

.

כמו ששנינו להלן [כב ב] שעבד כנעני קונה את עצמו [יוצא לחרות] בכסף, על ידי שאחרים נותנים לבעלים כסף דמי פדיונו, ובכך הוא קונה את עצמו ויוצא לחרות.

שהרי

עבד כנעני,

וכי

לאו

, האם לא,

אף על גב דלא קא חסר

העבד מממונו

ולא מידי

[כלום], בכל זאת

קא קני נפשיה

, קנה את עצמו בממון שנתנו אחרים בעבורו.

אם כן,

האי גברא נמי

, גם איש זה המקדש את האשה,

אף על גב דלא קא חסר

מממונו

ולא מידי

[כלום], בכל זאת

קא קני להאי איתתא

, קונה את האשה הזאת, בממון שאחרים נתנו לה עבור קידושיה לו.

[ג] אשה שאמרה לאיש:

תן מנה לפלוני

מכספך,

ואקדש אני לו

[לפלוני המקבל את המנה], באותו מנה שתתן לו בגלל בקשתי -

הרי זו

מקודשת.

אף על פי שיש כאן שני חסרונות: א. האשה לא קבלה דבר. ב. המקדש לא נחסר כלום.

ודבר זה נלמד

מדין שניהם

, מצירוף שני הדינים הללו, דין ערב ודין עבד כנעני - א. בענין החסרון הראשון, שהאשה לא קיבלה דבר, נלמד מערב שאין בכך חסרון -

שהרי

ערב, לאו

, האם לא,

אף על גב דלא קא מטי

[מגיעה]

הנאה לידיה,

בכל זאת

קא משעבד נפשיה

בכך שהמלוה נתן את מעותיו לללוה על פי בקשתו.

ואם כן

האי איתתא נמי

, גם אשה זו,

אף על גב דלא קא מטי

, שלא מגיעה

הנאה לידה,

בכל זאת

קא מקניא נפשה

במעות שנתנו לבעלה לפי בקשתה.

ושמא תאמר:

מי דמי!?

וכי זה דומה לדין ערב? הרי

ערב, האי דקא קני ליה

, אותו אדם שקונה שיעבוד על הערב [המלוה],

קא חסר ממונא

, התחסר ממונו בכך שנתנו ללוה על פי בקשת הערב, ולכן השתעבד לו הערב.

אך

האי גברא

, שאמרה האשה לתת לו ממון ותתקדש לו, רק

קא קני לה להאי איתתא

, הרי אדם זה קונה את האשה הזאת,

ולא קא חסר, ולא מידי!

שהוא לא נחסר כלום, וכיצד זה תיקנה לו האשה, אחרי שהוא לא הוציא כל ממון מצידו?

תשובתך -

ב.

עבד כנעני יוכיח, דלא קא חסר ממונא, ו

בכל זאת

קא קני נפשיה

, קונה הוא את עצמו על ידי שנתנו אחרים ממון עבורו. ומכאן אתה למד, שאף המקדש אשה, יכול הוא לקנותה, על אף שהוא עצמו לא נחסר ממון כלל, אלא אחרים נתנו ממון עבורו.

ושמא תאמר:

מי דמי

, וכי דומה הבעל המקדש בלי נתינת ממון לעבד כנעני הקונה עצמו ללא נתינת ממון מצידו?!

הרי

התם

, בעבד כנעני,

האי דקא מקני

-

קא קני!

האדון, המקנה את העבד לעצמו, קונה [מקבל] בשכרו את כסף פדיונו [אם כי הכסף מגיע לידו מאנשים אחרים עבור שחרור העבד, ולא מהעבד עצמו].

אך

הכא

, כאן, הרי האשה היא המקנה עצמה והבעל הוא הקונה אותה, ואם אומרת האשה לאדם אחר: תן מנה לפלוני, ואקדש אני לו -

האי איתתא

, אשה זו

קא מקניא נפשה, ולא קא קניא ולא מידי!

האשה הזאת, המקנה את עצמה לבעל באופן שכזה, אינה קונה [מקבלת] עבור הקנאתה דבר!

ומנין לנו שאף באופן שכזה מועיל קנין כסף?

תשובתך -

ערב יוכיח

ש

אף על גב דלא קא מטי

, שלא מגיעה

הנאה לידיה

[אלא ליד הלוה], בכל זאת

משעבד

את

נפשיה

.

וכיוצא בזה אשה, גם אם אינה מקבלת דבר עבור הקנאתה לבעלה, יכולה היא להתקדש לו בכסף שנתנו לו אחרים על פי בקשתה.

ועתה ממשיכה ומביאה הגמרא ספק של רבא באופן אחר של נתינת כסף קידושין, מה דינו:

בעי

[שאל]

רבא

: אשה שנתנה כסף לאיש, ואמרה לו:

הילך מנה, ואקדש אני לך

.

והאיש קיבל מידיה את המנה, ואמר לה "התקדשי לי בכך" -

מהו?

הדין בזה?

אמר מר זוטרא משמיה דרב פפא: מקודשת.

והבין רב אשי, שטעם הדבר הוא, משום קנין "אגב".

כלומר, אגב שהאיש קונה את המנה מיד האשה, הרי הוא קונה עמו גם את האשה עצמה.

וכעין ששנינו להלן [כו א], שמטלטלין נקנים אגב הקרקעות. דהיינו, אדם שרוצה לקנות מחבירו קרקע ומטלטלין, יכול הוא לעשות מעשה קנין בקרקע, ואגב כך נקנים לו גם המטלטלין בלי שיעשה במטלטלים כל קנין [וכפי שיובא בגמרא בסמוך].

אמר ליה רב אשי למר זוטרא

: לדבריך שאמרת בשם רב פפא, שאשה שנותנת לאיש כסף, ואומרת לו "הילך מנה, ואקדש אני לך" מקודשת,

אם כן

יש להקשות -

הרי קנין האדם הוקש לקנין הקרקע, שנאמר לגבי קנין העבדים [ויקרא כה]: "והתנחלתם אותם [את העבדים הכנענים] לרשת אחוזה [כאחוזת קרקע] ". ומכאן יש ללמוד שדין האדם כדין הקרקע.

ואם כן, נמצא לדבריך, שכאשר האיש קונה את האשה [שדינה כמקרקעין] אגב קנינו בכסף שמקבל ממנה [שדינו כמטלטלים] -

הוה ליה

, הרי מעשה קנינו הוא, כמו

נכסים שיש להם אחריות

, קרקע, ה

נקנין עם

, אגב, באמצעות קנין הנעשה ב

נכסים שאין להם אחריות

[מטלטלין].

דהיינו, שאגב הקנין הנעשה בכסף, שהוא דבר המיטלטל, נקנית הקרקע.

וקשה:

ו

הרי

אנן, איפכא תנן!

הרי אנו שונים [להלן כו א], להיפך:

דתנן:

נכסים שאין להם אחריות

[מטלטלים] -

נקנין עם

אגב

נכסים שיש להם אחריות

[מקרקעים], על ידי קנית הקרקע

ב

קנין

כסף, בשטר, ובחזקה

.

ומשמע ממשנה זאת, שדוקא מטלטלין נקנים אגב הקרקע, ואילו הקרקע אינה נקנית אגב המטלטלין.

ואם כן, האיך יתכן שהאשה [שדינה הוא כקרקע], נקנית אגב המנה [שהוא מטלטלין]?

אמר ליה

מר זוטרא תירוץ:

מי סברת

, האם אתה סבור שמדובר כאן בכגון

ד

האשה

אמרה ליה

לאיש "קנה אותי "אגב" קנית המנה"?

אין הדבר כן!

אלא

הכא

[כאן]

באדם חשוב

, שאינו רגיל לקבל מתנות,

עסקינן

.

שהאשה רוצה להתקדש לו, ויש לה הנאה מכך שהוא התרצה לקבל ממנה מתנה. ואותה הנאה שוה לה פרוטה, מפני שהיא היתה מסכימה לתת לאדם פרוטה כדי שיפציר בו [באדם החשוב] לקבל ממנה מתנה.

דבההיא הנאה דקא מקבל

האדם החשוב

מתנה מינה

, ממנה -

גמרה

, הסכימה האשה בדעתה,

ומקניא ליה נפשה

. מקנה היא בזאת את עצמה אליו מדין קנין "כסף" [כיון שאותה הנאה הבאה לה ממנו בקבלת מתנתה חשובה אצלה שוה פרוטה, והרי היא כאילו נתן לה כסף בקידושיה].

והגמרא חוזרת ודנה בדברי רבא, הלומד מערב ומעבד כנעני לגבי קידושי אשה -

איתמר נמי משמיה דרבא: וכן

הדין

לענין ממונא

.

והיינו, שלמדים מדין השתעבדות הערב בהלואה, ומדין שיחרור עבד כנעני בכסף על ידי אחרים, לגבי קנין כסף בקרקע -

א. המוכר שדה לחבירו, ואמר לו: "תן כסף לפלוני ושדי מכורה לך בו", הרי אף על פי שהמוכר לא קיבל את הכסף, בכל זאת השדה נקנית לקונה מדין "ערב".

[כמו שהערב מתחייב ממון למלוה, אף על פי שהכסף שנתן המלוה מגיע ליד הלוה, ולא לידיו].

ב. האומר לחבירו: "הילך מנה שלי, ותהיה שדך מכורה לפלוני", הרי אף על פי שהקונה לא שילם את הכסף, בכל זאת קנה את השדה מדין "עבד כנעני".

[כעבד כנעני שיוצא לחרות על ידי שאחרים פודים אותו מכספם, והוא עצמו לא שילם מאומה].

ג. האומר לחבירו: "תן מנה לפלוני ותקנה לו שדי באותו מנה", קונה מדין שניהם.

[שהרי יש כאן שני חסרונות: א. המוכר לא קיבל כלום. ב. הקונה לא שילם מכספו כלום. ולפיכך למדים מדין שניהם].

והגמרא מבארת מדוע הוצרך רבא להשמיענו את הדינים הללו גם בענין קידושין וגם בענין ממון: ואמרינן:

וצריכא

, הוצרך רבא להשמיע זאת בשני המקומות:

משום

דאי אשמועינן

, שאילו היה משמיענו רבא רק לענין

קידושין,

היה אפשר לומר שהקניינים הללו מועילים רק בקידושין

משום דהא איתתא, ניחא לה בכל דהו

. מפני שאשה מסכימה להתקדש בכל קנין שהוא, ואפילו בקבלת טובת הנאה בלבד.

ו

כד

אמר

ריש לקיש

:

דאמר ריש לקיש: טב למיתב טן דו, מלמיתב ארמלו

. טוב לה לאשה לשבת בצוותא עם בעל כל שהוא, כדי שיהיו שני גופים יחד, מאשר לשבת בודדה כאלמנה. ואף על פי שאין הבעל טוב בעיניה, בכל זאת היא מתרצה בקידושיו, כדי שהיא לא תהיה בודדה.

והיות שנוח לאשה להתקדש כדי שלא תהיה בודדה, אפילו לאדם שאינו טוב בעיניה, כמו כן יש לומר, שמטעם זה היא מוכנה להקנות עצמה לבעלה אפילו בטובת הנאה בלבד, ואף על פי שאינה מקבלת ממון גמור בקידושיה.

אבל

לענין

ממונא

-

אימא לא

. הייתי אומר, שאי אפשר לקנות קרקע בלא נתינת כסף גמור מהקונה למוכר.

ולפיכך הוצרך רבא להשמיענו את דבריו לענין ממונא.

ואי אשמועינן

רק לענין

ממונא

בלבד, היה אפשר לומר שדין ערב ועבד כנעני מועילים רק בקנין ממון,

משום דאיתיהיב

, שניתן הממון

למחילה

. דהיינו, אדם רשאי למחול על ממון המגיע לו [ולפיכך המוכר יכול להתרצות לקנין גם אם אינו מקבל מהקונה ממון, אלא הוא ניתן כדין ערב או כדין עבד כנעני].

אבל

לענין

קידושין, אימא

, הייתי אומר שדיני ערב ועבד כנעני

לא

מועילים בהם, אלא צריך הבעל לתת כסף קידושין לאשה.

לפיכך

צריכא

.

היה רבא צריך להשמיענו את דבריו בשני המקומות [גם בקידושין וגם בממון].

ועתה הגמרא מביאה מימרא נוספת של רבא, הדנה בלשון קידושין. ובהמשך, רבא מסתפק בענין כסף קידושין:

אמר רבא

: האומר לאשה:

התקדשי לי לחציי

הרי זו

מקודשת.

אבל האומר לאשה:

חצייך מקודשת לי

-

אינה מקודשת.

[ולהלן יתבאר מה אמר רבא, ומה הוא טעמו].

אמר ליה אביי לרבא

יש לתמוה על דבריך:

מאי שנא

, הרי במה שונה ומיוחד האומר "

חצייך מקודשת לי

", שאמרת

דאינה מקודשת

, הרי זה משום שבענין קידושין "כי יקח איש

אשה

"

אמר רחמנא

[דברים כב], ומשמע שאפשר לקדש רק אשה שלימה,

ולא חצי אשה!

אם כן,

הכי נמי

, גם האומר "התקדשי לי לחציי", לא ראוי שקידושיו יהיו קידושין, שהרי "כי יקח

איש

",

אמר רחמנא, ולא

"כי יקח

חצי איש

אשה"! שהרי אם מקדש אשה לחציו, משמעות הדברים היא כי רק חצי ממנו קידש אותה.

ומדוע אמרת שאם אומר אדם "התקדשי לי לחציי", הרי זו מקודשת?

אמר ליה רבא: הכי השתא!?

מהו הדמיון בין שני הדברים:

שהרי אדם האומר לאשה "חצייך מקודשת לי", התכוין בכך להתיר לה להנשא לאדם נוסף זולתו. והרי זה כאילו חציה שלו וחציה של אחר.

וכיוצא בזה האומר "התקדשי לי לחציי", התכוין שתהא לו רשות לישא אשה נוספת. והרי זה כאילו חציו שלה, וחציו של אשה אחרת.

וכל מקום שאפשר לפרש את דבריו באופן שלא התכוין לחצי הגוף ממש, אנו מפרשים כן, ואם כן -

התם

, שם, באומר "חצייך מקודשת לי", אי אפשר לפרש שכוונתו היתה לקדש את כולה, ובכל זאת להתיר לה להנשא לאדם נוסף, שהרי

איתתא לבי תרי

-

לא חזיא

.

אשה אינה יכולה להנשא לשני גברים. ובהכרח, שהתכוין לקדש את חצי גוף האשה בלבד, ולהשאיר את חציה לאחר.

ואי אפשר לעשות כך, כי "אשה" אמר הכתוב, ולא חצי אשה!

אלא

, אבל באומר "התקדשי לי לחציי", אפשר לפרש את דבריו באופן שלא התכוין לחצי גופו ממש.

שהרי

גברא

-

מי לא חזי לבי תרי?

וכי איש אינו יכול לישא שתי נשים?!

ו

כיון שמותר לו לאדם לישא שתי נשים יש לומר ש

הכי קאמר לה

, כך התכוין לומר לה לאשה:

אמנם את מקודשת לכל גופי, אלא

דאי בעינא למינסב אחריתי, נסיבנא

. שאם ארצה לישא אשה אחרת, אשא אותה.

[וכינה זאת בדרך מליצה, כאילו היא מקודשת לחציו בלבד].

ומאחר שקידש את האשה לכל גופו, לפיכך קידושיו קידושין.

ומקשה מר זוטרא על מה שאמר רבא באומר "חצייך מקודשת לי", שאינה מקודשת:

אמר ליה

, הקשה

מר זוטרא בריה דרב מרי

קושיא

לרבינא

:

אמנם לא יתכן שחצי גוף האשה יהיה מקודש, שהרי נאמר "אשה", ולא חצי אשה. אבל מאחר שהמקדש אמר לאשה "חצייך מקודשת", בלשון הקדש, אם כן -

וניפשטו לה קידושי בכולה!

יתפשטו הקידושין שעשה בחצי האשה בכל גוף האשה, כדין המקדיש חצי בהמה לקרבן, שהקדושה מתפשטת בכל גוף הבהמה, ונעשית כולה קרבן -

שהרי

מי לא תניא

, האם לא כך שנינו -

האומר

על רגל בהמה:

רגלה של

בהמה

זו

, תהא קדושה בקדושת

עולה

-

תהא

, תעשה בכך הבהמה

כולה

קדושה בקדושת קרבן

עולה!

וכיוצא בה ראוי לומר גם במקדש חצי אשה, שהיא מקודשת כולה, מפני שהקידושין שעשה בחצייה, מתפשטים בכולה, כהתפשטות הקדשו בחצי בהמה בכל הבהמה!

ומדוע אמר רבא שאינה מקודשת?

ו

שמא תתרץ, שרבא סובר כי אף המקדיש חצי בהמה אין כולה מקודשת, שהרי הברייתא במסכת תמורה [יא ב] מביאה דעת החולקים, הסוברים שהאומר "רגלה של בהמה זו עולה", אין כולה עולה!

אי אפשר לומר כן.

שהרי

אפילו למאן דאמר

שהאומר "רגלה של זו עולה"

אין כולה עולה, הני מילי

, הדברים אמורים דוקא

היכא

[היכן]

דמקדיש דבר שאין הנשמה תלויה בו

, כמו רגל, שאף אם יטול את אותו האבר הבהמה לא תמות.

אבל

ה

מקדיש דבר שהנשמה תלויה בו

[כגון המקדיש את לב הבהמה, או את חצי גוף הבהמה, שאם יטלוהו מן הבהמה היא תמות] - לדברי הכל

הויא כולה עולה!

וכיוצא בזה במי שאומר לאשה "חצייך מקודשת לי", הרי קידש אותה בדבר שהנשמה תלויה בו [שאם יטלו מהאשה חצי מגופה, היא תמות], וראוי שיפשטו קידושיו בכולה, לדברי הכל!

ואם כן חוזרת הקושיא: מדוע אמר רבא באומר "חצייך מקודשת לי", שאינה מקודשת!?

וענה רבינא למר זוטרא בריה דרב מרי:

מי דמי!?

וכי יש לדמות את קידושי אשה להקדש, ולומר, כשם שהקדש בחצי בהמה מתפשט בכל גוף הבהמה, כך קידושין בחצי אשה פושטים בכל האשה?

והרי יש לחלק ביניהם:

התם

, במקדיש חצי בהמה, אין מי שיעכב את הקדשו מלהתפשט, שהרי

בהמה

היא, והיא שייכת לו, ואין בכחה לעכב בידו מלעשות בה כל דבר.

אבל

הכא

, במקדש חצי אשה, הרי לאשה יש

דעת אחרת

, והיא חשובה כמותו, ובכחה להתנגד לקידושיה אליו [שהרי אם אין רצונה להתקדש לו, אין קידושיו קידושין].

וכיון שקידש את חציה, ולא התרצה האשה אלא לכך שחציה בלבד יתקדש לו, אין בכח דיבורו לקנות את כולה, נגד רצונה.

ורבינא מוכיח שכאשר יש "דעת אחרת" אין כח בדיבורו להתפשט מעבר למה שהקדיש:

הא לא דמיא

, קידושי חצי אשה, אינם דומים למקדיש חצי בהמתו,

אלא להא דאמר רבי יוחנן

[להלן], שמוכח מדבריו [של רבי יוחנן] שבהמה של שני שותפין, שאחד מהם הקדיש את חלקו, אין ההקדש מתפשט על חלק חברו, ואין הבהמה קדושה אלא בחציה בלבד.

וטעם הדבר, מפני שחציה השני של הבהמה שייך לדעת אחרת [לשותף השני], וזה מונע את ההקדש מלהתפשט בכולה.

וכיוצא בזה המקדש חצי אשה, מאחר והאשה היא דעה אחרת, שיש לה זכות להתנגד לקידושין, לפיכך אין הקידושין פושטים בכולה.

והגמרא מביאה את דברי רבי יוחנן כלשונם:

בהמה שהוקדשה לקרבן, ואירע שהיא נדחתה [נפסלה] שעה אחת מלהקרב על המזבח, חל בה דין "דיחוי" מהקרבה. ולכן, אפילו אם אחר כך היא נעשית ראויה להקרבה, היא נשארת דחויה לעולם, ונפסלה להקרבה לעולם.

וכך אמר רבי יוחנן:

בהמה של שני שותפין

, ש

הקדיש

שותף אחד את

חציה

השייך לו,

ו

לאחר מכן

חזר ולקחה

, קנה את חציה השייך לשותף השני,

והקדישה

שנית, כדי שכל הבהמה תהיה קדושה -

א. הרי זו

קדושה

כולה.

ב.

ו

למרות שהבהמה כולה קדושה עתה, בכל זאת היא

אינה קריבה

על המזבח. כי בשעה שהקדיש את חציה הראשון, לא היתה הבהמה ראויה להקרב, שהרי חציה היה אז חולין. והואיל והקדושה שחלה בבהמה בתחילה היתה בגדר "קדושה דחויה" [שהיא דחויה אז מלהקרב על המזבח], חל בבהמה דין "דיחוי".

כי מאחר והקדושה היתה דחויה שעה אחת מלהקרב, הרי היא דחויה לעולם.

ומה תקנתה? - שתמכר, ויקנה אחרת בדמיה, ויקריב אותה.

ג.

ועושה תמורה

. אם אמר על בהמה אחרת "הרי זו תמורתה", חלו בה דיני תמורה. דהיינו, הבהמה הראשונה עומדת בקדושתה, והבהמה השניה נעשית קדושה אף היא [ונקראת "תמורה"].

ותמורתה

הרי היא

כיוצא בה!

שאף היא אינה ראויה להקרבה, כי הואיל וקדושתה באה מכח המרתה בקדושה דחויה, אף הקדושה שחלה בתמורה היא "קדושה דחויה", על כל דיניה.

עד כאן דברי רבי יוחנן.

ומתוך דברי רבי יוחנן למדנו, שמתחילה, כשהקדיש השותף האחד את חלקו, לא התפשטה הקדושה בכל הבהמה, אלא חציה בלבד קדוש.

וטעם הדבר: מפני שחצי הבהמה השני שייך לדעת אחרת [דהיינו לשותף השני]. ומכאן אתב למד, כי כאשר יש דעת אחרת שבידה להתנגד לכך, אין הקדושה מתפשטת [ולפיכך אף האומר לאשה "חצייך מקודשת לי", אין הקידושין מתפשטים בכולה, מפני שבכחה להתנגד לכך].

ואגב שהגמרא הביאה את המימרא של רבי יוחנן, היא מביאה את הדינים שיש ללמוד מדבריו:

ואמרינן:

שמע מינה תלת

. יש לנו ללמוד מהמימרא של רבי יוחנן שלשה חידושים: