Kidduschin 65a — Talmud auf Deutsch

אף מי שיש לו שתי כיתי בנות וקידש את הגדולה,

אמצעית שבכת שניה, תשתרי

[תהיה מותרת].

והרי שנינו: כולן אסורות, משמע, אף אמצעית שבכת שניה בכלל האיסור!?

ומשנינן:

הכא במאי עסקינן

במתניתין.

ב

מקרה

שאין שם, אלא גדולה וקטנה

ולא אמצעית.

ומה שאמר רבי מאיר ברישא כולן אסורות, היינו, שתי הבנות שבכת של הגדולות, והבת הגדולה שבכת של הקטנות, אבל אם היו שם אמצעיות, היה רבי מאיר אומר "חוץ מן הקטנות שבקטנות", כי גם אמצעית שבקטנות מותרת היא, ואינה נקראת "גדולה ".

והכי נמי מסתברא

, שהמשנה עוסקת במקרה שאין שם אמצעית,

דאם איתא דאיכא, ליתנייה

[אם אכן יש "אמצעית", שיאמר התנא מה דינה ], אלא ודאי, לא מיירי מתניתין באמצעית, היות ודינה שונה מן הגדולה, ומותרת היא.

ומתמהינן:

ו

כי ראייה היא זו!? הרי

לטעמיך

[לפי דעתך], שאתה מדקדק ממה שהמשנה לא הזכירה את האמצעית,

אמצעית שבכת ראשונה דודאי

בכלל

ספיקא

היא כשאמר: "קידשתי את בתי הגדולה",

ו

בודאי

אסירא ליה, מי

[האם]

קתני לה

, אף על פי שדינה הוא כמו הדין המבואר במשנה!?

אם כן, אף אמצעית שבכת שניה, יש לומר: אסורה היא כמו אחותה הגדולה, ואין להקשות ממה שהתנא השמיט את דינה.

ומשנינן:

הכי השתא

[וכי ראיה היא זו!?] בשלמא

התם

, לענין אמצעית שבכת הגדולה, אין תימה למה לא הזכיר אותה התנא, כי הרי

תנא קטנה דידה

[שבכת שלה]

לאיסורא, ו

ממילא מובן

הוא הדין

וכל שכן

להך

אמצעית

דקשישא מינה

[שמבוגרת היא ממנה].

אבל

הכא

, לענין אמצעית שבכת הקטנה,

אם איתא דאיכא

איסורא

ניתנייה

, כי אם לא יאמר התנא בפירוש, שהיא אסורה, לא נוכל ללמוד את דינה מן הדין של אחיותיה.

וממה שלא שנה התנא דין זה, שמע מינה אמצעית שבכת שניה מותרת, כאשר קידש את בתו הגדולה סתם.

אמר

[שאל]

ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרבא: הא

נודר: "עד פני ה

פסח: דכי

אין לו אלא

כת אחת

של בנות

דמי

.

ופליגי

בה רבי מאיר ורבי יוסי, ויש מהם שסובר: עד שיצא הפסח הוא אסור, כי גם לימים האמצעיים הוא קורא "פני הפסח", היות ויש מאוחר מהם.

ותיקשי: איך אמר אביי: בכת אחת לא פליגי!? הרי גם בפסח יש לומר אותה סברא, אם אכן כוונתו לאסור את עצמו עד אמצע הפסח, שהוא "לפני" סופו, היה צריך לפרש זאת בלשונו, שהרי יש לכל יום ולכל זמן שם בפני עצמו, ומדוע אנו אומרים שאסור הוא עד שיצא!?

אמר

[תירץ]

ליה

רבא:

התם

בנודר: "עד פני הפסח", לא פליגי אם "פני" היינו לפני תחילת פסח, או לפני סוף הפסח, אלא

בלישנא דעלמא

[במשמעות לשון בני אדם]

קמיפלגי

.

מר

דשרי,

סבר

: לשון "

עד פני הפסח

" משמעותו: "

עד קמי פיסחא

" [עד לפני פסח], לפיכך, אינו אסור אלא עד שיגיע פסח.

ומר

דאסר,

סבר

: לשון "עד פני הפסח" משמעותו: "

עד דמיפני פיסחא

" [עד שיתפנה ויעבור הפסח], לפיכך, אסור הוא עד שיצא הפסח.

א. אדם נאמן לאסור על עצמו. ולפיכך, אם אמר אדם שאשה מסויימת, או דבר מסויים אסורים עליו מדין תורה, הרי הוא אסור בהם. יסוד דין זה נקרא "שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא", שעל ידי דבריו נעשה הדבר אסור עליו כמו שאסורה עליו אכילת חתיכת איסור.

ב. אדם שנשא אשה, נאסר בקרובותיה, כגון: אמה בתה ואחותה. וכן האשה נאסרת בקרובי בעלה, כגון: אביו בנו ואחיו.

איסור קרובים זה הוא איסור לעולם, ואינו פוקע על ידי גירושין או במיתת אשתו [חוץ מאיסור אחות אשתו, שפוקע עם מיתת אשתו].

ג. קטנה שאין לה אב, יש לה קידושין מדרבנן, בין אם קידשה היא את עצמה, ובין אם קידשוה אמה או אחיה, לדעתה.

מתניתין:

א.

האומר לאשה

: "

קדשתיך

והרי את אשתי", ולפי דבריו אסור הוא בקרובותיה,

והיא

מכחישה אותו ו

אומרת

"

לא קדשתני

"

\-

הרי

הוא אסור בקרובותיה

של אשתו, שהרי "שויא אנפשיה [את קרובותיה] כחתיכה דאיסורא ".

ו

אילו

היא מותרת בקרוביו

[ובכל אדם], כי לגביה ולגבי קרוביו הוא אינו נאמן לומר שקידשה עד שיבואו שני עדים ויעידו על כך.

ב. וכן אם

היא

[האשה]

אומרת

"

קדשתני

",

והוא

מכחיש אותה ו

אומר

"

לא קדשתיך

"

\-

הוא מותר בקרובותיה

של האשה, כי היא אינה נאמנת לא לגביו ולא לגבי קרובותיה -

ו

אילו

היא אסורה בקרוביו

כי "שויא אנפשה [את קרוביו] חתיכה דאיסורא".

וכמו כן אסורה היא בכל אדם, שהרי לפי דבריה אשת איש היא.

ג. האומר לאשה: "

קידשתיך

",

והיא אומרת

: "

לא קידשת

אותי,

אלא

את

בתי

קדשת" -

הוא אסור בקרובות

ה

גדולה

[היא האם], כי "שויא אנפשיה [את קרובותיה] חתיכה דאיסורא ".

ו

אילו

גדולה

[האם]

מותרת בקרוביו

ובכל אדם, כי היא מכחישה אותו, ואומרת "לא נתקדשתי לך, ואינני אסורה בקרוביך".

ו

כן,

הוא מותר בקרובות

יה של

קטנה

[הבת], היות ואינו מודה שהוא קידש אותה.

ו

גם

קטנה

[הבת]

מותרת בקרוביו

של האיש, כי היא לא נאסרת על ידי דברי אמה.

ד. האומר לאשה: "

קדשתי את בתך

",

והיא אומרת

: "

לא קדשת

את בתי

אלא אותי

קדשת" -

הוא אסור בקרובות

ה

קטנה

[הבת], כי "שויא אנפשיה [את קרובותיה של הבת] חתיכה דאיסורא".

ו

אילו ה

קטנה

[הבת]

מותרת בקרוביו

, כי הוא אינו נאמן לאסור אותה.

הוא מותר בקרובות

ה

גדולה

[האם], כי אינו מודה לדבריה, ומכחיש אותם,

וגדולה

[האם]

אסורה בקרוביו

, כי "שויא אנפשה [את קרוביו] חתיכה דאיסורא".

גמרא:

שנינו במשנה:

האומר לאשה קדשתיך

והיא אומרת לא קדשתני, הוא אסור בקרובתיה, והיא מותרת בקרוביו. היא אומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך, הוא מותר בקרובותיה, והיא אסורה בקרוביו:

ומבארת הגמרא:

וצריכא

, הוצרכה משנתנו להשמיענו שהוא אינו נאסר על ידי דבריה, אחר שכבר השמיענו התנא שהיא אינה נאסרת על ידי דבריו:

דאי אשמעינן

רק

גבי דידיה

, שכאשר הוא אומר "קידשתיך", אין היא נאסרת, אז הייתי אומר כי רק הוא אינו נאמן עליה,

משום דגברא

, שאינו נאסר אלא בקרובותיה ולא בשאר נשים,

לא איכפת ליה

להאסר בקרובותיה חינם.

ו

לפיכך, פעמים

מקרי ואמר

[יקרה שיאמר] "קידשתיך", אף על פי שלא קידש אותה.

אבל איהי

, אשה שאמרה "קידשתני" ובכך היא אוסרת את עצמה על כל העולם,

אימא

[הייתי אומר] שבודאי אומרת היא את האמת, כי

אי לאו דקים לה בדיבורה, לא הות אמרה

[אם לא היה ברור לה שכך הוא האמת, לא היתה אומרת זאת], לפי שאין אשה אוסרת את עצמה לכל העולם בחינם,

ו

אם כן, תהא נאמנת גם לגביו, ו

ליתסר

אף

איהו

[ייאסר אף הוא]

בקרובותיה.

לכן

קא משמע לן

התנא, שבכל זאת אין הוא נאסר על ידי דבריה. ואם הוא מכחיש אותה, הוא אינו אסור בקרובותיה.

שנינו במשנה: קידשתיך, והיא אומרת לא קדשת אלא בתי, הוא אסור בקרובות גדולה, וגדולה מותרת בקרוביו. הוא מותר בקרובות קטנה, וקטנה מותרת בקרוביו:

ומקשינן:

הא תו

[בבא נוספת זו]

למה לי!?

מה חידוש יש בה שאינו כתוב ברישא, והרי כבר שנינו שאדם נאמן לאסור את עצמו, ואינו נאמן לאסור את אחרים!?

ומשנינן:

איצטריך

התנא לשנות בבא זו, כדי להשמיענו שקטנה אשר היא יתומה מאב, מותרת, אף שלדברי אמה היא אסורה.

כי,

סלקא דעתך אמינא, מדאורייתא הימניה רחמנא

[האמינה התורה]

לאב

על קדושי בתו, וכמבואר לעיל סד א, ומשום שנאמר [דברים כב טז]: "את בתי נתתי לאיש הזה"

\-

ו

מדרבנן הימנוה

האמינוה חכמים

לדידה

[לאם] על קידושי בתה הקטנה כשהיא יתומה מאב,

ותיתסר ברתא

[ותאסר הבת]

בדיבורה

של האם.

קא משמע לן

משנתנו, שלא האמינוה חכמים לומר על בתה ואפילו קטנה יתומה היא, שמקודשת היא.

שנינו במשנה:

קדשתי את בתך

, והיא אומרת לא קדשת אלא אותי, הוא אסור בקרובות קטנה, וקטנה מותרת בקרוביו. הוא מותר בקרובות גדולה, וגדולה אסורה בקרוביו:

ומקשינן:

הא תו למה לי?

הרי אין בבבא זו שום חידוש שאינו כתוב במשנה לעיל!? ומשנינן:

איידי

[אגב]

דתנא הא, תני נמי הא

, כלומר: אגב ששנה התנא את דין האומר לאשה קדשתיך והיא אומרת קדשת את בתי, שנה התנא גם מקרה הפוך, כשהוא אומר קדשתי את הבת, והיא אומרת קדשת אותי.

האשה שאמרה "קידשתני", שהיא נאמנת לאסור עצמה מכל העולם, אך אינה נאמנת לאסור עליו את קרובותיה, ונתן לה הבעל גט [שהרי צריכה היא לו], הרי הוא נאסר בקרובותיה מדרבנן.

איתמר

מחלוקת שנחלקו רב ושמואל באחד האופנים המבוארים במשנתנו:

רב אמר: כופין

את הבעל לתת לה גט כרצונה. והגמרא מפרש ואזיל על איזה בבא שבמשנתנו אמר רב כן.

ו

אילו

שמואל אמר

: לא כופין אותו, אלא

מבקשין

ממנו ליתן לה גט כרצונה.

ודנה הגמרא:

אהייא

[על איזו בבא במשנתנו] נאמרה מחלוקת זו?

אילימא

[אם נאמר]

ארישא

דרישא, שאמר "קידשתיך", ואמרה היא "לא קדשתני", או ברישא דסיפא שאמר "קידשתיך" -

אי אפשר לומר כך, כי:

לאו

"

כופין

"

איכא, ולאו

"

מבקשין

"

איכא!

הרי אין היא צריכה גט כלל, לפי שהוא אינו נאמן ביחס אליה כלל, ולא שייך לומר כאן לא "כופין" ולא "מבקשין" אותו ליתן גט.

אלא

שמא תאמר שעל

אסיפא

דרישא ואסיפא דסיפא איתמר פלוגתייהו, דהיינו כשאמרה היא קידשתני, והיא אסורה לכל העולם, ובזה נחלקו האם כופין אותו ליתן לה גט, היות ונאסרה על פי דיבורה מלהינשא לאחר, או שמבקשין הימנו ליתן לה גט, ואין כופין אותו על כך.

גם כך אי אפשר לומר. כי:

בשלמא

הא דאמר שמואל

מבקשין

את הבעל ליתן לה גט,

לחיי

[אתי שפיר]!

אלא

הא דאמר רב

כופין

, תיקשי:

אמאי

נכפה אותו לתת לה גט כדי להתיר אותה להנשא, והרי מצי

אמר

האיש:

לא ניחא לי דאיתסר בקריבה

[שאהיה אסור בקרובתה של האשה] על ידי מתן הגט, שהרי אמרנו כי משנתן גט הוא נאסר בקרובותיה מדרבנן, אף שאין היא נאמנת ביחס אליו!?

ולכן מבארת הגמרא שרב ושמואל לא פליגי.

אלא,

שמעתתא

-

אהדדי איתמר

[שמועותיהן של רב ושמואל אינן שמועות חלוקות, אלא הן שתי שמועות המתיישבות זו עם זו], שלא לחלוק זה על זה באו, אלא הוסיף האחד על מה שלא פירש השני. וכך איתמר:

אמר שמואל: מבקשין ממנו ליתן גט

כדי להתיר אותה להנשא, אם אינו חפץ בה, אך אין כופין אותו ליתן גט, כי בכך הוא ייאסר בקרובותיה מדרבנן.

ועל כך הוסיף ו

אמר רב

, שאמנם אם לא נתן גט מעצמו, אלא נתן גט משום שבקשו ממנו לפטור אותה לשוק, אינו חייב לתת לה כתובה, כי לדבריו, מעולם לא היתה אשתו, ואינו חייב לה כלום. אבל,

אם נתן

לה

גט מעצמו

, בלא בקשה מבית דין,

כופין אותו

ליתן

לה

כתובה

. כי בנתינת הגט הוא גילה לנו שאכן הוא קידש אותה, שהרי אם לא קידשה הוא לא היה מגרשה. ולכן, עליו ליתן לה כתובה, ככל אשה שבעלה מגרש אותה.

איתמר נמי

כמו שפירשנו:

אמר רב אחא בר אדא אמר רב, ואמרי לה

[יש אומרים] שרב אחא בר אדא לא שמע את הדברים מרב עצמו, אלא

אמר רב אחא בר אדא

: כך

אמר רב המנונא

ש

אמר רב

:

כופין ומבקשין

.

ודברים אלו כמו שהם, קשה להולמם, כי הלוא תיקשי: הרי

תרתי!?

שני דברים אלו סותרים זה את זה, כי אם "כופין" אין "מבקשין", ואם "מבקשין" אין "כופין"!? אלא בהכרח ד

הכי קאמר: מבקשין ממנו ליתן גט, ואם נתן

גט

מעצמו, כופין אותו ליתן

לה

כתובה

.

אמר רב יהודה: המקדש

אשה

בעד אחד

, שהיה נוכח עד אחד בלבד בשעת הקידושין, ואחר כך העיד שנעשו קידושין בפניו, בלי שהיה אחר עמו,

אין חוששין לקידושיו

, ומפרש טעמא ואזיל.

בעו

[שאלו]

מיניה מרב יהודה

: אם

שניהם

, האיש והאשה,

מודים

לדברי העד האחד,

מאי?

מהו הדין?

וצדדי הספק הם:

האם לצורך קיום הקידושין די בנוכחות של עד אחד, כי מצינו שגם עדות של עד אחד נחשבת לעדות, שהרי עד אחד בממון מחייב את הצד שכנגד להשבע, ומה שצריך שני עדים לקידושין הוא רק כדי לאמת ולהעיד עליהם, וכאן שהבעל והאשה מודים לדברי העד, אין כאן חסרון נאמנות, והרי האשה אסורה לכל העולם, והוא אסור בקרובותיה. או שמא לא יכולים הקידושין לחול בנוכחות של עד אחד, אלא יש צורך בשני "עדי קיום" לחלות הקידושין.

ולא ענה רב יהודה תשובה החלטית, לפי שלא היה רב יהודה מחזיק בדבריו, לא לאיסור ולא להיתר, ולכן, פעמים שאמר רב יהודה "

אין

" [הן], שאם נתקדשה בפני עד אחד ושניהם מודים בדבר, הוו קידושין,

ו

לפעמים אמר רב יהודה "

לא

", שאינה מקודשת, כי אי אפשר לקידושין לחול בלא שני עדי קיום.

ו

היה הדבר בגדר "

רפיא בידיה

", שהיתה ההוראה בענין זה רפויה בידו.

איתמר: אמר רב נחמן אמר

[בשם]

שמואל: המקדש בעד אחד, אין חוששין לקידושיו, ואפילו

אם

שניהם מודים

.

איתיביה

[הקשה]

רבא לרב נחמן

ממשנתנו:

האומר לאשה

: "

קדשתיך

",

והיא אומרת

: "

לא קדשתני

",

הוא אסור בקרובותיה, והיא מותרת בקרוביו

.

והרי באיזה אופן עוסקת משנתנו!?

אי דאיכא

שני

עדים

שאומרים "בפנינו נתקדשה", הרי אי אפשר לומר כך, כי אם כן,

אמאי מותרת

היא

בקרוביו!?

הרי אשתו גמורה היא, ובודאי אסורה היא בקרוביו!

ואי דליכא עדים

כלל ואפילו בשעת הקידושין, וכגון שאומר "קידשתי אותך ביני לבינך", הרי גם כך אי אפשר לומר, כי אם כן,

אמאי אסור

הוא

בקרובותיה?

והרי ודאי שקידושין בלא עדים כלל אינם קידושין, ואם כן הוא לא נאסר בקרובותיה!

אלא לאו

, בהכרח שמשנתנו עוסקת

בעד אחד

שהעיד על הקידושין, שאם אכן היו קידושין בפניו הרי הם קידושין, אלא שאינו נאמן להעיד עליהם, ולפיכך, רק הוא, שהודה לדברי העד, אסור בקרובותיה, אבל היא, שלא הודתה לו, מותרת בקרוביו של האיש.

ומוכח שהמקדש בעד אחד ושניהם מודים, קידושיהם קידושין. וקשיא לרב נחמן!?

ומשנינן: לעולם אף אם שניהם מודים אין קידושיו קידושין, כי אין קידושין חלים בלי שני עדי קיום.

ו

הכא

, במשנתנו,

במאי עסקינן, כגון דאמר לה

"

קידשתיך בפני

שני עדים

פלוני ופלוני, ו

אין אני יכול להביאם לבית דין, כי

הלכו להם למדינת הים

".

תו

איתיביה

[הקשה] רבא לרב נחמן ממשנה במסכת גיטין פא א:

דתנן:

המגרש את אשתו ו

אחר כך - ואפילו לאחר זמן -

לנה

המגורשת

עמו בפונדקי

[התייחדה אתו במלון].

בית שמאי אומרים: אינה צריכה

לקבל

הימנו

[ממנו]

גט שני

.

ובית הלל אומרים: צריכה

היא לקבל

הימנו

[ממנו]

גט שני

, ומפרש לה ואזיל.

קא סלקא דעתין, שהמשנה עוסקת באופן שבא עליה עליה לשם קידושין, ונחלקו אם מקודשת היא בביאה זו וצריכה גט שני, או שאינה מקודשת, ולכן אינה צריכה גט שני; ולפיכך מוכיחה הגמרא: והרי

היכי דמי

, באיזה אופן עוסקת משנה זו!?

אי דאיכא עדים

, אם יש עדים המעידים שנתקדשה בביאה, כך הרי אי אפשר לומר, כי אם כן תיקשי:

מאי טעמייהו דבית שמאי!?

למה סוברים בית שמאי שהיא אינה מקודשת, והרי נתקדשה בפני שני עדים.

ואי דליכא עדים

, ואם תאמר שהמשנה עוסקת בכגון שאין עדים כלל בשעת הביאה, אף כך הרי אי אפשר לומר, כי אם כן תיקשי:

מאי טעמייהו דבית הלל!?

למה סוברים בית הלל שהיא צריכה גט שני, והרי פשיטא שאין קידושין חלים בלא עדים!?

אלא לאו

, בהכרח, שמדובר בכגון שבא עליה

ב

פני

עד אחד

, ושניהם מודים בדבר, ובכך נחלקו:

בית שמאי סוברים שאין קידושין חלים בפחות משני "עדי קיום", לפיכך, אינה מקודשת, ואינה צריכה הימנו גט שני.

ואילו בית הלל סוברים שהמקדש בעד אחד ושניהם מודים, קידושיו קידושין, ולפיכך, צריכה הימנו גט שני.

ואם כן, תיקשי לרב נחמן, שאמר אין קידושיו קידושין. והרי הלכה היא כבית הלל, והם סוברים שקידושיו קידושין!?

ודחינן:

וליטעמיך

, ולדבריך, שאתה מפרש את מחלוקתם בעד אחד וכששניהם מודים, האם מיושבת משנה זו!?

והרי

אימא סיפא: ומודים

בית הלל לבית שמאי

ב

מי ש

נתגרשה מן האירוסין

, ולנה עמו בפונדקי,

שאין צריכה הימנו גט שני, מפני שאין לבו גס בה

עדיין, ומתביישים הם זה מזה ואין חוששין שמא בא עליה.

ואי סלקא דעתך

כדבריך, שלפי בית הלל

עד אחד מהימן

, ואם בא עליה לשם קידושין בנוכחות עד אחד, ויודעים אנו שהוא בא עליה כי שניהם מודים, חלים הקידושין אליבא דבית הלל, משום שעד אחד דיו לקיום הקידושין, ולבית שמאי אין די בעד אחד, אם כן,

מה לי

נתגרשה

מן האירוסין

, ו

מה לי

נתגרשה

מן הנישואין

, הרי שניהם מודים שבא עליה!?

אלא

בהכרח ד

הכא במאי עסקינן, כגון דאיכא עדי יחוד, וליכא עדי ביאה

, כלומר, שני עדים ראו אותם מתייחדים, ולא ראו שהוא בא עליה ; ובכך נחלקו: