Kidduschin 18a — Talmud auf Deutsch

ו

אילו

כאן

, במשנה, ששנינו בה שרוח חכמים נוחה הימנו, מדובר בה בבן

שהורתו שלא בקדושה

, שבעוד אביו גוי נכנסה אמו להריון ממנו, ונתגיירה אמו לפני שהוא נולד,

ולידתו

היתה

בקדושה,

בזמן שאמו ישראלית גמורה. ומאחר שבזמן הלידה היתה אמו ישראלית, יטעו הרואים, ויאמרו שהוא ישראל גמור, ובכל זאת אינו יורש את אביו הגר. ולפיכך נוח לחכמים שיירש את אביו.

עד כאן הגמרא דנה בדברי רבא ובדברי הברייתא המובאת בדבריו. ובראשית דבריו אמר רבא: "דבר תורה עובד כוכבים יורש את אביו, שנאמר: "וחשב עם קונהו" - ולא עם יורשי קונהו, מכלל דאית ליה [שיש לו לגוי] יורשים". ומביאה הגמרא, שאף רב חייא בר אבין אמר [בשם רבי יוחנן], שעובד כוכבים יורש את אביו דבר תורה, אלא שהוא הביא מקור אחר לדבריו:

רב חייא בר אבין אמר

בשם

רבי יוחנן: עובד כוכבים יורש את אביו דבר תורה. דכתיב

[דברים ב]: "

כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר

". כלומר, נתתי את הר שעיר לעשו, להורישו לבניו. ומכאן אתה למד, שבני עשו מורישים את הר שעיר לבניהם, למרות שהם עובדי כוכבים. ומקשינן על דברי רבי חייא בר אבין:

ודלמא,

שמא דין בני עשו שונה מדין שאר עובדי כוכבים, שהרי עשו היה בנו של יצחק, ויתכן שדינו הוא כישראל מומר. והרי דין

ישראל מומר שאני

, שונה הוא מדין הגוי. ולעולם גוי גמור אינו יורש את אביו!

ומתרצינן:

אלא

בהכרח, צריך לומר שרבי חייא בר אבין הוכיח שגוי יורש את אביו מפסוק אחר בהמשך הפרשה שם. שנאמר: "

כי לבני לוט נתתי את ער ירושה

". ומכאן מוכח, שבני לוט מורישים את ער לבניהם, למרות שאינם מזרעו של אברהם, והם גויים גמורים.

נמצא שלדברי הכל גוי יורש את אביו דבר תורה. אלא שנחלקו אמוראים מה הוא מקור דין זה:

לדעת רבא, לפי שנאמר: "וחשב עם קונהו", ולא עם יורשי קונהו, מכאן שיש יורשים לגוי.

ולדעת רב חייא בר אבין, לפי שנאמר: "כי לבני לוט נתתי את ער ירושה".

והגמרא מבארת מדוע כל אחד משני האמוראים האלו, לא למד מהפסוק שהביא חברו:

[א]

ורב חייא בר אבין

-

מאי טעמא

, מאיזה טעם

לא אמר כרבא?

כי לדעת רב חייא בר אבין יש לדחות את ראית רבא, ולהקשות על דבריו:

מי כתיב,

וכי נאמר בפירוש בפסוק "

וחשב עם קונהו, ולא עם יורשי קונהו

"? והלא לא נאמר אלא "וחשב עם קונהו" בלבד. ואם כן, יתכן שהפסוק כלל לא בא למעט את יורשי קונהו! [ב]

ורבא

-

מאי טעמא

, מאיזה טעם

לא אמר כרב חייא בר אבין?

כי לדעת רבא יש לדחות את ראית רב חייא בר אבין, ולומר שלמרות שבני לוט הורישו את ער לבניהם, בכל זאת שאר הגויים אינם מורישים לבניהם. כי

משום כבודו דאברהם, שאני!

בני לוט שונים משאר הגויים משום כבודו של אברהם, שלוט היה בן אחיו.

שנינו במשנה [לעיל יד ב]: יתירה עליו [על עבד עברי] אמה העבריה, שקונה את עצמה בסימנין.

ומביאה הגמרא ברייתא, שלכאורה היא סותרת את דברי משנתנו:

תנו רבנן

:

יש

זכויות שנאמרו

בעברי שאין

אותם

ב

אמה

עבריה.

ויש

זכויות שנאמרו

ב

אמה

עבריה שאין

אותם

ב

עבד

עברי

.

יש

זכויות שנאמרו

בעברי: ש

אם נמכר לעבד, הרי

הוא יוצא בשנים

[לאחר שש שנים],

וביובל, ובמיתת האדון,

מה שאין כן בעבריה,

שאינה יוצאה באף אחת מן היציאות הללו. [ויבואר להלן].

ויש

זכויות שנאמרו רק

בעבריה

:

[א]

שהרי עבריה

שנמכרה לאמה

יוצאה בסימנין.

[ב]

ואינה נמכרת ונשנית,

אם אביה מכרה פעם אחת והשתחררה, אינו יכול לשנות ולמכור אותה לאדם אחר.

[ג]

ומפדין אותה בעל כורחו

, כפי שיבואר להלן.

מה שאין כן עבד עברי,

שאינו יוצא בסימנים, והוא נמכר ונשנה על ידי בית דין בגנבתו, ואין מפדין אותו בעל כרחו.

והגמרא דנה בדברי הברייתא:

אמר מר

בברייתא:

יש

זכויות שנאמרו

בעברי שאין

אותם

בעבריה

שהוא יוצא בשנים וביובל ובמיתת האדון, מה שאין כן בעבריה.

ורמינהי

לכך, סתירה מדברי משנתנו:

שהרי שנינו במשנה:

יתירה עליו אמה העבריה, ש

מלבד זה שהיא קונה את עצמה בשנים וביובל ובגרעון כסף, היא

קונה

את

עצמה

אף

בסימנין

.

ומוכח שאמה העבריה קונה עצמה בשנים וביובל.

ומכאן יש סתירה לדברי הברייתא!

אמר רב ששת

תירוץ: לעולם אמה עבריה יוצאת בשנים וביובל ובמיתת האדון. והברייתא שאמרה אינה יוצאת בהם, מדברת ב

כגון ש

האדון

יעדה

לו לאשה, והרי היא אשתו, ואינה יוצאת ממנו אלא בגט.

ומקשינן על דברי רב ששת: אם אכן מדובר כש

יעדה, פשיטא!

והרי

גיטה בעיא!

פשוט הדבר שאינה יוצאת ממנו אלא בגט, כמו כל אשת איש! ולשם מה הוצרך התנא להשמיענו דין זה?

ומתרצינן: יש חידוש בדבר:

מהו דתימא, לא ליבטלה הילכתא מינה

. שמא היית אומר שלא יתבטלו הלכות אמה עבריה ממנה אף לאחר שיעדה, ואם רצתה יכולה לצאת באחת היציאות הללו, בלא גט. לפיכך

קא משמע לן,

השמיענו התנא שאינה יוצאת אלא בגט.

ומקשינן על דברי רב ששת: מאחר שמדובר בכגון שיעדה,

אי הכי,

אם כן יש להקשות:

הרי בהמשך הברייתא שנינו: "ויש [זכויות שנאמרו רק] בעבריה - שהרי עבריה יוצאה בסימנין".

ומאחר שלדברי רב ששת תחילת הברייתא דברה בכגון שיעדה, אם כן משמע שאף הסיפא מדברת ביעדה.

ואם כן, קשה:

אמאי

[למה] היא

יוצאה בסימנין?

הרי כיון שיעדה לו לאשה, הרי היא אשתו, ואינה יוצאת אלא בגט!

ומתרצינן:

הכי קאמר,

כך התכוון התנא לומר בסוף הברייתא:

ויש בעבריה - שהרי אם

אם לא יעדה

לו לאשה -

יוצאה אף בסימנין.

כלומר, אמנם בתחילת הברייתא מדובר בכגון שיעדה, אבל בסיפא אמר התנא, שיש זכות בעבריה שאין בעברי, בכך שאם לא יעדה, הרי היא יוצאת בסימנים.

והגמרא ממשיכה לדון בדברי הברייתא:

שנינו בברייתא:

ואינה נמכרת ונשנית

, מה שאין כן בעברי.

ומדייקינן מדברי הברייתא:

מכלל

דברי הברייתא אתה למד,

דעבד עברי נמכר, ונשנה.

ומקשינן:

והתניא,

והרי שנינו בברייתא אחרת להיפך:

נאמר [שמות כב ב] בענין גנב: "שלם ישלם [את הגנבה. ו] אם אין לו, ונמכר [לעבד] בגנבתו".

והמילה "בגנבתו" מיותרת היא. ודרשו ממנה בברייתא שלשה דברים: [א] הכתוב בא לומר שאדם נמכר לעבד רק

"בגנבתו"

כדי לשלם בדמי מכירתו את דמי הגנבה שגנב.

ולא בכפילו!

שאם יש לו ממון לשלם את דמי הגנבה עצמה, אלא שאין לו ממה לשלם את תשלומי הכפל המוטלים עליו, אינו נמכר לעבד כדי לשלמם.

[ב] דוקא

"בגניבתו"

הוא נמכר,

ולא בזממו!

דהיינו, עד שקר שהעיד על חברו שגנב, והוזם העד, ומוטל עליו לשלם "כאשר זמם לעשות לאחיו", אם אין לו ממה לשלם - הוא אינו נמכר.

[ג] "ונמכר

בגניבתו"

משמע שנמכר פעם אחת בלבד.

מלמד הכתוב,

כיון ש

אדם

נמכר

לעבד

פעם אחת

-

שוב אי אתה רשאי למוכרו

פעם נוספת.

ומדברי הברייתא הזאת עולה שעבד עברי אינו נמכר ונשנה. וזה סותר לדברי הברייתא דלעיל, ששנינו בה שדוקא אמה העבריה אינה נמכרת ונשנית, מה שאין כן עבד עברי!

אמר

תירץ

רבא

: הכתוב "ונמכר בגנבתו" מלמד שימכר מכירה אחת עבור גנבה אחת, ולא שתי מכירות עבור גנבה אחת.

כלומר, מי שגנב ממון רב, וגופו אינו שוה כשיעור כל גניבתו, אינו נמכר פעם אחת עבור חצי גנבתו, ופעם שניה עבור חציה השני.

אבל מי שגנב פעמיים, הרי זה נמכר מכירה אחת עבור הגנבה האחת, ומכירה שניה עבור הגנבה השניה. ולגבי כל גנבה וגנבה מתקיים "ונמכר [פעם אחת בלבד], בגנבתו [האחת] ".

לפיכך,

לא קשיא,

הברייתות אינן סותרות זו את זו, כי -

כאן,

בברייתא ששנינו שאינו נמכר ונשנה מדובר

בגניבה אחת,

ובזה שנינו אינו נמכר פעמיים עבור אותה גנבה.

ואילו

כאן,

בברייתא ששנינו נמכר ונשנה, מדובר

בשתי גניבות,

והרי זה נמכר פעם אחת עבור כל גנבה וגנבה.

ולדעת רבא "בגנבתו" משמע במעשה גנבה אחד. ואפילו אם גנב פעמיים סכום של מנה מאותו אדם, ועמד בדין על שתי הגנבות כאחת, והתחייב בבת אחת לשלם שני מנים, בכל זאת כל מנה ומנה קרוי "בגנבתו". והרי זה נמכר פעם אחת עבור המנה האחד, ופעם שניה עבור המנה השני.

אמר

הקשה

ליה אביי

לרבא: הרי "ונמכר

בגניבתו

" -

טובא משמע!

אם עמד הגנב בדין אחד על הרבה גנבות שגנב מאותו אדם, הרי כולן נקראות "בגנבתו", מאחר שהתחייב בבת אחת לשלם לנגנב על כולן, והרי זה כעין מה שנאמר [יונה ד] "ובהמה רבה", שהכוונה היא להרבה בהמות. וכן [שמות ז]: "והדגה אשר ביאור", שהכוונה לדגים רבים.

ולפיכך, אין לחלק בין גניבה אחת לשתי גניבות כפי שחילק רבא.

אלא, אמר אביי

חילוק אחר:

אדם שעמד בדין פעם אחת על כמה גנבות שגנב מאדם אחד, כולן כאחת בכלל "גנבתו".

ואילו אדם שגנב משני בני אדם, מעמידים אותו פעמיים בדין. וכל גנבה וגנבה בפני עצמה נקראת "בגנבתו".

לפיכך,

לא קשיא,

הברייתות אינן סותרות זו את זו. כי -

כאן

, בברייתא ששנינו בה אינו נמכר ונשנה, מדובר

ב

כגון שגנב מ

אדם אחד,

שאפילו אם גנב ממנו פעמיים, בכל זאת אם עמד בדין על שתי הגנבות כאחת, אינו נמכר ונשנה, מפני שכל הגנבות הללו הן בכלל "בגנבתו", ואינו נמכר שתי פעמים עבור גנבה אחת.

ואילו

כאן,

בברייתא ששנינו בה נמכר ונשנה, מדובר

ב

כגון שגנב מ

שני בני אדם,

וכל אחד מהם מעמיד אותו בדין בפני עצמו, וכל גנבה וגנבה בפני עצמה נקראת "גנבתו".

ולפיכך הוא נמכר פעמיים, עבור כל גניבה וגנבה בפני עצמה.

והגמרא מביאה עתה ברייתא נוספת, הדנה בענין עבד שנמכר - האם הוא חוזר ונמכר:

תנו רבנן

: גנב שהיה

גניבו אלף

זוז,

ו

הוא עצמו

שוה חמש מאות

זוז - הרי זה

נמכר, וחוזר ונמכר.

גנב שהיה

גניבו חמש מאות, ו

הוא עצמו

שוה אלף

-

אינו נמכר כלל.

מפני שנאמר בתורה "ונמכר בגנבתו", משמע שכולו ימכר ולא חציו.

ומאחר שעבודת שש שנים שוה אלף זוז, ואינו צריך לעבוד אלא חציין, הרי זה אינו נמכר כלל.

אלו הם דברי רבנן.

רבי אליעזר

חולק ו

אומר

: דוקא

אם היה גניבו כנגד ממכרו

[דמי מכירת העבד] ממש, הרי זה

נמכר.

ואם לאו, אינו נמכר

כלל, בין אם גניבו חמש מאות והוא שוה אלף, ובין אם גניבו אלף, והוא שוה חמש מאות.

אמר רבא: בהא,

במחלוקת זו,

זכנהו רבי אליעזר לרבנן,

יש לרבי אליעזר פתחון פה וטענה ניצחת כנגד רבנן.

שהרי יש לטעון כנגד דברי חכמים:

דמאי שנא

, במה שונה ומיוחד

גניבו חמש מאות ושוה אלף, ד

הכל מודים ש

אין

הוא

נמכר?

הרי זה משום שיש לדייק מהכתוב "ונמכר בגנבתו".

ד

"

נמכר כולו

"

אמר רחמנא, ולא

ימכר

חציו

בלבד.

ואם כן,

הכי נמי,

כיוצא בזה יש לדייק ש"

נמכר בגניבתו

"

אמר רחמנא

, שימכר עבור כל הגנבה כולה,

ולא

"

נמכר בחצי גניבתו

".

ולפיכך, אם היה גניבו אלף והוא שוה חמש מאות, אינו נמכר כלל.

ועתה הגמרא חוזרת לדון בדברי הברייתא דלעיל:

שנינו בברייתא: יש בעברי שאין בעבריה. ויש בעבריה שאין בעברי שאין בעבריה. יש בעבריה שהרי עבריה וכולי,

ומפדין אותה בעל כרחו

[מה שאין כן בעברי].

והגמרא דנה מה פירוש "בעל כרחו"? בעל כרחו של מי?

ואמרינן:

סבר רבא למימר,

רבא סבר לפרש, שכוונת הברייתא לומר, שהאמה נפדית

בעל כרחיה דאדון.

אמר ליה אביי

לרבא: אם כוונתך לומר, שיש לפרש את דברי הברייתא "ומפדין אותה בעל כרחו", שאם האדון מסרב לקבל את כסף הפדיון, נותנים לו אותו בעל כרחו, והרי היא משתחררת בכך - יש לי להקשות על דבריך:

מדוע שנינו "מה שאין כן בעברי"? והרי גם בעברי נותנים לאדון את כסף פדיונו בעל כרחו, והוא משתחרר בכך!

אלא בהכרח,

מאי ניהו,

מה התכוונת לומר בביאור דברי הברייתא? -

ד

אם אין לנו כסף עבור פדיון האמה, אזי,

כתבנא ליה שטרא אדמיה

, אנו כותבים לאדון שטר התחייבות לשלם לו את דמי האמה, ונותנים לאדון את אותו השטר, והאדון חייב לקבל את שטר ההתחייבות בעל כרחו, כאילו הוא דמים גמורים, ולשחררה תמורתו. מה שאין כן בעבד עברי, שאין האדון חייב לשחרר את העבד על ידי קבלת שטר התחייבות על דמיו, אלא רק בקבלת דמים ממש.

ואם כך כוונתך, יש לתמוה על דבריך:

אמאי?

למה האדון חייב לשחרר את האמה על ידי קבלת שטר התחייבות על דמיה, בעל כרחו?

ומשל לקושיה זו: וכי מי ש

נקיט מרגניתא בידיה

-

יהיבנא ליה חספא!?

האם לאדם האוחז מרגלית בידו, נותנים לו חרס תמורתה?

וכיוצא בזה כאן: הרי האדון אוחז בגוף האמה המשועבד לו, ואילו אנו באים ונותנים לו שטר התחייבות גרידא על דמיה, שיחסית לאחיזתו באמה עצמה, אינו שוה השטר הזה לגביו אלא כחרס בעלמא. ובודאי לא מסתבר לומר שהשטר נחשב לפדיון, כמו נתינת דמי האמה!

אלא, אמר אביי

: כך יש לבאר את דברי הברייתא "ומפדין אותה בעל כרחו" -

בעל כרחיה דאב!

כלומר, אם יש לאב ממון, בית דין כופין אותו לפדות את בתו,

משום פגם

ה

משפחה

.

היות והעובדה שבת המשפחה הזאת מכורה לאמה, מהווה פגם לכל המשפחה כולה. ומקשינן על דברי אביי: מאחר שלדברי אביי כופין את האב לפדות את בתו משום פגם המשפחה,

אי הכי,

אם כן, בענין

עבד עברי נמי

, היה ראוי ש

נכפינהו

[נכפה]

לבני

ה

משפחה

שיפדוהו,

משום פגם

ה

משפחה!

ומדוע שנינו בעבד עברי שאין מפדין אותו בעל כרחם של בני משפחתו? ומתרצינן: אין תועלת בכך שנכפה על בני המשפחה לפדות את העבד, מפני שיש חשש ש

הדר אזיל, ומזבין נפשיה

. שאחר כך העבד ילך וימכור את עצמו שנית. ומקשינן: אם כך,

הכי נמי,

גם בענין אמה עבריה אין תועלת שנכפה על האב לפדות את בתו, שהרי יש חשש ש

הדר אזיל, ומזבין לה,

שאחר כך ילך וימכור אותה שנית לאמה! ומדוע מפדין אותה בעל כרחו?

ומשנינן:

הא קתני

הרי שנינו בברייתא הזאת בעצמה, שאמה עבריה

אינה נמכרת ונשנית

.

ולפיכך אין חשש שהאב יחזור וימכרנה לאמה, שהרי אין בידו לעשות כן.

והוינן בה:

ומני!?

מי הוא התנא ששנה בברייתא שאינה נמכרת ונשנית? ומשנינן:

רבי שמעון היא

, כמבואר בברייתא דלהלן:

דתניא: מוכר אדם את בתו לאישות

, יכול אדם לקדש את בתו פעם אחת,

ושונה

. שאם התאלמנה בתו, או התגרשה בעודנה מאורסת, יכול האב לחזור ולקדשה שנית.

וכן, האב מוכר את בתו

ל

שם

שפחות, ושונה

. שבידו לחזור ולמכרה שנית, לאחר שהשתחררה.

וכן, אדם מוכר את בתו

לאישות

[מקדש אותה], ל

אחר

שמכר אותה ל

שפחות

, ונשתח ררה.

אבל

האב

לא

יכול למכרה

לשפחות

ל

אחר

שמכרה פעם אחת

לאישות

, והתאלמנה או התגרשה. וטעם הדבר יתבאר להלן.

אלו הם דברי חכמים.

ו

רבי שמעון אומר: כשם שאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות, כך אין אדם מוכר את בתו לשפחות

ל

אחר

שמכרה פעם אחת ל

שפחות

, והשתחררה.

נמצא, כי מה ששנינו בברייתא לעיל "אינה נמכרת ונשנית", הרי זה כדעת רבי שמעון. אבל חכמים אומרים, אדם מוכר את בתו לשפחות אחר שפחות.

והגמרא מבארת את טעם המחלוקת של חכמים ורבי שמעון:

ו

מחלוקתם של חכמים ורבי שמעון מתבארת

בפלוגתא דהני תנאי,

בדרשת הכתוב שנחלקו בו התנאים דלהלן: נאמר [שמות כא] בענין אמה עבריה: "לעם נכרי [לאדם זר] לא ימשול [האב] למכרה, בבגדו בה".

ונחלקו תנאים מה כוונת הכתוב "בבגדו בה":

דתניא: "בבגדו בה"

לשון בגד הוא.