Kidduschin 47a — Talmud auf Deutsch

לא שנו

שאין הראשונה והשניה - שאכלתן - מצטרפות לפרוטה משום שמלוה הן:

אלא

בכגון

דאמר לה

: "התקדשי לי

בזו ובזו ובזו

", דהיינו, שהיה נותן לה תמרה ואומר "בזו", והיא אוכלת, וחוזר ונותן לה ואומר "ובזו", והיא אוכלת, וחוזר ונותן לה ואומר "בזו" ; ומשום שבשעת נתינת הראשונה והשניה, עדיין לא נגמר דיבורו, ואין הקדושין גומרים ואין התמרות נקנות לאשה עד שלא גמר דיבורו, וכשנגמר דיבורו כבר הן מלוה בעלמא.

אבל

אם

אמר לה

: "התקדשי לי

באלו

[בשלש התמרות שהוא מחזיק בידו] ", ונתן לה את שלשת התמרות אחת אחת,

אפילו אוכלת

היא כל תמרה שניתנה לה,

נמי מקודשת

היא -

ומשום ד

כי קא אכלה מדנפשה קאכלה

[את שלה היא אוכלת], כלומר: מקבלת הראשונה לא באה התמרה לידה בתורת מלוה, כי מאחר שכבר נגמר דיבור הקידושין, הרי הקנה לה אותן בתורת קדושין, ומה שאכלה את קידושיה אכלה, ואפילו אם אכלה ראשונה ראשונה הרי היא מקודשת אם יש בכולן שוה פרוטה.

מסייעת הגמרא לרבא:

תניא כותיה דרבא

[למדנו ברייתא כדברי רבא]:

האומר לאשה: "

התקדשי לי: באלון ברמון ובאגוז

",

או שאמר לה

: "

התקדשי לי באלו

[באלון ברמון ואגוז שהוא מחזיק בידו] ", ונתן לה אותם:

אם יש בכולן

כאחד

שוה פרוטה

, הרי זו

מקודשת, ואם לאו

שאף בכולן כאחד אין שוה פרוטה -

אינה מקודשת

.

וכן אם אמר לה: "התקדשי לי:

בזו ובזו ובזו

",

אם יש בכולם שוה פרוטה

, הרי זו

מקודשת, ואם לאו, אינה מקודשת

, וכמו ברישא ; אלא שבאופן זה יש חידוש דין:

שאם אמר לה: "התקדשי לי

בזו

",

נטלתו ואכלתו;

["

בזו

",

נטלתו ואכלתו

] ; "

ועוד בזו

" ונטלתו ואכלתו; "

ועוד בזו

" ונטלתו,

אינה מקודשת, עד שיהא באחת מהן, שוה פרוטה

.

ומפרשת הגמרא בתחילה את הברייתא:

האי

"התקדשי לי:

באלון ברמון באגוז

",

היכי דמי?

אילימא דאמר לה

: "התקדשי לי:

או באלון או ברמון או באגוז

" - כך אי אפשר לומר, כי תיקשי הא דקתני: "

אם יש בכולן שוה פרוטה, מקודשת

", שהרי

והא

"

או

"

קאמר!?

דמשמע: כל פריט הוא מעשה קדושין בפני עצמו, ואי אפשר לצרפם למעשה קדושין אחד.

ואלא

תפרש שאמר לה: "התקדשי לי

באלון וברמון ובאגוז

", אף כך אי אפשר לומר, שהרי

היינו

"

בזו ובזו ובזו

", ששנינו בסיפא!?

אלא לאו

, בהכרח לפרש

דאמר לה

: "התקדשי לי

באלו

" ; והרי אף זו תיקשי: ד

הא מדקתני סיפא

: "

או שאמר לה התקדשי לי באלו

",

מכלל דרישא לאו

"

באלו

"

עסקינן!?

ואם כן מה פירוש הבבא: "התקדשי לי באלון ברמון באגוז"!?

ומשנינן:

פירושי קא מפרש

: האומר לאשה: "

התקדשי לי באלון ברמון באגוז

"

כיצד: כגון דאמר לה

: "

התקדשי לי באלו

".

ו

מברייתא זו יש להוכיח, שבאומר "התקדשי לי באלו" אף שנתן לה אותם אחד אחד והיתה אוכלת כל פריט שקיבלה, הרי היא מקודשת, דהא

קתני סיפא

:

"

בזו נטלתו ואכלתו

",

אם יש באחת מהם שוה פרוטה, מקודשת, ואם לאו, אינה מקודשת; ואילו

ב

רישא

כשאמר: "באלו"

לא קא מפליג

התנא [אין התנא מחלק]

בין אוכלת למנחת

-

הרי

שמע מינה

כדברי רבא:

כל היכא דאמר לה

"

באלו

",

כי קא אכלה מנפשה קא אכלה

.

ומסקינן: אכן

שמע מינה

מברייתא זו כאשר אמר רבא.

כאן שבה הגמרא למחלוקת שנתבארה לעיל [מו א] בפירוש משנתנו, ששנינו: "היתה אוכלת אחת אחת, אם יש באחת מהן שוה פרוטה מקודשת" ; ונאמרו בזה שתי שיטות:

רב ושמואל סוברים, שבבא זו מתיחסת לרישא שהוא "פרטי", כלומר: מעשה קדושין נפרד לכל פריט, ומשום שאם זה מתייחס לסיפא העוסקת ב"כללי" דהיינו מעשה קדושין אחד בכל הפריטים, הרי אי אפשר לומר שאם יש באחת מהן שוה פרוטה הרי היא מקודשת, כי לשון זה משמע, שאפילו אם היה בראשונה ובשניה שכבר אכלתם שוה פרוטה הרי היא מקודשת, וזה הרי אינו, היות ואלו כבר נעשו מלוה בשעת גמר הקדושין, דהיינו כשגמר את דיבורו.

ולכן סוברים הם, שבהכרח בבא זו ארישא קאי, ואף שהדין האמור ב"אוכלת" נכון גם ב"מנחת", מכל מקום יש חידוש בדין אוכלת כפי שנתבאר לעיל.

רבי אמי סובר, שבבא זו מתייחסת לסיפא העוסקת ב"כללי", ואכן אין כוונת המשנה לומר, שאפילו אם יש בראשונה או בשניה שוה פרוטה הרי היא מקודשת, אלא כוונת המשנה לומר: אם יש באחרונה שוה פרוטה.

וכאן מקשה הגמרא על רב ושמואל מברייתא זו שהובאה כאן, שאף בה נאמר שאם היתה אוכלת, הרי היא מקודשת אם יש באחת מהן שוה פרוטה.

כי

הניחא למאן דאמר

, לרבי אמי שפירש את הבבא ד"אוכלת" במשנתנו ד

אסיפא

דהיינו ב"כללי" -

קאי, ומאי

"

עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה

" היינו: "

עד שיהא באחרונה שוה פרוטה

", אם כן ניחא אף הברייתא, ד

הכי נמי

פירוש הברייתא הוא: "

עד שיהא באחרונה שוה פרוטה

".

אלא לרב ושמואל דאמרי תרוייהו

, לפרש את הבבא ד"אוכלת" במשנתנו, דדוקא

ארישא

העוסקת ב"פרטי" -

קאי

, היות ושנינו: "עד שיהא באחת מהן" דמשמע: אפילו בראשונה או בשניה, וביארו רב ושמואל שהוא הדין במנחת הדין כן,

ו

"

אוכלת

" ששנינו

איצטריכא ליה

לחדש, שאף האוכלת טעונה שוה פרוטה -

לשיטתם תיקשי ברייתא זו, שאף בה שנינו: "בזו נטלתו ואכלתו, ועוד בזו, ועוד בזו, אינה מקודשת, עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה", ולשיטת רב ושמואל שבהכרח בבא זו א"פרטי" קאי, הלוא תיקשי:

הרי

הכא כללי קחשיב, פרטי לא קא חשיב

, הרי אין בברייתא זו כלל "פרטי", שנוכל ליחס להם את הדין המבואר בברייתא, שאם יש אפילו בראשונה או בשניה שוה פרוטה הרי היא מקודשת!?

המחשב על הקרבן בשעת עבודותיו, על מנת לאכול כזית מן הקרבן חוץ למקומו [כגון המחשב על קדשי קדשים לאוכלם חוץ לעזרה], הרי הקרבן פסול, והאוכלו אינו חייב כרת; ואילו המחשב לאכול כזית מן הקרבן חוץ לזמנו [כגון המחשב לאכול את החטאת לאחר יום ולילה], הרי הקרבן פיגול, והאוכלו חייב כרת.

ואולם אין הקרבן נעשה פיגול, אלא אם כן "קרב המתיר כמצותו", כלומר: רק אם נעשו שאר עבודות הקרבן בהכשר; ולפיכך: אם שחט את הקרבן על מנת לאוכלו חוץ למקומו, ונמצא שלא נעשית השחיטה כמצותה, הרי שאפילו אם קיבל את הדם על מנת לאוכלו חוץ לזמנו אין הקרבן נעשה פיגול.

ואם בתחילה שחט את הקרבן על מנת לאכול כזית חוץ לזמנו [שהוא פיגול], ואחר כך קיבל את הדם על מנת לאוכלו חוץ למקומו, נחלקו בדבר רבי יהודה וחכמים:

רבי יהודה סובר: כל שמחשבת הזמן קדמה למחשבת המקום, הרי זה פיגול וחייבים עליו כרת, ואם קדמה מחשבת המקום למחשבת הזמן אין זה פיגול.

וחכמים סוברים: זה וזה פסול ואין בו כרת.

וכן נחלקו, אם בשחיטה עצמה, אמר: "הריני שוחט על מנת לאכול כזית חוץ למקומו כזית חוץ לזמנו", שלדעת רבי יהודה, היות והקדים את מחשבת הפיגול, הרי זה פיגול וחייבים עליו כרת; ברם, כל זה אינו באופן שאמר לשון שמשתמע ממנה, שכל כזית היא מחשבה בפני עצמה, וכפי שיתבאר בדברי רבי; אבל אם אמר לשון שמשמעותה מחשבה אחת לאכילה חוץ למקומו וחוץ לזמנו, כי אז אין זה אלא "עירוב מחשבות", ואין זה פיגול אפילו לרבי יהודה.

ומשנינן:

הא מני

[כדעת מי היא] בבא אחרונה של הברייתא דהיינו דין "אוכלת",

רבי היא, דאמר

: לדעת רבי יהודה:

לא שנא

אם אמר לשון: "

כזית כזית

" ללא וי"ו החיבור, דהיינו שאמר: "הריני שוחט את הזבח על מנת לאכול "כזית" חוץ לזמנו "כזית" חוץ למקומו",

ולא שנא

"

כזית וכזית

", דהיינו שאמר: "הריני שוחט על מנת לאכול כזית חוץ לזמנו, וכזית [בוי"ו החיבור] חוץ למקומו", "

פרטא

"

הוי

, כלומר שתי מחשבות נפרדות, והרי זה פיגול, היות וקדמה מחשבת הפיגול למחשבת הפסול.

והוא הדין שלשיטתו, אפילו האומר: "התקדשי לי בזו ובזו", או אפילו אמר: "התקדשי לי בזו ועוד בזו", הכל פרטי הוי, ולשיטתו נאמרה הסיפא של הברייתא ; וכך הוא פירוש הברייתא:

"בזו ובזו ובזו אם יש בכולם שוה פרוטה, מקודשת", כי תנא קמא אינו סובר כרבי, ולשון זו "כללי הוי".

רבי אומר: "בזו נטלתו ואכלתו, ועוד בזו ועוד בזו אינה מקודשת, עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה", ומשום שרבי סובר שלשון זו משמעה "פרטי", ואי אפשר לצרף כמה תמרות לקידושין, ואכן לאו דוקא "אוכלת", אלא הוא הדין "מנחת", ונקטה הברייתא לשון "אוכלת", להשמיענו דרך אגב, שגם באוכלת צריך שתהיה התמרה שוה פרוטה, ובפחות מזה אינה מתקדשת, ואף שהנייתה מזומנת לה.

אמר רב

:

המקדש

את האשה

במלוה

שהיא חייבת לו,

אינה מקודשת

ואפילו היו המעות שנתן לה עדיין בעין, כי

מלוה להוצאה ניתנה

, כלומר: שלו הם ורשאי הוא להוציא אותם בהוצאה.

נימא כתנאי

, האם נאמר שדינו של רב במחלוקת התנאים הבאה היא שנויה: דתניא:

המקדש במלוה אינה מקודשת, ויש אומרים: מקודשת

.

מאי לאו

דהכא במאי עסקינן: כגון שקידש במלוה שהמעות עדיין בעין, ו

בהא קמיפלגי?

דמר

תנא קמא -

סבר: מלוה להוצאה ניתנה

, ולכן אינה מקודשת אפילו אם המעות בעין.

ומר

[יש אומרים]

סבר: מלוה לאו להוצאה ניתנה

, ולכן אם המעות הן עדיין בעין הרי היא מקודשת. דוחה הגמרא:

ותסברא

, וכי כיצד יעלה על דעתך שבדין זה נחלקו, והרי

אימא סיפא

של אותה ברייתא:

ושוים

התנאים של הברייתא

במכר

של קרקע הנקנית בכסף,

שזה

המלוה -

קנה

, שאם אמר לו המוכר ללוקח: "מלוה שיש לי עליך יהא לך בשביל המכר", ונתרצה לו, קנה הלוקח אם המעות הם בעין.

ו

אי אמרת

שהברייתא עוסקת במקדש במלוה כשהמעות הן בעין, ולדעת תנא קמא אינה מקודשת משום ש

מלוה להוצאה ניתנה

, אם כן אף במכר

במאי קני

[במה יקנה]!? והרי ודאי שאין כאן מעות לקנות, היות ומלוה להוצאה ניתנה.

אלא

אמר רב נחמן: הונא חברין מוקים לה במילי אוחרי

[חברנו הונא, מפרש את הברייתא שהיא עוסקת בענין אחר], ואין היא עוסקת כלל במקדשה במלוה שהיא חייבת לו, אלא:

והכא

בברייתא

במאי עסקינן

: ב

כגון שאמר לה

: "

התקדשי לי במנה

" שיש בידו,

ו

נתן לה את המנה, ו

נמצא מנה חסר דינר

, ואמר לה המקדש: "יהא אותו דינר מלוה עלי".

וטעם מחלוקתם היא:

מר

תנא קמא -

סבר: כסיפא לה מילתא למיתבעיה

[בושה היא לתובעו] לאחר זמן שיפרע לה את אותו הדינר, ולכן מתחילה אין היא מסכימה לקדושין.

ומר סבר: לא כסיפא לה מילתא למיתבעיה

[אין היא בושה מלתובעו], ולכן מסכימה היא להתקדש במעות שנתן לה, ואילו הדינר יהא עליו מלוה.

ומקשינן:

ואלא

לפי מה שפירשנו את הברייתא -

הא דאמר רבי אלעזר

:

התקדשי לי במנה, ונתן לה דינר

אחד בלבד,

הרי זו מקודשת, ו

הבעל

ישלים

לאחר זמן,

לימא כתנאי אמרה לשמעתיה

[האם נאמר, שדבריו במחלוקת התנאים שבברייתא היא שנויה]!?

אמרי

בני הישיבה: אינו דומה נידון הברייתא למה שאמר רבי אלעזר, כי הברייתא הרי עוסקת כשהיה חסר דינר אחד בלבד מתוך המנה, ו

מנה חסר דינר

שדבר מועט הוא ביחס למנה

כסיפא לה מילתא למיתבעיה

לדעת תנא קמא, אבל

מנה חסר תשעים ותשע

כאופן שעוסק בו רבי אלעזר, אפילו תנא קמא מודה ד

לא כסיפא לה מילתא למיתבעיה

.

מיתיבי

לרב שאמר: המקדש במלוה אינה מקודשת, ואפילו כשהמעות עדיין בעין:

האומר לאשה

: "

התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך

",

והלכה

האשה

ומצאתו

לפקדון

שנגנב או שאבד

:

אם נשתייר

בידה

הימנו

[מן הפקדון, שלא נגנב או נאבד]

שוה פרוטה

, הרי זו

מקודשת

באותה פרוטה ;

ואם לאו, אינה מקודשת

.

ו

אם קידשה

במלוה

שהיא חייבת לו,

אף על פי ש

נגנבו או שנאבדו המעות שנתן לה, ו

לא נשתייר הימנו

[מהמלוה שנתן לה]

שוה פרוטה

, הרי זו

מקודשת

.

רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר

: