Kidduschin 4a — Talmud auf Deutsch

יציאה דכוותה קא ממעט!

יציאת הנערה באירוסין שהכתוב מיעטה, הינה באופן הדומה ליציאת האמה מרשות האדון, כדלהלן:

ביציאת האמה מרשות האדון, הכתוב בא להשמיענו שהיא יוצאת חינם, ואין צורך לתת כסף לאדון שהיא יוצאת מרשותו, כדי לפצותו על יציאתה.

וכיוצא בזה יציאת אירוסין, שהכתוב מיעט אותה מכלל יציאת האמה ומשמע מהכתוב שהנערה כן יוצאת מרשות אביה בקידושי כסף, כוונת הכתוב היא לומר: שהאב מקבל כסף כשהבת יוצאת מרשותו.

ומקשינן על זה: וכי יציאת הבת באירוסין דומה ליציאת האמה?!

והא לא דמיא האי יציאה

-

להאי יציאה!

הרי אין דומה יציאת האמה ליציאת האשה, כי -

התם

, שם, בענין אמה עבריה,

נפקא לה

, הרי היא יוצאת בהבאת סימני נערות

מרשות

ה

אדון לגמרי

.

ו

אילו

הכא

, ביציאת אירוסין,

אכתי

עדיין

מיחסרא

, מחוסרת היא

מסירה לחופה

. וכל עוד לא נמסרה הבת לבעל לחופה, אין הבת יוצאת מרשות האב לגמרי באירוסין.

שנינו במשנה במסכת כתובות: האב זכאי בבתו במעשה ידיה, במציאתה, ובהפרת נדריה.

זכויותיו של האב הם כל זמן שהיא קטנה או נערה, שאז היא ברשותו, כל עוד אינה נישאת.

ואילו בשעת הנישואין [החופה], הבת יוצאת מרשות אביה לגמרי, ומעתה מעשה ידיה ומציאתה אינם שלו אלא של בעלה.

וכמו כן, משנישאת הבת, אין האב יכול להפר נדריה כלל, אלא הבעל לבדו מיפר את נדריה. אך הקידושין בפני עצמן, אינם מוציאים את הבת מרשות אביה לגמרי, שהרי עדיין מעשה ידיה ומציאתה הם שלו, וכן מפר האב את נדריה בשותפות הארוס.

ולפיכך, אין יציאת האמה מרשות האדון, דומה ליציאת הבת מרשות האב בקידושין. שהרי האמה יוצאת [על ידי סימני נערות] מרשות האדון לגמרי בלא כסף, ואילו יציאת הבת בקידושין אינה יציאה לגמרי מרשות אביה, כי עדיין חסרה מסירתה לחופה. ורק בשעת החופה, הבת יוצאת לגמרי מרשות אביה, ומעשה ידיה ומציאתה אינם שלו.

ואם כן, קשה על מה שתירצנו לעיל שהכתוב ממעט את יציאת אירוסין באופן הדומה ליציאת האמה. שהרי אין היציאות הללו דומות זו לזו!

ומתרצינן:

בהפרת נדרים, מיהא, נפקא ליה מרשותיה!

דהיינו, על כל פנים, לענין הפרת נדרים, הבת יוצאת לגמרי מרשות האב על ידי קידושין. כדלהלן:

דתנן

[נדרים סו א]:

נערה המאורסה

-

אביה ובעלה מפירין

יחד את

נדריה

, ואין אחד מהם יכול להפר את נדריה לבדו.

נמצא, שעל ידי האירוסין, הבת יצאה מרשות האב לגמרי. שמכאן ואילך אין בכוחו להפר את נדריה לבדו.

לסיכום: מסקנת הגמרא היא, שלמדים מהפסוק האמור באמה העבריה "ויצאה חנם אין כסף", שהאשה מתקדשת בכסף, ושהכסף שייך לאביה [אם מתקדשת לפני בגרותה].

ותמהינן:

ו

כי

האי

"

ויצאה חנם

" -

להכי הוא דאתא!?

וכי הכתוב "ויצאה חנם אין כסף" בא ללמדנו דבר זה שהאשה מתקדשת בכסף, ושהכסף בנערה שייך לאביה?!

