Kidduschin 63b — Talmud auf Deutsch

"על מנת שירצה אבא", שאמר הבן, משמע: "

על מנת שישתוק אבא

", כשישמע, ולא ימחה ויתנגד לקידושיי.

וכך תתפרש משנתינו: אם רצה האב, כלומר, שתק בשעת שמיעתו ולא מחה, הרי זו מקודשת, ואם לא רצה האב, כלומר שמחה ואמר: "איני רוצה בקידושי בני" אינה מקודשת.

ואם מת האב קודם ששמע על קידושי בנו, הרי זו מקודשת, שהרי לא התנגד לקידושי בנו.

גם כך, אי אפשר לומר, כי

אימא סיפא

דמתניתין:

מת הבן, מלמדין את האב לומר שאינו רוצה

, משמע, שהאב שמע, ושתק, ואנו מלמדין אותו שיאמר "איני רוצה" ו

אמאי

מהניא מחאתו,

והא שתיק

בשעת שמיעה, ושוב אין מחאתו יכולה להועיל!?

אלא

על כרחך את הסיפא צריך לפרש כגון

דאמר לה

: "

על מנת שלא ימחה אבא

" ויאמר: "איני רוצה בקידושין", לפיכך, אם מת הבן יכול האב למחות ולבטל את הקידושין.

וגם את המציעתא, אפשר לפרש כשאמר לה: "על מנת שלא ימחה אבא", לפיכך, אם מת האב, והרי לא מחה, הרי היא מקודשת.

אבל את הרישא, הרי אי אפשר לפרש כך, כי, אם אמר לה: "על מנת שלא ימחה אבא", הרי יש לאביו אפשרות למחות כל זמן שירצה. אם כן, איך אמר התנא רצה האב, כלומר אם לא מחה האב, מקודשת היא, משמע, ודאי מקודשת, ואמאי, הרי אינה אלא ספק מקודשת, שמא ימחה האב לאחר זמן!?

בעל כרחך, את הרישא יש לפרש: "על מנת שישתוק אבא" ולפיכך, שתק הרי זו מקודשת, לא שתק, אלא מוחה לאלתר, אינה מקודשת.

ואת המציעתא והסיפא יש לפרש: "על מנת שלא ימחה אבא" לפיכך, מת האב עד שלא מיחה הרי זו מקודשת, אבל כל ימי חייו אינם קידושין, שמא ימחה האב, מת הבן, מלמדין את האב למחות, כדי שלא תזקק ליבם.

והשתא תיקשי: וכי אטו

רישא בחד טעמא

[באוקימתא אחת]

ומציעתא וסיפא בחד טעמא!?

אמר רבי ינאי: אין

. כלומר: אכן, כך צריך לפרש את המשנה.

אמר ריש לקיש: שמעת מינה: ל

דעת

רבי ינאי

:

דחקינן ומוקמינן מתניתין בתרי טעמי

[בשתי אוקימתות]

ואליבא דחד תנא, ולא מוקמינן

מתניתין

ב

מחלוקת

תרי תנאי ובחד טעמא

.

כלומר: עדיף להדחק, ולהעמיד רישא וסיפא, בשתי אוקימתות, מאשר לומר שבמשנה אחת מופיעות שתי דיעות של תנאים החולקים זה על זה, בלא שהמשנה רומזת על כך.

לפיכך, מעמידים אנו את הרישא כשהתנה: "על מנת שישתוק", ואת הסיפא כשאמר: "על מנת שלא ימחה".

ואיננו אומרים: כל המשנה מדברת כשאמר: "על מנת שירצה אבא" ומחלוקת תנאים היא איך לפרש את דבריו: תנא דרישא סבר שכוונתו היתה: על מנת שישתוק אבא. ותנא דסיפא סבר שכוונת המקדש היתה: על מנת שלא ימחה אבא.

נמצא, כדי להעמיד את המשנה כחד תנא, על כרחינו להעמידה בתרי טעמי.

רב יוסף בר אמי אמר

: אין צורך לדחוק את משנתינו בתרי טעמי, כי

לעולם, חד טעמא הוא, ומאי

"

על מנת שירצה אבא

" דקאמר: "

על מנת שלא ימחה אבא מכאן ועד שלושים יום

" [תוך שלשים יום].

וכך תתפרש המשנה: רצה האב, כלומר, לא מיחה כל אותם שלשים יום, הרי זו מקודשת, לא רצה האב, שמיחה באותו זמן, אינה מקודשת.

מת האב, והרי לא מיחה, הרי זו מקודשת, מת הבן, ועדיין לא מיחה האב, מלמדים אותו שימחה, אם עדיין תוך שלשים הוא, כדי לפוטרה מן היבם.

מתניתין:

א. האב רשאי לקדש את בתו כל זמן שהיא קטנה, וכן כאשר היא "נערה", כלומר, ששה חדשים אחרי שנעשית "גדולה".

לאחר מכאן, "בוגרת" היא, והרי היא ברשות עצמה.

ב. נאמן האב לומר קידשתי את בתי שנאמר [דברים כב טז]: "את בתי נתתי לאיש הזה"

האב שאמר "

קדשתי את בתי ואיני יודע למי קידשתיה

" נאמן, והרי היא אסורה לכל העולם מספק, כי כלפי כל אחד ואחד יש לומר: שמא לאחר היא מקודשת.

ו

אם

בא אחד ואמר

: "

אני קידשתי

אות

ה

", ואין האב מכחישו,

נאמן

.

ואם באו שנים לפנינו,

זה אמר

: "

אני קידשתי

אות

ה

",

וזה אמר

: "

אני קידשתי

א ות

ה

".

אם

שניהם נותנים

לה

גט

, הרי היא מותרת לכל אדם.

ואם רצו, אחד נותן גט, ואחד

[השני]

כונס

אותה, ממה נפשך אם הוא המקדש, הרי טוב, ואם חבירו קידש אותה, הרי נתן לה גט, ומותרת היא לו.

גמרא:

שנינו במשנה: בא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן.

אמר רב: נאמן

הוא

ליתן

לה

גט, ואין נאמן לכנוס

אותה.

נאמן ליתן גט

, ואין לחשוש, שמא אינו בעלה, ושקר הוא דובר, כי, חזקה "

אין אדם חוטא ולא לו

", כי למה לו להתיר אשת איש חינם, בדבר שאין לו הנאה ממנו.

ואין נאמן

לומר "אני קידשתיה" כדי

לכנוס

אותה, כי

אימא

[אומרים אנו]: שמא

יצרו תוקפו

לשאת אשה זו, אף על פי שאסורה היא לו.

רב אסי אמר

: "

אף נאמן לכנוס

, כי אם אינו בעלה, לא היה מעיז את פניו בפני אביה, לומר: "אני קידשתיה", כי ירא הוא שמא יכחישנו האב ויאמר לו: אמנם איני זוכר למי קידשתיה, אבל יודע אני בודאות, שאתה אינך בעלה. לפיכך, אם אמר: "אני קידשתיה", נאמן הוא לכנסה.

ומודה רב אסי

לרב:

ב

אשה ש

אומרת

: "

נתקדשתי ואיני יודעת למי נתקדשתי" ובא אחד ואמר: "

אני

קידשתיה שאין

הוא

נאמן

לכנוס

, כי אינו מפחד שמא תכחישנו, היות ויודע הוא, שהיא תחפה עליו, ותתרצה בו, ותכחיש את כל מי שיבוא אחר כך, ויאמר: "אני הוא המקדש", לפיכך, אינו נאמן לכנוס, שמא יצרו תוקפו.

תנן

: "קדשתי את בתי ואיני יודע למי קידשתיה", זה אמר: "אני קידשתיה", וזה אמר: "אני קידשתיה", שניהם נותנים גט, ואם

רצו אחד נותן גט ואחד כונס

, הרי, נאמן הוא אף לכנוס, ו

תיובתא דרב!?

אמר

[יתרץ]

לך רב: שאני התם, דכיון דאיכא אחר בהדיה

[יחד עמו]

אירתותי מירתת

[מפחד הוא] מעיקרא, שמא יכיר האב שחבירו קידשה ולא הוא, והיות שכן, אומרים אנו: זה שכונס אותה, דובר אמת הוא, והשני שקרן, לכן מפחד הוא לכנוס אותה, ונותן לה גט.

תניא

בברייתא

כוותיה דרב אסי

: האב שאמר: "

קידשתי את בתי ואיני יודע למי קידשתיה

",

ובא אחד ואמר

: אני

קידשתיה, אף נאמן לכנוס

, כדברי רב אסי.

כנסה

, זה שאמר: "אני קידשתיה",

ובא

אחר כך

אחר ואמר: "אני

הוא ש

קדשתיה

",

לא כל הימנו

, של אחרון

לאוסרה עליו

[על הראשון] היות וכבר הוחזקה בהתר.

האשה שאמרה

: "

נתקדשתי ואיני יודעת למי נתקדשתי

"

ובא אחד ואמר

: "

אני קידשתי

אותה"

אין נאמן לכנוס

אותה,

מפני שהיא מחפה עליו

.

נערה המאורסה שזינתה מיתתה בסקילה.

איבעיא להו

[בני הישיבה נסתפקו]:

מהו לסקול על ידו

של האב. כלומר, האם נאמנותו של האב לומר: "קידשתי את בתי" מועילה כמו שני עדים, ואם זינתה יש לסקול אותה כדין נערה המאורסת לאיש שזינתה.

או: שאין נאמנותו של האב מועילה, אלא לענין שתהיה אסורה לאחרים, אבל אינו נאמן לגמרי כמו שני עדים.

רב אמר: אין סוקלין

.

ורב אסי אמר: סוקלין

אותה ככל נערה המאורסה שזינתה.

ומפרשינן טעמא:

רב אמר: אין סוקלין

משום ד

כי הימניה רחמנא לאב לאיסורא

[לאסור אותה האמינה התורה את האב], אבל

לקטלא לא הימניה

רחמנא.

רב אסי אמר: סוקלין

אותה, כי

לכולה מילתיה

[לכל דבר]

הימניה רחמנא לאב

.

אמר רב אסי: ומודינא

[מודה אני] לרב

באומרת "נתקדשתי",

וזינתה עם אחרים,

שאין

ממיתים ו

סוקלים

אותה.

ואמר רב אסי: הני שמעתתא דידי מרפסן איגרי

[משברות גגין], כלומר, דברי סותרים זה את זה, ואין מי שמבין את טעמם! כי

השתא, ומה במקום

שאמר האב: "קידשתי את בתי"

ש

אם בא אחד ואמר: "אני קידשתיה", נאמן הוא, ו

אם בא לכנוס כונס

, משמע, שאינה מוחזקת כל כך לאיסור, על פי דברי האב.

אף על פי כן,

אמרת

[אומר אני]:

סוקלים

על ידו!

מקום ש

אמרה האשה עצמה נתקדשתי ואיני יודעת למי נתקדשתי, ואם בא אחד ואמר: "אני קידשתיה"

אם בא לכנוס, אין כונס

, כי הרי היא בחזקת מקודשת, ומחמירים אנו עליה שלא יכנסנה מספק.

אינו דין ש

אם זינתה,

סוקלין

אותה!?

ומפרש רב אסי:

ולא היא

, כלומר, אין זו קושיא, למי שמבין את טעם הדבר.

כי

לאב הימניה רחמנא

שנאמר [דברים כב טז]: "את בתי נתתי לאיש הזה", לפיכך, סוקלים על ידו.

אבל

לדידה, לא הימנה

רחמנא, ואמנם יכולה היא לאסור את עצמה, על ידי שאומרת אשת איש אני, אבל אינה נאמנת לענין מיתה.

ורב חסדא אמר

: בין באב האומר: '"קידשתי את בתי", בין באשה האומרת: "נתקדשתי", והלכה וזינתה,

אחד זה ואחד זה, אין סוקלין

אותן

.

ואזדא

[הולך]

רב חסדא

שאמר: אף האב אין נאמן לסקול על ידו

לטעמיה

[כשיטתו] במקום אחר:

א. הבא על אחת מן העריות, אם היו שוגגים חייבים הוא והיא קרבן חטאת, ואם היו מזידים, יש מן העריות שחייבים עליהן מיתת בית דין, ויש מן העריות שחייבים עליהן מלקות.

ב. אין חיוב קרבן ולא חיוב מלקות אלא בגדולים, אבל קטן וקטנה פטורים.

ג. גדול הבא על הקטנה, וכן גדולה שנבעלה לקטן, הרי גדולים חייבין והקטנים פטורים, והוא שתהיה הקטנה בת שלש שנים ויום אחד והקטן בן תשע שנים ויום אחד, כי בפחות מזה, אין הביאה ביאה, ואף הגדול והגדולה פטורים.

דאמר רב חסדא

: האב שאמר: "

בני זה בן תשע שנים ויום אחד

" או שאמר: "

בתי זו בת שלש שנים ויום אחד

" וראויים הם לביאה,

נאמן

הוא

ל

חייב

קרבן

חטאת אם בא הבן על אחת מכל העריות, או שאחד מכל העריות בא על הבת והיתה הביאה בשוגג.

אבל

אינו נאמן

לא ל

ענין

מכות

,

ולא ל

עניין

עונשין

של מיתה, אם התרו באשה שבא עליה הבן, והתרו באיש שבא על הבת.

תניא

בברייתא

כוותיה דרב חסדא

האומר: "

בני זה בן שלש עשרה שנה ויום אחד

הוא", או: "

בתי זו בת שתים עשרה שנה ויום אחד

היא".