Kidduschin 6a — Talmud auf Deutsch

ענה אביי:

הני

לישני בתראי קא משמע לן

שמואל בא להשמיענו את הלשונות האחרונים [שנאמרו בהמשך דברי שמואל].

דהיינו, "הריני אישך", "הריני בעליך", אין כאן בית מיחוש. וכן בגירושין "איני אישך", אין כאן בית מיחוש.

וטעמו של שמואל:

הכא

בענין קידושין,

כתיב

[דברים כד]: "

כי יקח

איש אשה",

ולא שיקח את עצמו

אליה.

והכא

בענין גירושין,

כתיב

[שם]: "

ושלחה

מביתו",

ולא שישלח את עצמו.

והגמרא ממשיכה לדון בלשונות נוספים של קידושין:

תנו רבנן

:

המקדש אשה ואומר לה:

"הרי את אשתי"

, או

"הרי את ארוסתי"

, או

"הרי את קנויה לי"

\-

מקודשת

.

וכן האומר:

"הרי את שלי", "הרי את ברשותי", "הרי את זקוקה לי"

-

מקודשת.

ומקשינן: מדוע התנא חילק את הלשונות הללו לשני משפטים?

וליתנינהו כולהו כחדא!

היה ראוי לו לשנות את כל הלשונות במשפט אחד!

ומתרצינן:

תנא, תלת תלת שמעינהו, וגרסינהו

. התנא שמע כל שלשה מהם בנפרד, ושנה אותם בנפרד כדרך ששמעם.

איבעיא להו

הסתפקו בני הישיבה:

[א] האומר לאשה "הרי את

מיוחדת לי"

-

מהו

הדין בזה? האם זה לשון קידושין, וכלשון הפסוק [בראשית ב] "ודבק באשתו והיו לבשר אחד", או לא?

[ב] האומר:

"מיועדת לי",

מלשון "יעוד", שהוא לשון קידושין באמה העבריה -

מהו

הדין בזה?

[ג] האומר לאשה: "הרי את

עזרתי

" - על שם שהאשה נקראה בתורה "עזר" ["אעשה לו עזר כנגדו", בראשית ב] -

מהו

הדין בזה? [ד] "נגדתי" - מלשון "עזר כנגדו" [שם] שנאמר לגבי האשה -

מהו

הדין בזה?

[ה]

"עצורתי"

מלשון "עצרת" [דהיינו אסיפה], כלומר שתהיי אסופה עמי בבית, -

מהו

הדין בזה?

[ו]

"צלעתי"

על שם שהאשה נלקחה מן הצלע [כמבואר בראשית ב] -

מהו

הדין בזה?

[ז]

"סגורתי"

על שם שנאמר בענין האשה שנלקחה מן הצלע של האדם "ויסגור בשר תחתנה" [שם] -

מהו

הדין בזה?.

[ח]

"תחתי"

-

מהו

הדין בזה?

[ט]

"תפושתי"

-

מהו

הדין בזה? [י] "לקוחתי" [על שם "כי יקח איש אשה" דברים כד] -

מהו

הדין בזה?

ומסקינן:

פשוט מיהא חדא

. פשוט, לפחות, ספק אחד מכל הספקות:

דתניא: האומר

לאשה "הרי את

לקוחתי"

-

הרי זו מקודשת, משום שנאמר

בענין קידושין [דברים כד]:

"כי יקח איש אשה".

איבעיא להו

הסתפקו בני הישיבה:

האומר לאשה "הרי את

חרופתי"

-

מהו

הדין בזה?

תא שמע

ברייתא שדיברה בפירוש על זה:

דתניא: האומר "חרופתי"

, הרי זו

מקודשת

.

שכן ביהודה קורין לארוסה "חרופה".

ותמהינן:

ו

כי אנשי

יהודה הויא

הם

רובא דעלמא?

האם רוב אנשי העולם הם, עד שנאמר שלשונם היא הקובעת?! ומדוע פסקה הברייתא שבכל מקום בעולם, האומר לאשה "חרופתי", הרי זו מקודשת, בגלל שביהודה קורין לארוסה חרופה?

ומתרצינן:

הכי קאמר

, כך כוונת הברייתא לומר:

האומר "חרופתי"

-

מקודשת,

לפי

שנאמר

[ויקרא יט]

"והיא שפחה נחרפת לאי ש"

.

דהיינו, שנאמר בענין שפחה חרופה [ויקרא יט כ]: "ואיש כי ישכב את אשה, והיא שפחה נחרפת לאיש. והפדה לא נפדתה, או חפשה לא ניתן לה. והביא את אשמו".

ונחלקו תנאים מה היא שפחה חרופה ["נחרפת לאיש"]:

לדעת רבי עקיבא, מדבר הכתוב בשפחה שחציה שפחה כנענית וחציה בת חורין שהתקדשה לעבד עברי המותר בשפחה כנענית [כגון שפחה השייכת לשני אדונים, ואחד מהם שיחררה, ונמצא שחציה שפחה וחציה בת חורין].

[ונחלקו אמוראים בשפחה שחציה בת חורין, האם קידושין תופסין בה בחציה, או שאין קידושין תופסין בה כלל].

ואילו לדעת רבי ישמעאל, מדבר הכתוב בשפחה כנענית גמורה שהתארסה עם עבד עברי. ואף על פי שאין קידושין תופסים בשפחה כנענית שלא השתחררה, ואין היא "מאורסת", מכל מקום היא מיוחדת לעבד העברי.

והגמרא כאן מפרשת את דברי הברייתא - שהאומר "חרופתי" מקודשת - כדעת רבי עקיבא, ששפחה חרופה היא חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי, ותופסים בה קידושין.

ומאחר שנאמר בפסוק "נחרפת", והכוונה היא "מאורסת", למדנו מכאן ש"חרופתי" היינו "ארוסתי".

וכך אמר התנא: האומר "חרופתי" - מקודשת, לפי שנאמר "והיא שפחה נחרפת לאיש".

ועוד,

שהרי

ביהודה קורין לארוסה "ח ר ופה".

ותמהינן:

ו

כי

יהודה ועוד לקרא?!

והרי מאחר שהבאנו ראיה מהפסוק שחרופה היא ארוסה, אין צורך ואין טעם להביא ראיה ממה שרגילים לקרוא כך ביהודה [שהרי דברי הכתוב הם ראיה שאינה צריכה סיוע ממנהג שביהודה]!

ומכח קושיה זו חוזרת בה הגמרא, ואומרת -

אלא

, בהכרח, שהברייתא סוברת כדעת רבי ישמעאל, ששפחה חרופה היא שפחה כנענית, שאין תופסין בה קידושין כלל, ומכאן ש"נחרפת" אינה ארוסה, אלא היא "מיוחדת" לבד עברי, ואין כל ראיה מהפסוק שאף הארוסה נקראת "חרופה".

ולאור זאת, כך יש לתרץ את דברי הברייתא:

הכי קאמר

, כך אמר התנא:

האומר

"

חרופה

"

\-

ביהודה

, הרי זו

מקודשת, שכן ביהודה קורין לארוסה "חרופה".

אבל בשאר המקומות, אם יאמר לאשה "הרי את חרופתי", היא אינה מקודשת, מפני שאין רגילים לקרוא שם את הארוסה בשם "חרופה".

ועתה באה הגמרא לדון בכל הלשונות הללו שהסתפקנו בהם האם חלו הקידושיו או לא, כיון שאין הלשון הזאת ברורה - מנין לנו שהאשה הבינה את כוונתו, ונתרצתה לקידושין? כדי לענות על שאלה זו הגמרא מבררת באיזה אופן דיברנו:

והוינן בה:

במאי עסקינן?

באיזה מקרה הסתפקנו בלשונות הללו אם קידושיו קידושין או לא?

אילימא

, אם נאמר,

בשאין מדבר עמה

קודם לכן

על עסקי גיטה וקידושיה

, אלא נתן לה גט ואמר לה "אינך מיוחדת לי", או אחת משאר הלשונות שהסתפקנו בהם, כדי לגרשה. או שנתן לאשה פרוטה, ואמר לה "הרי את מיוחדת לי", כדי לקדש אותה - תיקשי, מדוע הסתפקנו בזאת שמא קידושיו קידושין? והרי אפילו על הצד שהלשונות הללו הם אכן לשון קידושין, עדיין יש לשאול:

מנא

, מנין האשה

ידעה מאי קאמר לה

הבעל? הרי האשה לא הבינה מה אמר לה, ולא התרצתה לקידושין!

ואלא

שמא תאמר, שמדובר

ב

כגון שהיה

מדבר עמה על עסקי גיטה וקידושיה

לפני שקידשה או גירשה, ולכן מסתבר שהאשה הבינה את כוונתו ונתרצתה לקידושין, אז קשה לצד השני -

מאחר שהוא דיבר עמה קודם לכן על עסקי גיטה וקידושיה, פשיטא שהיא מקודשת, ואיזה ספק יש להסתפק בדבר?

והרי

אף על גב דלא אמר לה כלום, נמי

היא מקודשת!

וכל שכן כשאמר לה את אחד מהלשונות אחרי שדיבר עמה על עסקי קידושיה שהיא מקודשת, ומה היה כלל הספק!?

ומוכיחה הגמרא שהמדבר קודם לכן עם האשה על עסקי קידושיה, הרי אף על פי שלא אמר לה כלום בשעה שנתן לה את הכסף הרי זו מקודשת -

דתנן

במסכת מעשר שני [ד ז]:

היה מדבר עם אשה על עסקי גיטה וקידושיה, ונתן לה

את

גיטה וקידושיה, ולא פירש

לשם מה הוא נותנם:

רבי יוסי אומר: דיו

בכך! די בזה שעסק עמה קודם לכן בדבר, והרי זה כאילו פירש.

רבי יהודה אומר: צריך לפרש.

ואמר

על כך

רב הונא אמר שמואל: הלכה כרבי יוסי

, שאין צריך לפרש.

ואם כן, מאחר שאפילו אם לא פירש כלום הרי אלו קידושיו, כל שכן אם הזכיר את אחת מן הלשונות שהיא מקודשת, ומדוע הסתפקנו בדבר?

ומתרצינן:

אמרי

בני הישיבה תירוץ:

לעולם

הסתפקנו

במדבר עמה על עסקי גיטה וקידושיה.

ואי דיהיב לה, ושתיק

-

הכי נמי!

אם נתן לה את הכסף ושתק, אכן ברור לנו שהתכוין לקדשה וקידושיו קידושין.

ו

אולם, כאשר הוא הזכיר את אחת מהלשונות הללו,

הכי קא מיבעי ליה

בזאת הסתפקנו:

האם

הני לישני

-

לקידושי קאמר לה

. האם הלשונות האלה משמעותם היא לשון קידושין, ונתקדשה בכך.

או דילמא, למלאכה קאמר לה!

שמא הלשונות הללו משמעותם הם ענין של עשיית מלאכה. ומה שאמר "הרי את מיוחדת לי" - כוונתו שמייחדה לעשות מלאכתו, וכדומה בשאר הלשונות.

ואם כן, למרות שדיבר עמה מקודם על עסקי גיטה וקידושיה, הרי עתה שאמר לה לשונות אלו, על הצד שהן לשונות מלאכה, הרי הוא גילה את דעתו שאינו חפץ עתה לקדשה לו עכשיו, אלא רק לייחדה למלאכתו.

ומסקינן:

תיקו.

גופא

עתה באה הגמרא לדון בגוף המשנה במסכת מעשר שני שם:

דתנן:

היה מדבר עם האשה על עיסקי גיטה וקידושיה, ונתן לה

את

גיטה וקידושיה, ולא פירש

לשם מה הוא נותנם:

רבי יוסי אומר: דיו

די לו בכך שדיבר עמה בעסקי גיטה או קידושיה, והרי זה כאילו פירש עתה שמקדשה או מגרשה.

רבי יהודה אומר: צריך לפרש.

אמר רב יהודה אמר שמואל

: מה שאמר רבי יוסי שדי בכך שדיבר עמה בעסקי גיטה או קידושיה, יש תנאי בדבר:

והוא, ש

יהיו

עסוקין באותו ענין

של עסקי הקידושין עד שעת נתינת המעות.

וכן אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא: והוא ש

יהיו

עסוקין באותו ענין.

כתנאי

נחלקו תנאים [בברייתא] בדבר זה:

רבי אומר: והוא שעסוקין באותו ענין

עד שעת הנתינה.

רבי אלעזר בר רבי שמעון אומר: אף על פי שאין עסוקין באותו ענין

עד שעת נתינה, בכל זאת אם עסקו בכך קודם הקידושין, הרי אלו קידושין.

ותמהינן על דברי רבי אלעזר בר רבי שמעון:

ואי לאו דעסוקין באותו ענין

עד נתינת המעות -

מנא

, מנין האשה

ידעה מאי קאמר לה?

הרי מאחר שבשעת נתינת המעות לא פירש לה שהוא נותנם לשם קידושין, אם כן היא לא הבינה שכוונתו לכך, ולא התרצתה לקידושין!

אמר אביי

תירוץ:

אמנם דעת רבי אלעזר בר רבי שמעון שאין צריך שיעסוק עמה בשעת הנתינה בעסקי הקידושין ממש, אבל הוא מודה שצריך לפחות שיעסוק עמה

מענין לענין באותו ענין

.

שבתחילה עסקו בענין הקידושין ממש, והפסיקו לעסוק בזה, ועברו לדבר בענינים אחרים הקשורים לענין צרכי הנישואין.

כגון, שהאיש שאל את האשה כמה נדוניא יש לך, או שהאשה שאלה את האיש כמה שדות יש לך להתפרנס מהם.

אמר רב הונא אמר שמואל: הלכה כרבי יוסי

. כי מאחר שדיבר עם האשה על עסקי גיטה וקידושיה, שוב אינו צריך לפרש שנותן את המעות לשם קידושין.

אמר

שאל

ליה רב יימר

שאלה

לרב אשי

:

ואלא, הא דאמר רב יהודה אמר שמואל: כל שאינו יודע בטיב

הלכות

גיטין וקידושין

-

לא יהא לו עסק עמהן

להיות דיין בדבר, כדי שלא יבוא להתיר איסור ערוה, ויגרום לעבירה שאינה ניתנת לתיקון. יש לי לשאול:

האם

אפילו

אם

לא שמעי ליה

למסדר הקידושין או הגיטין את

הא ד

אמר

רב הונא אמר שמואל

שהלכה כרבי יוסי, גם לגביו אמר שמואל שלא יהיה לו עסק עמהן, מפני ששכיח שאדם יתן גט או קידושין לאשה ולא יפרש לשם מה הוא נותנם.

או שמא אין זה שכיח. ולכן אף אם לא שמע מסדר הקידושין או הגיטין את דברי שמואל, יכול הוא להיות דיין בגיטין וקידושין.

אמר ליה רב אשי: אין הכי נמי!

אכן גם לגבי ענין זה אמר שמואל: מי שלא שמע הלכה זו, לא יהיה דיין בגיטין ובקידושין.

ועתה הגמרא חוזרת ועוסקת בדברי שמואל שהבאנו לעיל:

וכן בגירושין

-

נתן לה גיטה, ואמר לה: הרי את משולחת

, או

הרי את מגורשת

או

הרי את מותרת לכל אדם

-

הרי היא מגורשת

.

ומביאה הגמרא לשונות אחרים לגבי גירושין, שיש לדון בהם אם הם לשון גירושין או לא:

זה

פשיטא

, ואין ספק בדבר, שאם אדם

נתן לה

לאשתו את

גיטה, ואמר

[כתב]

לה לאשתו

באותו הגט "

הרי את בת חורין

"

\-