והרי

הא מבעי ליה לכדתניא

, הרי יש צורך בפסוק זה ללמדנו דרשה אחרת, המבוארת בברייתא - בענין אמה העבריה נאמרו שלשה דרכים שבהם היא יוצאת מרשות האדון, ומכאן ואילך אינו יכול לנהוג בה כשפחה:

א. על ידי שהאדון לוקח אותה לו לאשה. [וזו מצות יעוד] .

ב. על ידי שהאדון נותן אותה לבנו לאשה [מצות יעוד לבנו].

ג. על ידי פדיון כסף, שהאדון מגרע מהכסף ששילם עבורה את ערך הזמן שהיא עבדה אצלו, והאב נותן לו את יתרת הדמים [שמות כא ח ט].

ונאמר [שם פסוק יא]: "ואם שלש אלה לא יעשה לה, ויצאה חנם אין כסף". ולא התבאר בפסוק מתי היא תצא חנם אין כסף.

דתניא

, כך שנינו בברייתא: "

ויצאה חנם

" מסתבר לומר ש

אילו ימי

ה

בגרות

, בזמן שהיא חדלה מלהקרא "נערה", ומכאן ואילך הרי היא בכלל "בוגרת", שאז האמה יוצאת מרשות האדון.

והוסיף הכתוב ואמר "

אין כסף

", ללמד על יציאה בזמן אחר. ו

אלו ימי נערות

, בזמן שהביאה סימני נערות, וחדלה מלהקרא "קטנה". והרי היא "נערה".

[ולהלן הגמרא תבאר איך יתכן שהאמה תצא בבגרות, והרי היא יוצאת כבר בנערות].

ומעתה קשה על רב יהודה אמר רב שדרש מיתור המילים "אין כסף" ללמד - אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר, דהיינו אב.

אמר

תירץ

רבינא

: אמנם המילים "אין כסף" אינן מיותרות, שהרי הן באו ללמד שהאמה יוצאת בימי נערות, אבל עדיין יש לשאול על הפסוק: אם הכתוב בא ללמדנו רק שהאמה יוצאת בנערות,

אם כן לימא קרא

, יאמר הכתוב "

אן כסף

" ["אין" חסר י']!

מאי

"

אין כסף

"? למה נאמר "אין כסף" בכתיב מלא [והרי מצינו שאמר הכתוב "מאן יבמי", בלא האות י', ושמשמעות הלשון היא "אין יבמי רוצה"] -

מכאן למדו חכמים, שהכתוב בא לומר:

אין כסף לאדון זה

בלבד.

אבל יש כסף לאדון אחר

שהנערה יוצאת מרשותו.

ומאן ניהו

, ומי הוא אותו אדון אחר? - זה ה

אב.

והגמרא מביאה עתה מקור לדברי רבינא שדורשים את האות י' שבמילה "אין" בפני עצמה, מפני שהיה ראוי לכתוב לומר "אן" בלא האות י':

וממאי דדרשינן הכי?

מנין לנו שאכן דורשים את יתור האות י' שבמילה "אין"?

דתניא

בברייתא כיוצא בזה לגבי דין אכילת תרומה:

בת כהן אוכלת בתרומה. אבל אם היא נשאת לישראל, הרי היא אסורה לאכול בתרומה.

ונאמר בענין זה [ויקרא כב יג]:

"ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה [שבעלה הישראלי מת או גירשה], וזרע אין לה, ושבה אל בית אביה כנעוריה, מלחם אביה [מן התרומה שמקבל אביה הכהן] תאכל".

ומוכח מהכתוב הזה, שבת כהן אשר יש לה זרע מישראל, אסורה לאכול תרומה אפילו לאחר מות בעלה.

ושנינו בברייתא על הפסוק הזה:

"

וזרע אין לה

" -

אין לי

ללמוד מדברי הכתוב הזה,

אלא

רק ש

זרעה

מישראל מונע את בת הכהן מן התרומה.

אבל אם מת בנה מישראל, אך השאיר אחריו בן, שהוא

זרע זרעה

מישראל -

מנין

שאף הוא מונע אותה מלאכול בתרומה?

תלמוד לומר

, לכך נאמר "

זרע אין לה

" בכתיב מלא [ולא נאמר "אן"]. ודרשו מכך חכמים את הכתוב כאילו נאמר "זרע

עיין לה

".

כלומר, אף אם מת בנה מישראל, עיין ובדוק אחריו, שאם הוא השאיר אחריו זרע, עדיין אמו הכהנת אסורה לאכול תרומה.

ו

כיוצא בזה יש לנו לדון:

אין לי

מקור לכך שזרע ישראל מונע את בת כהן מן התרומה,

אלא

כשאותו זרע הוא

זרע כשר

.

זרע פסול

, כגון ממזר,

מנין

לנו שאף הוא מונע את אמו [בת הכהן] מלאכול בתרומה?

תלמוד לומר

: "

זרע אין לה

" בכתיב מלא [ולא נאמר "אן"], ודרשו חכמים את הכתוב כאילו נאמר "זרע

עיין לה

" - חפש ובדוק אחר כל זרע שהוא, ואפילו ממזר בכלל.

ומקשינן על הברייתא: איך אפשר ללמוד מהכתוב "זרע אין לו" שאף זרע ממזר מונע את אמו מלאכול בתרומה?

והא אפיקתיה

, והרי כבר דרשת את הפסוק

ל

רבות

זרע זרעה!

ומתרצינן:

זרע זרעה

-

לא איצטריך קרא!

אין צורך בפסוק על מנת לרבות את זרע זרעה כדי לפוסלה מאכילת תרומה. היות

דבני בנים

-

הרי הן כבנים

, וכפי שהגמרא דורשת במסכת יבמות [סב ב] מן המקרא.

ולפיכך,

כי איצטריך קרא

, כל אשר הוצרך הכתוב, הוא

ל

למד שאף

זרע פסול

מונע את בת הכהן מלאכול בתרומה. על כל פנים, למדנו מדברי הברייתא שדורשים שהאות י' במילה "אין" מיותרת, וחכמים דורשים אותה בפני עצמה. ולכן, אף רב דרש את האות י' שבפסוק "אין כסף" ללמד שהנערה מתקדשת בכסף, והכסף שייך לאביה.

והוינן בה:

ותנא גופיה

-

מנליה דדריש הכי!?

התנא עצמו שדרש "זרע אין לה" - עיין לה, מנין הוא למד שהאות י' שבמילה "אין" היא מיותרת, ואפשר ללמוד מהיתור שלה דרשה?

אמרי

, אמרו חכמים לבאר:

הרי

כתיב

[במדבר כב] "

מאן בלעם

הלוך עמנו".

והמילה "מאן" משמעותה "אין", שאין בדעתו של בלעם ללכת עמנו.

ו

כמו כן כתיב [דברים כה] "

מאן יבמי

להקים לאחיו שם בישראל". וגם כאן משמעות המילה "מאן", היא "אין", שאין בדעתו של יבמי להקים לאחיו שם בישראל.

דלא כתיב בהו

, בפסוקים הללו אות

יו"ד

במילה "מאן", וכאילו אמר הכתוב "אין" בלי להשתמש באות יו"ד.

ומוכח שלשון הכתוב "אין", יכולה להאמר "אן", בלא יו"ד.

ו

אילו

הכא

[בפסוקים "אין כסף", וכן "זרע אין לו"]

כתיב ביה

אות

יו"ד

.

ומדוע הוסיף הכתוב כאן אות י'?

אלא,

שמע מינה, לדרשא הוא דאתא

. למד מכאן שהאות י' באה ללמדנו דרשה.

לסיכום: למסקנת הגמרא, האות י' שבכתוב "אין כסף" היא המלמדת שהנערה מתקדשת בכסף, הניתן לאביה.

ובמהלך הסוגיא הובאו דברי רב הונא אמר רב: מנין שמעשה הבת לאב? שנאמר [שמות כא]: "וכי ימכור איש את בתו לאמה". כשם שמעשה האמה לאדון, כך מעשה הבת לאב.

ועתה הגמרא מבררת מדוע הוצרך הכתוב ללמד שמעשה הבת וקידושיה שייכים לאב, ואין לומדים זה מזה:

ומפרשינן:

ואיצטריך

, הכתוב הוצרך

למכתב

שכסף

קידושיה

שייך

לאביה

.

ו

אף

איצטריך למכתב

ששכר

מעשה ידיה

שייך

לאביה

.

משום

דאי כתב רחמנא

רק שכסף

קידושיה

שייך

לאביה, הוה אמינא

, הייתי אומר שרק את כסף קידושי הבת הכתוב זיכה לאב,

משום דלא טרחא בהו

[שאותו כסף לא מגיע לבת כיון שלא טרחה בו].

אבל

שכר

מעשה ידיה, דקא טרחא בהו, אימא דידה הוו

. מעשה ידיה שהיא טורחת בהם, הייתי אומר שהשכר שלה.

לפיכך הוצרך הכתוב להשמיענו שמעשה ידיה שייכים לאביה.

ואי אשמעינן

, אילו השמיענו הכתוב רק ש

מעשה ידיה

שייכים לאביה, הייתי אומר שטעם הכתוב שזיכה אותם לאב, הוא משום

דקא מיתזנא מיניה

, שהבת ניזונת מממון אביה, ודעת האב הזן את בתו לכסות את הוצאותיו על ידי שיזכה בשכר מעשה ידיה, שזהו ממון שכיח.

אבל,

זכות ממון

קידושיה, דמעלמא קאתי לה

, שמזדמנים לה באופן חד פעמי, אין דעתו של האב עליהם, ו

אימא דידה הוו

, הייתי אומר שהם שלה. לפיכך

צריכא

, הוצרך הכתוב לומר בין בקידושין ובין במעשה ידי הבת שהם שייכים לאב.

ובמהלך הסוגיא הובאו דברי הברייתא: "ויצאה חנם" - אלו ימי בגרות. "אין כסף" - אלו ימי נערות [ומכאן שהאמה יוצאת בסימני נערות].

גופא

, עתה באה הגמרא לדון בגוף דברי הברייתא, ששנינו בה "

ויצאה חנם

",

אלו ימי בגרות,

"

אין כסף

",

אלו ימי נערות.

והוינן בה:

ולכתוב

[יכתוב]

רחמנא

שהאמה יוצאת בימי ה

נערות

בלבד.

ו

כיון שהיא יצאה מן האדון כבר בימי הנערות, הרי

לא בעי

, אין צורך להוציאה מרשותו שנית בימי ה

בגרות!

אמר רבה

תירוץ: אילו היה נאמר בתורה בפירוש שהאמה יוצאת בימי הנערות, אכן לא היה צורך לומר שהיא יוצאת בימי הבגרות.

אבל מאחר שלא נאמר בפירוש שהאמה יוצאת בימי הנערות [אלא שאנו למדים זאת מתוך שאין לנו דבר אחר לתלות בו את יציאת האמה], לפיכך הוצרך הכתוב לכתוב מקרא יתר.

ו

בא

הכתוב ה

זה

, "ויצאה חנם",

ולמד על זה

, על הכתוב "אין כסף", שהיציאה היא בימי הנערות.

שהרי אילו נאמר רק "ויצאה אין כסף", הייתי אומר שהיציאה היא בזמן הבגרות. אבל כיון שכבר נאמר "ויצאה חנם" [שאלו ימי הבגרות], בהכרח, ש"אין כסף" בא ללמד שהיציאה היא כבר מזמן הנערות.

ורבה מוכיח את דבריו, שהתורה כותבת מקרא מיותר כדי ללמד על חברו -

מידי דהוה אתושב ושכיר

. כשם שמצאנו כיוצא בזה לענין "תושב" ו"שכיר" האמורים בתורה בענין אכילת תרומה -

נאמר בספר ויקרא [כב ו]: "תושב כהן ושכיר - לא יאכל קדש". דהיינו' תרומה.

ומבואר בברייתא מי הם "תושב" ו"שכיר" המוזכרים כאן:

דתניא

: "

תושב

כהן" שאמר הכתוב שאינו אוכל בתרומה -

זה

עבד עברי נרצע, הקנוי לרבו הכהן

קנין עולם

, עד היובל. והשמיענו הכתוב, שאף על פי שעבד כנעני של כהן אוכל בתרומה, עבד עברי הנרצע לאדונו הכהן אינו אוכל בתרומה, היות ואינו קנוי לאדון קנין הגוף, שמתירו לאכול בתרומה, כעבד כנעני.

"

שכיר

" - זה עבד עברי ה

קנוי

לרבו הכהן

קנין

שש

שנים

, שעדיין לא עברו שש שנים מקנייתו [והוא עומד לצאת מרשות רבו כעבור שש שנים].

ודנה הברייתא:

הרי יש לשאול: מדוע שלא

יאמר

הכתוב אלא "

תושב

" [עבד עברי נרצע] בלבד, שאינו אוכל בתרומה מחמת אדונו הכהן,

ולא יאמר

הכתוב שגם

שכיר

[הקנוי לכהן לשש שנים] אינו אוכל בתרומה.

ואני אומר

זאת מדעתי, גם בלי גילוי הכתוב:

הואיל ואמרה תורה שעבד נרצע ה

קנוי קנין עולם אינו אוכל

בתרומה -

קנוי קנין

שש

שנים, לא כל שכן

שאינו אוכל?!

שהרי אם תאמר שאפילו עבד עברי נרצע, הקנוי קנין עולם, אין גופו קנוי, ואינו אוכל בתרומה, קל וחומר שעבד עברי הקנוי לשש שנים בלבד אין גופו קנוי לאדונו הכהן, ואינו אוכל בתרומה! ויש לתרץ:

אילו

היה הכתוב אומר

כן

[שהיה מזכיר רק תושב ולא שכיר],

הייתי אומר

כי "

תושב

" -

זה

עבד ה

קנוי קנין

שש

שנים

. ורק הוא, שאין גופו קנוי, אינו אוכל בתרומה.

אבל

, הנרצע שהוא

קנוי קנין עולם,

אף גופו קנוי לכהן, ולכן הוא כן

אוכל

בתרומה, כדרך שעבד כנעני אוכל.

לכן אמרה התורה "תושב ושכיר".

ו

בא

"

שכיר

", שהוא עבד הקנוי לשש שנים,

ולימד על

"

תושב

", שהוא אינו עבד הקנוי לשש שנים [כי הקנוי לשש הוא ה"שכיר" שכבר הוזכר בפסוק], אלא הוא עבד עברי נרצע,

שאף על פי ש

הוא

קנוי קנין עולם,

בכל זאת הוא

אינו אוכל

בתרומה.

עד כאן דברי הברייתא.

ומדברי הברייתא, הוכיח רבה, שהתורה כותבת מקרא מיותר כדי ללמד על חבירו. שנכתב "שכיר" רק כדי לגלות מהו "תושב".

ומעתה יש לפרש אף את הפסוק "ויצאה חנם אין כסף" בדרך זו, ש"חנם" מלמד על "אין כסף", שמדובר בימי נערות.

אמר ליה אביי

לרבה, יש לדחות את ראייתך, ולומר שאין לדרוש את הפסוק בדרך של "בא זה, ולימד על זה":

שהרי

מי דמי

, וכי הלימוד של הברייתא דומה לדבריך [בענין הפסוק "ויצאה חנם אין כסף"]? הרי

התם

, "תושב" ו"שכיר" -

תרי גופי נינהו

. שני אנשים חלוקים הם, ושניהם אסורים לאכול בתרומה. ולכן אין קושי בדבר לומר שבא זה ולימד על זה.

דכי נמי

, שהרי גם אילו

כתב רחמנא

בפירוש "

תושב נרצע לא יאכל

תרומה", ואז הייתי יודע בקל וחומר ששכיר הנמכר לשש לא יאכל,

ו

בכל זאת, אילו

הדר כתב

רחמנא

אידך

, אילו היה הכתוב חוזר ואומר שגם שכיר הנמכר לשש לא יאכל, לא היה קשה לנו מדוע הוצרך הכתוב לחזור ולומר ששכיר אינו אוכל בתרומה, על אף שהוא דבר הנלמד מעצמו בקל וחומר -

כי

הוה

דין "

שכיר

" שאינו אוכל בתרומה,

מילתא דאתיא בקל וחומר

, היה השכיר דבר הנלמד בקל וחומר מהנרצע.

ומילתא דאתיא

[דבר הנלמד]

בקל וחומר

-

טרח וכתב לה קרא

בפירוש.

ולפיכך, עכשיו שנאמר "תושב ושכיר", ולא פירש הכתוב מי הם, יש לומר, שבא זה ולימד על זה.

אלא הכא

, באמה העבריה הרי -

חד גופא הוא!

הפסוק "ויצאה חנם אין כסף", מדבר בגוף אחד, באמה העבריה, והרי

כי נפקא לה בנערות

-

בגרות, מאי בעיא גביה!?

מאחר שהאמה יוצאת מן האדון בנערות, אם כן, כיצד יתכן שתהא האמה אצל האדון בזמן הבגרות!? [שהרי לא יתכן שהיא תצא מרשותו בבגרות, מאחר שהיא כבר איננה אמה].

ולכן, היה ראוי לכתוב בפסוק בפירוש "ויצאה בימי נערות", ואז לא היה הכתוב צריך לרבות את ימי הבגרות, שאינה יוצאת בהם כלל! ומטעם זה אביי חולק על תירוצו של רבה. וחוזרת הקושיא דלעיל: מאחר שהאמה כבר יצאה בנערות, מדוע אמר הכתוב שהיא יוצאת בבגרות?

אלא, אמר אביי

, תירוץ אחר:

לא נצרכה

, לא הוצרכה המילה "חינם", המרבה את היציאה בימי הבגרות,

אלא לבגר דאילונית

. לומר, שהאילונית אשר היא אינה מביאה לעולם סימני נערות, הרי היא יוצאת בסימני בגרות.

ואילו לא הזכיר הכתוב אלא את ימי הנערות, אזי

סלקא דעתך אמינא

, שרק

בנערות תיפוק

, ואילו

בבגרות לא תיפוק!

היה עולה על דעתך לומר שהאמה יוצאת בסימני נערות בלבד, ולא בסימני בגרות, ולכן לא תצא האילונית בסימני בגרות.

לכן,

קא משמע לן

, השמיענו הכתוב שהבגרות מוציאה את האילונית מרשות האדון.

אך מר בר רב אשי דוחה את תירוצו של אביי:

מתקיף לה מר בר רב אשי

: וכי היה אפשר לחשוב שאין האילונית יוצאת בבגרות עד שהוצרך הכתוב לומר זאת?!

ו

כי דבר זה, שהאיילונית תצא בסימני בגרות,

לאו קל וחומר הוא?

ומה סימנין, שאין מוציאין מרשות

ה

אב

[שהרי מעשה ידי הנערה ממשיך להיות שייך לאביה גם משהביאה סימני נערות, כמבואר בגמרא לעיל], ובכל זאת הם

מוציאין מרשות

ה

אדון

.

בגרות, שמוציאה מרשות

ה

אב,

וכי

אינו דין שמוציאה מרשות אדון?!

ואילו היה נאמר בתורה שהאמה יוצאת בנערות, הייתי מבין מעצמי שאף בבגרות היא יוצאת [מקל וחומר], ולמה הוצרך הכתוב להזכיר את היציאה בימי הבגרות?

אלא, אמר מר בר רב אשי

תירוץ אחר: המילה "חנם", המרבה את ימי הבגרות,

לא נצרכה אלא לעיקר זבינא דאילונית

. ללמד על עצם מכירת האיילונית, ולומר שאדם יכול למכור את בתו האילונית לאמה, כשהיא קטנה.

שאילו לא נאמר בתורה שהבגרות מוציאה מרשות האדון,

סלקא דעתך אמינא

, אזי היה עולה בדעתך לומר כך:

רק קטנה,

דאתיא

, המביאה

סימני נערות

-

הוי זבינא

. מכירתה לאמה היא מכירה, היות ואפשר לקיים בה דין יציאה בסימני נערות.

אבל איילונית,

דלא אתיא

, שאינה מביאה

סימני נערות

-

לא הוי זבינה זבינא

. אין מכירתה מכירה, מפני שאי אפשר לקיים בה דין יציאה בסימני נערות שהוזכרה בתורה. , .