Kidduschin 35b — Talmud auf Deutsch

אבל

לגבי הדין שבעליו של השור ההורג חייב

כופר

-

אימא

היינו אומרים כי רק בהורג

איש, ד"בר מצות", אין,

חייב כופר, אבל ההורג

אשה,

שאינה חייבת במצות כאיש,

לא

חייב כופר, לכן הוצרכה התורה להשמיענו שאשה שוה לאיש גם לגבי שור המועד ההורג את האשה שבעליו חייב כופר.

ואי אשמעינן הא

[ואם התורה היתה משמיעה רק לגבי חיוב מיתה], היינו אומרים כי רק לגבי חיוב מיתה שוה אשה לאיש שיתחייב ההורגן מיתה, ובעליו של שור המועד ההורגן חייב כופר,

משום דאיכא איבוד נשמה

ולכן חייבו הכתוב כופר, לפי ש

חס רחמנא עלה

[על האשה],

אבל

לגבי

הנך תרתי

[שני אלו] - עונשים ודיני ממון,

אימא

[היינו אומרים] כי

לא

שוה האשה לאיש, לכן

צריכא

להשמיענו ששוים גם לגבי עונשים וגם לגבי דיני ממון וגם לענין שההורגן מתחייב במיתה.

שנינו במשנה:

חוץ מבל תקיף ובל תשחית

ובל תטמא למתים, שהנשים פטורות.

והוינן בה:

בשלמא

בלאו של

בל תטמא למתים,

הנשים פטורות משום

דכתיב

[ויקרא כא א]:

"אמור אל הכהנים בני אהרן",

ודורשים

בני אהרן

-

ולא בנות אהרן.

אלא

בלאו של

בל תקיף,

שאסור לגלח ולהשוות את תחילת צמיחת השיער של צדעי המצח לאחורי האוזן ולגלח את השיער שביניהם,

ו

כן בלאו של

בל תשחית מנלן

שהנשים פטורות?

ומבארינן:

דכתיב

[ויקרא יט כז]:

"לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך",

ודורשים:

כל שישנו בהשחתה, ישנו בהקפה. והני נשי

[ואלו הנשים],

הואיל ולא איתנהו

[אינם] נכללים

ב

איסור

השחתה

של הזקן -

ליתנהו

[אינם] כלולים

ב

איסור

הקפה

של הראש.

ומנלן דלא איתנהו

[ומנין אנו יודעים שאינם] נכללים

ב

לאו של

השחתה?

איבעית אימא: סברא, דהא לא אית להו

[שהרי אין להם]

זקן.

ואיבעית אימא: קרא

, דאמר קרא: "לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך".

מדשני קרא בדיבוריה [מכך ששינה הכתוב בדיבורו] שבתחילה לגבי איסור הקפת הראש דיבר בלשון רבים, ואילו אחר כך לגבי איסור השחתת הזקן דיבר בלשון יחיד .

לכן אנו דורשים:

דאם כן

שגם הנשים חייבות,

ניכתוב רחמנא

[שהתורה תכתוב] בלשון רבים כמו קודם לכן,

"פאת זקנכם".

מאי זקנך

בלשון יחיד? לדרוש ולמעט: דווקא

זקנך

נאסר בהשחתה -

ולא זקן אשתך,

אפילו אם העלתה זקן והשחיתה .

ומקשינן:

ולא?

וכי אשה שצמח לה זקן אינה כלולה בלאו של השחתת הזקן?

והתניא: זקן אשה והסריס שהעלו שער

-

הרי הן כזקן לכל דבריהם.

מאי לאו,

וכי אין כוונת הברייתא

להשחתה,

שאף נשים הן בכלל הלאו של השחתת הזקן.

ומתרצינן:

אמר אביי: להשחתה לא מצית אמרת!

אי אפשר לומר שהם בכלל הלאו של השחתת הזקן.

כיון

דיליף

[שלומדים] בגזירה שוה

"פאת" "פאת" מבני אהרן,

שכתוב לגבי ישראל "פאת זקנך" ולגבי כהנים כתוב "ופאת זקנם לא יגלחו".

ודורשים:

מה להלן,

לגבי כהנים,

נשים פטורות,

כיון שכתוב בפרשה שם "בני אהרן" למעט בנות אהרן [וכעת הגמרא סוברת כי המיעוט שממעטים בנות אהרן נאמר על כל האיסורים הכתובים בפרשה שם]

אף כאן,

לגבי ישראל,

נשים פטורות.

ומקשינן:

ואי סבירא לן

[אם אנו סוברים]

דכי כתב

[כי מה שכתוב] בפרשת הכהנים

"בני אהרן"

למעט בנות אהרן,

אכוליה ענינא כתיב

[נאמר על כל הענינים הכתובים בפרשה שם].

אם כן מדוע צריכה התורה להשמיענו גזירה שוה?

נישתוק קרא מיניה,

מהגזירה שוה של "פאת" "פאת" למעט את הנשים מאיסור השחתתה הזקן הכתוב לגבי ישראל,

ותיתי

[ונלמד דין זה]

בקל וחומר

מכהנות .

ואנא אמינא

[ואנו נאמר] קל וחומר זה:

ומה כהנים, שריבה בהם הכתוב מצות יתירות,

מיעט הכתוב, שדווקא

בני אהרן

מצווים באיסור השחתת הזקן -

ולא בנות אהרן.

אם כן,

ישראל,

שלא ריבה בהם הכתוב כל כך הרבה מצוות,

לא כל שכן

שממעטים את בנות ישראל מאיסור השחתת הזקן.

ומתרצינן:

אי לאו

שהתורה היתה משמיעה לנו את ה

גזירה שוה

"פאת" "פאת" למעט את הנשים מאיסור השחתת הזקן,

הוה אמינא

[היינו אומרים] כי מה שכתוב בפרשת כהנים "בני אהרן" למעט את בנות אהרן, נאמר רק על איסור טומאה שכתוב מיד לאחר מכן , ולא על איסור השחתת הזקן שכתוב כמה פסוקים אחרי זה [בפסוק ה], כיון שהכתוב

הפסיק

את

הענין

בינתים, כגון "לה יטמא" [שם ג] שכתוב בינתיים.

ומקשינן:

השתא

[עכשיו] שאנו דורשים גזירה שוה,

נמי נימא

[גם כן נאמר] כי הכתוב

הפסיק הענין

בין המיעוט של "בני אהרן" ולא בנות אהרן לבין האיסור של השחתת הזקן, והמיעוט נאמר רק על האיסור לכהנים להטמאות למת, ולא על איסור השחתת הזקן.

ואי משום גזירה שוה

שנכתבה ללמוד ממנה למעט את הנשים מאיסור השחתת הזקן בישראל, ניתן לומר, כי הגזירה שוה לא נכתבה בשביל למעט את הנשים, אלא

מיבעי ליה

[נצרכת לה] לדרשה אחרת.

לכדתניא

: שכתוב שם בפרשת כהנים [ויקרא כא ה]:

"

ופאת זקנם

לא יגלחו"

-

יכול גילחו במספריים יהיה חייב

בלאו זה?

תלמוד לומר

: לגבי ישראל [ויקרא יט כז]

"לא תשחית

את פאת זקנך

"

ללמד שחייב רק אם גילח את הזקן דרך השחתה, שהסיר את השיער עד השורש [וזה לא שייך במספריים].

יכול לקטו

את השיער שבזקן

במלקט

[במלקחים, כמין צבת קטנה של מצחצחי חרבות שמחליקים בו את תיק הסייף],

וברהיטני

[במקצוע - כלי שבו מחליקים קורות וקרשים]

יהא חייב?

תלמוד לומר

: בפרשת כהנים "ופאת זקנם

לא יגלחו",

ללמד שחייב רק אם גילח את הזקן דרך גילוח, ואין דרך גילוח במלקט ורהיטני.

הא כיצד

חייב על גילוח הזקן?

כשמסיר את השיער על ידי

גילוח שיש בה השחתה, הוי אומר: זה

גילוח ב

תער

שמסיר את השיער עד השורש.

וללימוד זה צריך את הגזירה שוה של "פאת" "פאת", כדי ללמוד את איסור גילוח זקן שבפרשת ישראל מאיסור גילוח זקן שבפרשת כהנים וכן להיפך. ומנין לנו ללמוד מהגזירה שוה למעט את הנשים מאיסור גילוח זקן.

ומתרצינן: אם הגזירה שוה לא נכתבה כדי ללמד שממעטים את הנשים מאיסור זה,

אם כן,

די היה אם

ניכתוב קרא "

לא תשחית

את שבזקנך",

והיה נחשב כאילו כתוב "פאה" כיון שכתוב כבר בתחילת הפסוק פאה, שכתוב "לא תקפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך", ומכך שהיה נכתב לגבי זקן "את שבזקנך" ולא "את זקנך" היינו יודעים שהכוונה על הפאה, והיה נחשב כאילו כתוב "לא תשחית פאות שבזקנך" ועדיין יכולים אנו ללמוד בגזירה שוה "פאת" "פאת", פרשת ישראל מפרשת כהנים, שהאיסור הוא רק כשעושה גילוח של השחתה, או שהיינו לומדים בבנין אב מגילוח זקן של כהנים לגילוח זקן של ישראל וכן להיפך.

מאי

[מה הוא]

"פאת זקנך" שנכתב

?

שמע מינה, [מוכח מזה] שנתפרש "פאת" לגבי זקן, כי הגזירה שוה נכתבה כדי ללמד

תרתי

:

א. כדי ללמד את אופן החיוב בגילוח זקן מישראל לכהנים ומכהנים לישראל.

ב. לענין המיעוט של "בני אהרן" ולא בנות אהרן, שהגזירה שוה מלמדת כי משווים את פרשת ישראל לכל האמור בפרשת כהנים, וכיון שכתוב בפרשת כהנים "בני אהרן" למעט בנות אהרן, לומדים בגזירה שוה למעט את הנשים מאיסור גילוח זקן .

ומקשינן: אם נשים נתמעטו מאיסור גילוח זקן, אם כן,

ואלא הא דתניא

[מה ששנינו בברייתא]:

זקן האשה והסריס שהעלו שער

-

הרי הן כזקן לכל דבריהם, למאי הלכתא

[לענין איזה הלכה נאמר]?

אמר מר זוטרא: ל

ענין

טומאת נגעים

נאמר!

שסימני נגעים במקום שיער חלוקים מסימני נגעים במקום עור בשר. בנגעי עור בשר - שיער לבן נחשב לנגע, ואילו בנתק שבראש ובזקן - שיער צהוב נחשב לנתק. והברייתא מחדשת, שאם העלתה האשה שער בזקנה, נחשב שיער של זקן לענין סימני ניגעה, שהם כדין נתקי זקן ולא כדין נגעי עור בשר.

ומקשינן: כיצד אפשר לומר שהברייתא מחדשת כי זקן האשה נחשב זקן לענין טומאת נגעים? והרי לענין

טומאת נגעים בהדיא כתיבא

זקן האשה, שכתוב: [ויקרא יג כט]

"ואיש או אשה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן"!

אלא, אמר מר זוטרא

: הברייתא נאמרה

ל

ענין

טהרת נגעים,

שכאשר תטהר, תצטרך לגלח גם את הזקן, כדין טהרת מצורע בתגלחת וציפורים.

ומקשינן: לענין

טהרת נגעים נמי פשיטא

שזקן האשה נחשב זקן,

כיון דבת טומאה היא,

שהנגע בשיער בזקן האשה נחשב כדין נתק בזקן, אם כן פשוט שגם לענין טהרה, זקן האשה

בת טהרה היא

ונחשב זקן לענין טהרה.

ומתרצינן:

איצטריך

הברייתא לחדש לענין טומאת נגעים, להשוות סימני נתקי זקן האשה לסימני זקן האיש.

ומה שהקשנו כי בהדיא נכתב בפסוק, לא קשה, כי

סלקא דעתך אמינא

שהכתוב

לצדדים כתיב

: ו"אשה" הכתובה בפסוק מוסבת רק על נתקי הראש,

"איש או אשה כי יהיה בו נגע בראש",

ו

"או בזקן"

שכתוב אחרי זה,

הדר אתאן לאיש

ולא לאשה.

קא משמע לן

הברייתא שזקן האשה, נחשב כזקן לכל דבריהם.

איסי תני: אף

באיסור

בל יקרחו

-

נשים פטורות.

מאי טעמא דאיסי?

משום

דדריש הכי

:

כתוב [דברים יד א - ב]:

"בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגודדו

[לא תעשו חבורה על מת ]

ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת, כי עם קדוש אתה לה' אלהיך",

ואיסי דורש את המיעוט:

"בנים" ולא בנות ל

ענין איסור

קרחה

שנאמר אחרי איסור גדידה.

אתה אומר

כי המיעוט נאמר

לקרחה, או אינו

[שמא לא] נכתב המיעוט

אלא לגדידה,

שכתובה מיד אחרי המיעוט של "בנים" ולא בנות, ומנין שהמיעוט נאמר על איסור קרחה שנכתב אחרי איסור גדידה.

ומתרצינן

כשהוא אומר

בפסוק שאחריו:

"כי עם קדוש אתה לה' אלהיך"

אף הנשים בכלל "עם" - אם כן

הרי גדידה אמור,

שהנשים נתרבו שהם בכלל האיסור.

הא מה אני מקיים

במה שהכתוב ממעט

"בנים" ולא בנות?

אנו מפרשים שנאמר

לקרחה.

ומקשינן:

ומה ראית לרבות את הגדידה

מהפסוק "כי עם קדוש" שאף הנשים בכלל,

ולהוציא את הקרחה

שלא נתרבו הנשים מ"עם". הרי המיעוט מוסב על איסור גדידה בדיוק כמו שמוסב על איסור קרחה?

ומתרצינן:

מרבה אני את הגדידה

מ"עם", שאף הנשים בכלל האיסור, משום שהוא איסור חמור,

שישנה

לאיסור גדידה גם

במקום השער ו

גם

שלא במקום שער, ומוציא אני את הקרחה,

שהנשים נתמעטו מהאיסור מחמת המיעוט של "בנים" ולא בנות, משום שהוא איסור קל יותר,

שאינה

לאיסור קרחה

אלא במקום שער

.

ומקשינן:

ואימא

[ואומר]: כי המיעוט

"בנים" ולא בנות

נאמר

בין לקרחה בין לגדידה, וכי כתב "כי עם קדוש אתה לה' אלהיך"

לרבות את הנשים -

ב

איסור

שריטה

הוא דכתיב!

[ההבדל בין שריטה לגדידה הוא, שאחד מהם נעשה ביד ואחד נעשה בכלי].