Kidduschin 25a — Talmud auf Deutsch

אמר רב חייא בר אשי: אמר רב: היתה לו

לעבד

יתרת

, אצבע יתירה,

וחתכה

האדון - ה

עבד יוצא בהן לחירות.

אמר רב הונא: ו

הדין הזה,

הוא

דוקא בכגון

ש

האצבע היתרה היתה

נספרת על גב היד

ביחד עם שאר האצבעות. כלומר, שהיתה בשורה אחת עמהן. אבל אצבע יתירה, שהיתה נפרדת משאר האצבעות, וחתכה האדון, אין העבד יוצא לחירות על ידה.

למדנו בתחילת הסוגיא לעיל: יוצא בשן ועין וראשי אברים שאינן חוזרים - דומיא דשן ועין: מה שן ועין הם מומין שבגלוי ואינן חוזרין, אף כל מומין שבגלוי ואינן חוזרין, עבד יוצא בהם לחרות.

ומומין שבגלוי, הם מומין באברים גלויים. והסוגיא שלפנינו דנה מה הם האברים ש"בגלוי".

לצורך הבנת הסוגיא, נקדים, שמצאנו בעוד מקומות דינים באברים שבגלוי:

[א] בטומאת מגע: אם דבר המטמא [כגון נבלת שרץ] נגע בגוף האדם במקום גלוי, האדם נטמא. אבל אם נגע הדבר המטמא במקום שאינו גלוי באדם, אין האדם נטמא.

[ב] בענין הזאה: טמא מת, מזים עליו מים המעורבים באפר הפרה האדומה כדי לטהרו. ההזאה נעשית ביום השלישי וביום השביעי לטומאתו, וצריך שההזאה תהיה על אברים שבגלוי.

[ג] בענין טבילה: צריך שהמים יגיעו אל כל המקומות הגלויים שבגופו.

[ד] בדין בכור בהמה ושאר הקרבנות:

בהמה שהיא קרבן ונעשית בעלת מום, הרי היא פסולה להקרבה. ושוחטים ואוכלים אותה בכל מקום, וכל זה דוקא במומין שבגלוי. בסוגיא שלפנינו יתבאר מה נחשב "גלוי" בכל הדינים הללו:

סבי דנזוניא לא אתו לפירקיה דרב חסדא,

זקני העיר נזוניא לא באו לשמוע את שיעורו של רב חסדא.

אמר ליה

רב חסדא

לרב המנונא: זיל צנעינהו,

לך וצוה עליהם להצטנע ולהסתגר בביתם, כדין אנשים מנודים.

אזל,

הלך רב המנונא, ו

אמר להו: מאי טעמא לא אתו רבנן לפירקא?

מדוע לא באתם לשמוע את שיעורו של רב חסדא?

אמרו ליה: אמאי ניתי?

מדוע שנבוא? והרי בעבר אירע

דבעינן מיניה מילתא, ולא פשט לן

. שאלנו אותו שאלה ולא פשט לנו את ספיקנו.

אמר להו

רב המנונא:

מי בעיתו מינאי מידי ולא פשיטנא לכו,

וכי ניסיתם לשאול אותי דבר ולא פשטתי לכם את ספיקכם?!

[כלומר: נסו לשאול אותי ].

בעו מיניה

שאלו אותו:

עבד שסרסו רבו בבצים

-

מהו

דינו?

הביצים עצמם תלויים בכיס ואינם גלויים ממש, אבל הם ניכרים מבחוץ, ולפיכך יש להסתפק:

האם סירוס הבצים

כמום שבגלוי דמי

, מפני שהבצים נכרים מבחוץ,

או לא

כמום שבגלוי הוא, מפני שהם אינם גלויים ממש?

לא הוה בידיה

לא היה בידו של רב המנונא להשיב תשובה לשאלתם.

אמרו לו

זקני נזוניא:

מה שמך?

אמר להו: המנונא.

אמרו ליה: לאו המנונא

ראוי לקרותך

אלא

"

קרנונא

", כי יושב קרנות אתה ולא בעל תורה.

אתא לקמיה דרב חסדא,

בא רב המנונא לפני רב חסדא וסיפר לו את שאלת חכמי נזוניא.

אמר ליה

רב חסדא:

מתניתא בעו מינך

מה ששאלוך זקני נזוניא, ברייתא מפורשת היא!

דתנן,

שכך שנינו במסכת נגעים [ו ז]:

כמה מיני נגעי אדם נאמרו בתורה בפרשת תזריע. ואין הנגע נחלט בתורת צרעת גמורה באחד מהם אלא אם נראו בו אחד מסימני הטומאה המבוארים בפרשה שם. אחד מסימני טומאת הצרעת הוא "מחיה", שנראה כמראה בשר חי בנגע. שנאמר [ויקרא יג י - יא]: "ומחית בשר חי בשאת, צרעת נושנת היא בעור בשרו, וטמאו הכהן. לא יסגירנו כי טמא הוא".

ובהמשך הענין נאמר "לכל מראה עיני הכהן". ופירשו חכמים, שצריך שכל הנגע שבו המחיה, יראה כולו כאחת לעיני הכהן.

ולפיכך שנינו במשנה [שם]:

עשרים וארבעה ראשי אברים שבאדם, כולם

, אם היה בהם נגע

אין מטמאין משום מחיה

, מפני שראש האבר משתפע לצדדים, ואין הכהן יכול לראות את הנגע שבו כולו כאחת.

ואלו הם

עשרים וארבעה ראשי האברים שבאדם:

אצבעות ידים ורגלים, וראשי

ה

אזנים.

כלומר: השפה המקפת את האזנים.

וראש החוטם, וראש הגויה

[הגיד],

וראשי דדים שבאשה

.

אבל ראשי דדים שבאיש אינם בולטים כל כך, ואין זה נחשב שיפוע.

רבי יהודה אומר: אף

ראשי הדדים

שבאיש

אינם מטמאין משום מחיה.

עד כאן דברי המשנה במסכת נגעים שם.

ותני עלה,

ובברייתא הוסיפו על דברי המשנה:

בכולם,

בכל ראשי האברים השנויים במשנה בענין טומאת נגעים,

עבד יוצא בהם לחירות

, אם הפיל רבו אחד מכל ראשי האברים הללו.

רבי אומר

: מלבד עשרים וארבעה האברים הללו,

אף הסירוס

מוציא את העבד לחירות.

בן עזאי אומר: אף הלשון

בכלל האברים שהעבד יוצא בהם לחירות. מפני שדרכה להיראות כשהאדם מדבר, ולפיכך מום שבלשון הוא בכלל "מומין שבגלוי".

עד כאן דברי הברייתא.

רב חסדא מבאר מהו הסירוס המוזכר בברייתא:

אמר מר

בברייתא:

רבי אומר, אף הסירוס.

ויש שני מיני סירוס: [א] סירוס הנעשה בגיד. [ב] סירוס הנעשה בביצים.

ולפיכך יש להסתפק בהסבר דברי רבי:

סירוס דמאי?

באיזה סירוס דיבר רבי?

אילימא,

אם נאמר שרבי דיבר רק ב

סירוס דגיד

, שהוא אבר גלוי, אבל סירוס ביצים אינו בכלל מום שבגלוי, אזי, אם נאמר כך תתעורר קושיא:

הרי הגיד,

היינו "גוייה",

וראש הגויה הוא אחד מעשרים וארבעה ראשי האברים שכבר הזכיר תנא קמא, ואם כן מה בא רבי להוסיף בזה?

אלא לאו

, בהכרח צריך לומר, שרבי דיבר ב

סירוס דביצים.

ומכאן מוכיח רב חסדא ששאלת זקני נזוניא [עבד שסרסו רבו בביצים, מהו] תלויה במחלוקת תנא קמא ורבי שבברייתא הזאת:

לדעת תנא קמא, סירוס הביצים אינו נחשב מום שבגלוי מפני שהם מכוסים.

ולדעת רבי, סירוס הביצים נחשב מום שבגלוי מפני שהביצים ניכרים מבחוץ.

ועתה הגמרא ממשיכה לדון בדברי הברייתא:

שנינו בברייתא:

רבי אומר אף הסירוס

בן עזאי אומר אף הלשון.

מלשון הברייתא משמע שבן עזאי מוסיף על דברי רבי את הלשון, ואילו רבי סובר שהלשון אינה בכלל מומין שבגלוי, מפני שהיא מוסתרת על ידי השפתיים.

ולפיכך תמהינן:

ו

כי לדעת

רבי לשון, לא

נחשבת אבר גלוי?!

ורמינהו,

והלא יש לסתור זאת מדברי הברייתא דלהלן:

הברייתא מדברת בענין הזאת מי פרה אדומה על טמא מת, ואין ההזאה כשרה אלא כשהיא נעשית על אברים שבגלוי, וכמבואר לעיל - וכך שנינו בברייתא:

הרי מי שהיה מזה

על הטמא מי אפר פרה אדומה כדי לטהרו,

ונתזה

ה

הזאה על פיו

של הטמא, נחלקו רבי וחכמים האם פיו הוא מקום הראוי להזאה:

רבי אומר: היזה

[הזאתו מועילה].

וחכמים אומרים: לא היזה.

וטעמיהם יתבארו בסמוך.

והנה יש לשאול על דברי הברייתא:

מאי?

מהו "על פיו" המוזכר כאן? בודאי אין זה פיו מבחוץ. שהרי אין הבדל בין פיו לשאר האברים שבגלוי.

אלא

לאו

, בהכרח מדובר כאן

על לשונו.

וההזאה צריכה להעשות על אבר שבגלוי. ומאחר שלשונו אינה גלויה כל הזמן, לפיכך נחלקו בזה רבי וחכמים:

לדעת רבי, הלשון נחשבת אבר שבגלוי מפני שהיא נגלית בשעה שהאדם מדבר.

ולדעת חכמים, הלשון נחשבת אבר מוסתר מפני שבדרך כלל השפתיים מכסות אותה.

ומכאן מקשינן על דברי הברייתא דלעיל: מהברייתא לעיל [בענין עבד] דייקנו שלדעת רבי, הלשון אינה נחשבת אבר שבגלוי. ואילו בברייתא השניה [בענין הזיה] שנינו, שלדעת רבי הלשון כן נחשבת אבר שבגלוי!

ודחינן:

לא!

אל תפרש את מה ששנינו "ונתזה הזאה 'על פיו'" דהיינו על לשונו!

אלא כך תפרש:

על שפתיו.

ורק בזה רבי אמר שההזאה מועילה, אבל הזאה שעל לשונו, אינה מועילה.

ומיד תמהינן:

על שפתיו

-

פשיטא

שמועילה הזאה, שהרי הם גלויים לגמרי! ומה בא רבי להשמיענו?

ומתרצינן: יש חידוש בדבר. כי

מהו דתימא, זימנא דחלים

שפתיה, לולי דברי הברייתא היית יכול לומר שלפעמים האדם סוגר את פיו בחזקה עד ששפתיו נצמדות ואינן נראות, ולפיכך הן אינן נחשבות דבר שבגלוי.

קא משמע לן,

לפיכך השמיענו רבי, שהיות ובדרך כלל שפתיו מגולות, הרי הן בכלל גלוי.

ודחינן את התירוץ מכח שתי קושיות: [א]

והא תניא

בברייתא אחרת בפירוש: מי שהיה מזה ונתזה הזאה "

על לשונו

" - רבי אומר: היזה.

ומכאן ראיה שלדעת רבי, הלשון נחשבת אבר שבגלוי!

[ב]

ועוד תניא

בברייתא אחרת המפרטת את המומים שמתירים את הבכור בשחיטה:

ושניטל רוב הלשון

, הרי זה מום המתיר את הבכור לשוחטו חוץ לעזרה, ולאוכלו באכילה בכל מקום.

רבי אומר

: אין צורך שינטל רוב הלשון, אלא די שניטל

רוב

החלק

המדבר שבלשונו

.

דהיינו, רוב החלק של הלשון הנפרד מתחתית הפה ויכול לנוע למעלה ולמטה, והאדם מדבר בעזרתו.

[ולמרות שבהמה אינה מדברת, בכל זאת רבי מכנה את החלק הזה שבלשון "מדבר", הואיל והוא המדבר בלשון האדם].

והנה, אין הבכור מותר בשחיטה ואכילה אלא על ידי מום שבגלוי, כמבואר לעיל.

ומאחר שרבי מתיר את הבכור על ידי מום שבלשון, הרי מוכח מדבריו שאף הלשון נחשבת אבר שבגלוי. וזה שלא כפי שאמרנו לעיל!

ומכח שתי הקושיות הללו, הגמרא חוזרת בה ממה שאמרנו לעיל:

אלא

כך יש לפרש את הברייתא דלעיל:

רבי אומר סירוס, ולא מיבעיא

ואין צריך לומר

לשון,

שהרי מאחר שסירוס בביצים נחשב מום שבגלוי למרות שלעולם הם טמונים בכיס ואינם מתגלים, כל שכן שהלשון אשר מתגלה לפעמים, בודאי היא בכלל מום שבגלוי.

בן עזאי אומר

: דוקא

לשון

. אבל

סירוס, לא.

שמא תאמר:

ומאי "אף"?

איך נפרש את מה שאמר בן עזאי "אף הלשון"? והלא משמע מזה שבן עזאי בא להוסיף יותר מדברי רבי ולא להפחית ממנו!

תשובתך:

אקמייתא

.

בן עזאי מתייחס למה ששנה תנא קמא בתחילת הברייתא, שעשרים וארבעה ראשי האיברים שנמנו בענין נגעים, בכולם עבד יוצא בהם לחרות. ועל זה הוסיף בן עזאי את הלשון, ולא על דברי רבי. שהרי רבי סובר שאפילו הסירוס הוא בכלל מומים שבגלוי, וכל שכן הלשון.

ומקשינן:

אי הכי

, אם אכן בן עזאי מתייחס לדברי תנא קמא ולא לדברי רבי,

נקדמה דבן עזאי ברישא!

ראוי היה להקדים את דברי בן עזאי ולשנותם לפני דברי רבי. שהרי בן עזאי מוסיף על דברי תנא קמא את הלשון, ורבי מודה לבן עזאי בזה, ומוסיף על זה את הסירוס!

ומתרצינן: ה

תנא

ששנה את הברייתא,

שמעה לדרבי,

תחילה הוא שמע את ההלכה שאמר רבי,

וקבעה

בתוך הברייתא לאחר דברי תנא קמא.

ו

רק לאחר מכן

שמעה לדבן עזאי, ותני,

שמע את ההלכה שאמר בן עזאי, ושנאה בהמשך הברייתא, לאחר דברי רבי.

ולאחר שהתנא שמע את דברי בן עזאי, היה צריך להקדים את דבריו לדברי רבי, ולשנותם מיד לאחר דברי תנא קמא. שהרי אף רבי מודה לדברי בן עזאי שהוסיף את הלשון. ורבי מוסיף על דברי בן עזאי אף את הסירוס.

ו

אולם, מאחר שכבר נקבעה ההלכה שאמר רבי לאחר דברי תנא קמא, והברייתא היתה שגורה בפי התלמידים כך, לפיכך

משנה לא זזה ממקומה

. התנא לא רצה להזיז את דברי רבי ולשנותם לאחר דברי בן עזאי.

כי הברייתות היו נשנות בעל פה, ולא היו כתובות בספר. וגירסה השנויה בפה קשה לשנותה ולחזור ולגורסה בלשון אחרת.

שנינו בברייתא לעיל: הרי מי שהיה מזה, ונתזה הזאה על פיו [כלומר: על לשונו]. רבי אומר: היזה. וחכמים אומרים: לא היזה.

ומבארינן מה הוא שורש מחלוקתם של רבי וחכמים:

אמר עולא: הכל מודים

שהלשון יש לה דין מיוחד, לפעמים היא נחשבת כגלוי, ולפעמים כטמון -

[א]

לענין טומאה,

שהשרץ אינו מטמא את האדם אלא אם נגע במקומות הגלויים שבגופו, הכל מודים בזה שהלשון

גלוי הוא אצל השרץ

. ואדם אשר שרץ מת נגע בלשונו טמא.

ו

מאי טעמא?

מהו טעם הדבר?

מפני שמקור הדין שהשרץ אינו מטמא במגע מקומות הנסתרים, הוא כדלהלן:

נאמר בענין טומאה "וכל

אשר יגע בו

הזב, וידיו לא שוטף במים",

אמר רחמנא

[ויקרא טו א].

ושאלו חכמים: וכי הזב ששטף את ידו נטהר בכך?! והלא אינו נטהר אלא בטבילה, ולמה נאמר "וידיו לא שטף במים"?

אלא, כך יש לקרוא את הכתוב "וכל אשר יגע בו הזב וידיו". אם הזב נגע בידיו של חבירו או בכל דבר שהוא גלוי כידיו, ו"לא שטף במים". כלומר: והזב עדיין לא שטף [טבל] את כל גופו במים, אזי, "וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב".

ומאחר שזהו המקור לכך שמגע שרץ מטמא רק במקומות הגלויים, לפיכך

האי נמי,

הלשון אף היא,

בר נגיעה

כידיו

הוא

.

שהרי האדם מוציא את לשונו, ויכולים לנגוע בו בגלוי, הילכך, שרץ שנגע בלשון האדם, טמאהו.

[ב]

לענין טבילה

, שצריך שהמים יגעו בכל המקומות הגלויים שבגופו, הכל מודים שלשון האדם

כטמון דמי

[נחשבת כטמון], ואין צריך שהמים יגעו בלשונו.

ו

מאי טעמא?

[מהו טעם הדבר?]

מפני שמקור הדין שהמים אינם צריכים להגיע אלא למקומות הגלויים שבגוף, הוא -

"

ורחץ בשרו במים

"

אמר רחמנא

בענין טבילה [ויקרא טו יג]. והמילה "בשרו" מיותרת היא, , ודרשו ממנה חכמים, שהכתוב מגלה כאן שאין צריך שירחץ את גופו במים אלא כעין בשרו:

מה בשרו

הוא

מאבראי

, שהרי המים נוגעים בבשר מבחוץ -

אף כל

האברים טעונים רחיצת מים רק

מאבראי

[מבחוץ] בלבד.

אבל אין צורך שהטמא יכניס מים לתוך פיו, שהרי אין זה "מאבראי". וגם להוציא את כל הלשון מפיו אין הוא יכול.

וטבילה למקצת האבר לא מצאנו.

ואם רוצה הוא לטבול את לשונו, צריך הוא להכניס מים לפיו, ואין זה "מאבראי". לפיכך לשונו אינה טעונה מגע מים.

ו

לא נחלקו

רבי וחכמים בדין הלשון,

אלא לענין הזאה

בלבד.

לדעת רבי, הלשון נחשבת כאבר שבגלוי לענין זה.

ולדעת חכמים, הלשון נחשבת כטמון, וכפי שיתבאר מיד:

רבי

-

מדמי לה לטומאה

. כשם שבטומאה הלשון נחשבת גלוי כך גם בהזאה.

ורבנן

-

מדמו לה לטבילה,

וכשם שבטבילה הלשון נחשבת טמון כך גם בהזאה.

ותרוייהו

-

בהאי קרא קמיפלגי,

ושניהם נחלקו איך לדרוש את הכתוב דלהלן:

נאמר בענין הזאה [במדבר יט יט]:

והזה הטהור על הטמא

ביום השלישי וביום השביעי, 'וחטאו' ביום השביעי. וכבס בגדיו, ורחץ במים, וטהר בערב.

"וחטאו", היינו שיטהרנו על ידי שיזה עליו.

ולמדו חכמים את מהות החיטוי [ההזאה] המוזכר כאן, ממה שנאמר בסמוך לו -

רבי סבר

, לומדים את מהות החיטוי ממה שנאמר קודם לכן:

והזה הטהור על 'הטמא' ביום השלישי וביום השביעי

-

וחטאו

.

כלומר: מקישים את דין החיטוי לדין 'הטמא' שהוזכר קודם לכן. ומכאן שהחיטוי נעשה על מקום שראוי להביא על האדם טומאה.

ומאחר שלשון נחשבת גלוי לענין טומאה, לפיכך היא ראויה גם להזאה.

ו

רבנן סברי

, שלומדים את מהות החיטוי ממה שנאמר אחריו:

וחטאו ביום השביעי

\-

וכבס בגדיו, ורחץ במים

.

כלומר: מקישים את דין החיטוי לדין הרחיצה שהוזכרה אחריו, דהיינו טבילה.

ומכאן שהחיטוי נעשה על מקום הראוי לטבילה. ומאחר שלענין טבילה אין צורך שהמים יגעו בלשונו, לפיכך אין הזאה מועילה בה.

ומקשינן על דעת רבנן:

ורבנן נמי,

מדוע הם בחרו לדמות את דין ההזאה לדין טבילה שהוזכרה אחריו? -

נדמייה לטומאה!

ומתרצינן: לדעת רבנן

טהרה מטהרה הוה ליה למילף.

ראוי ללמוד דין שבטהרה מדין אחר שבטהרה, ולפיכך אנו לומדים את דין ההזאה מדין הטבילה, ששניהם מביאים את האדם לידי טהרה.

ומקשינן על דעת רבי:

ורבי,

מדוע הוא בחר לדמות את דין ההזאה לדין טומאה שהוזכרה לפניו?

נדמייה לטבילה!

ומתרצינן: דין טבילה לא הוזכר בפסוק מיד לאחר "וחטאו", אלא כך נאמר "וחטאו, וכבס בגדיו, ורחץ במים". ולפיכך סובר רבי ש"

וכבס בגדיו

"

הפסיק

את

הענין

.

כלומר: אין לחבר בין ההזאה לבין הטבילה, מאחר ש"וכבס בגדיו" מבדיל ביניהם. ולפיכך בעל כרחך למדים את דין ההזאה מדין הטומאה.

עד כאן דברי עולא.

ועולא הזכיר בדבריו שהכל מודים שלענין טבילה הלשון נחשבת כטמון. ואין צורך שמי המקוה יכנסו לתוך פיו של הטובל.

ותמהינן על דבריו:

ו

כי

סבר רבי

ש

לענין טבילה

הלשון

כטמון דמי

, ואין צורך שמי המקוה יכנסו לפה?! והלא יש להוכיח מהמעשה דלהלן שלדעת רבי צריך שיכנסו מי המקוה לתוך פיו של הטובל!

והאמר רבין, אמר רב אדא,

כך

אמר רבי יצחק: מעשה בשפחה של בית רבי, שטבלה, ועלתה, ונמצא עצם בין שיניה, והצריכה רבי טבילה אחרת

, מפני שהעצם חצצה בין שיניה לבין מי המקוה.

ומכאן מוכח שלדעת רבי צריך שיכנסו מי המקוה לתוך הפה!

ומתרצינן:

נהי דביאת מים לא בעינן,

אמנם נכון שעולא אמר שאין צורך שהמים יכנסו ממש לתוך הפה ויגעו בלשון. אבל,

מקום הראוי לבוא בו מים בעינן,

צריך שהפה יהיה מקום שראוי לביאת מים. דהיינו, שאם יכנסו מים לתוך פיו הם יגעו בכל מה שבתוכו. ומאחר שלשפחה של בית רבי היה עצם בין שיניה, נמצא שאותו מקום לא היה ראוי לבוא בו מים, ולפיכך הצריכה רבי טבילה אחרת.

והגמרא מביאה דוגמא לדבר, שמצאנו כיוצא בזה במקום אחר, שלמרות שאין צורך בקיום הדבר עצמו, צריך שיהיה ראוי לקיום:

כ

עין דברי

רבי זירא

בענין דין קרבן מנחה:

ד

במסכת מנחות [קג ב] שנינו שאדם יכול להתנדב קרבן מנחה של ששים עשרונים סולת ולהביאם בכלי אחד. אבל אם התנדב ששים ואחד עשרונים אינו יכול להביאם בכלי אחד. ורבי שמעון נתן טעם לדבר: מפני שבמנחה נאמר בתורה "מנחה בלולה בשמן", ואי אפשר לבלול היטב יותר מששים עשרונים כאחד.

ומקשינן בגמרא שם: ומה איכפת לי שאי אפשר לבלול יותר מששים עשרונים כאחד? והלא שנינו שהמביא קרבן מנחה ולא בלל את הסולת והשמן כשר!

ו

אמר

על כך

רבי זירא

:

כל

קרבן מנחה

הראוי לבילה

[לבלילה],

אין

ה

בילה מעכבת בו,

ואפילו אם לא בלל - כשר.

ו

אולם, כל

שאינו ראוי לבילה

, כגון: ששים ואחד עשרונים כאחת,

בילה מעכבת בו,

ואינו יכול להביאם בכלי אחד.

ואם הביאם בכלי אחד, הרי זה פסול.

עד כאן הגמרא דנה בהסבר מחלוקת רבי וחכמים בענין הזאה על הלשון.

והמחלוקת הזאת מובאת כאן תוך כדי דיון בשאלה ששאלו זקני נזוניא: עבד שסרסו רבו מהו דינו? - האם כמומין שבגלוי הוא, או לא?

ועתה הגמרא חוזרת ומתייחסת לשאלת זקני נזוניא: