Kidduschin 17a — Talmud auf Deutsch

יכול,

שמא תאמר

אפילו

אם העבד

חלה

בזמן שש שנות עבדותו, הרי זה חייב להשלים.

תלמוד לומר,

לכך נאמר [שמות כא]:

"ובשביעית יצא".

ללמד שיש עבד שיוצא בשביעית אף על פי שלא עבד שש שנים שלמות, והיינו עבד שחלה.

ומאחר שהברייתא אומרת שעבד שברח חייב להשלים את שנות עבדותו, ויוצא לאחר שישלים, אם כן, ראוי להעניק לו כדין עבד היוצא בשש! וקשה: למה שנינו שבורח אין מעניקים לו?

אמר רב ששת

תירוץ:

הכא, במאי עסקינן,

הברייתא שאמרה אין מעניקים לבורח, עוסקת ב

כגון שברח ו

לאחר מכן

פגע בו יובל

, לפני שחזר להשלים את עבודתו. והיובל מוציאו לחרות.

מהו דתימא,

שמא היית אומר:

הואיל ואפיק ליה יובל,

הואיל והיובל הוא שהוציאו לחרות, לפיכך

"שילוחו מעמך" קרינן ביה, ולא נקנסיה, ונעניק ליה.

לכן,

קא משמע לן,

השמיענו הכתוב, שהואיל והתבטל ממלאכה על ידי בריחתו, אין מעניקים לו.

ואגב שהבאנו את הברייתא בענין חיוב השלמת שש שנים, דנה הגמרא בדבריה:

אמר מר

בברייתא:

יכול אפילו

אם

חלה

העבד הרי הוא חייב להשלים,

תלמוד לומר: "ובשביעית יצא".

והברייתא לא פירשה כמה זמן העבד חלה, ומשמע שאין חילוק בדבר, ואפילו אם חלה כל שש שנות עבדותו, אינו חייב להשלים.

ותמהינן: וכי

אפילו

אם

חלה כל שש

שנות עבדותו אינו חייב להשלים?!

והתניא, חלה שלש

שנים

ועבד שלש

שנים,

אינו חייב להשלים

. אבל אם

חלה כל שש

השנים,

חייב להשלים!

אמר

תירץ

רב ששת

תירוץ: הברייתא דלעיל דברה

ב

חולה שמתבטל ממלאכה קשה, אבל הוא עושה מלאכה קלה, כגון ש

עושה מעשה מחט

[שתופר], ולכן, אפילו אם חלה שש שנים אינו משלים, כיון שלא בטל מכל מלאכה.

שנינו בברייתא: חלה שלש ועבד שלש אינו חייב להשלים, חלה כל שש חייב להשלים.

ומקשינן:

הא גופא קשיא,

הרי הברייתא סותרת את עצמה:

ברישא

אמרת: "חלה שלש ועבד שלש אין חייב להשלים",

משמע שדוקא אם חלה שלש אין חייב להשלים.

הא

יותר משלש, כגון

ארבע, חייב להשלים.

ועכשיו,

אימא,

אמור את ה

סיפא

:

חלה כל שש, חייב להשלים

.

ומשמע,

הא

אם חלה פחות משש, כגון

ארבע, אין חייב להשלים!

נמצא שהרישא והסיפא סותרים זה לזה!

ומתרצינן:

הכי קאמר,

כך התכוין התנא לומר: דוקא אם "חלה שלש ועבד שלש אין חייב להשלים".

אבל אם חלה יותר משלש, כגון ש

חלה ארבע,

נעשה כמי שחלה כל שש, וחייב להשלים".

ואגב שבסוגיא הבאנו כמה ברייתות המדברות על מצות הענקה, מבארת עתה הגמרא כמה מעניקים לעבד:

נאמר [דברים טו יד]: "הענק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך, אשר ברכך ה' אלהיך תתן לו".

תנו רבנן

:

כמה מעניקים לו

לעבד? - שווי

חמש סלעים מכל מין ומין,

חמש מצאנך, חמש מגרנך, וחמש מיקבך,

שהן

בסך הכל

חמש עשרה סלעים

.

דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר

: מעניקים לעבד

שלשים

סלעים,

כשלשים של עבד,

כשם שמצאנו ששור מועד שנגח עבד כנעני והרגו, משלם לבעליו שלשים סלעים בדמיו.

[ולהלן יתבאר מה בכך שמצאנו ששור מועד שנגח עבד כנעני משלם שלשים סלעים].

רבי שמעון אומר

: מעניקים לעבד

חמשים

סלעים,

כחמשים שבערכין

.

כשם שמצאנו שהמעריך זכר מבן עשרים ועד ששים שנה, משלם להקדש חמשים סלעים בדמי ערכו.

[ולהלן יתבאר מה ענין ערכין לכאן].

והגמרא מבארת עתה את דברי הברייתא:

אמר מר

בברייתא: כמה מעניקים לו? -

חמש סלעים מכל מין ומין

. חמשה מצאנך, חמשה מגרנך, וחמש מיקבך.

שהם

בסך הכל

חמש עשרה סלעים.

אלו

דברי רבי מאיר.

ותמהינן על "סך הכל" של מנין חמשה עשר שקלים, שהוסיף רבי מאיר בסיום דבריו:

ורבי מאיר

-

מנינא אתי לאשמועינן?

וכי רבי מאיר בא ללמדנו את החשבון, שחמש סלעים משלשה מינים הם בסך הכל חמש עשרה?!

ומתרצינן:

הא קמשמע לן,

את זאת בא רבי מאיר להשמיענו:

מיבצר הוא דלא מבצר ליה מהאי מנינא

.

ואי בצר ליה מחד מינא וטפי ליה מחד מינא

-

לית לן בה

.

דהיינו, אסור לאדון לפחות מהענקה השווה חמש עשרה סלעים בסך הכל, אבל אם פחת מחמש סלעים ממין אחד, ובמקומו ריבה ממין אחר יותר מחמש סלעים, אין פסול בדבר, ובלבד שבסך הכל העניק לעבד 15 סלעים.

ולפיכך שנה רבי מאיר "שהן חמש עשרה סלעים". ללמד שרק המנין של הסך הכללי מעכב.

והוינן בה:

מאי טעמא דרבי מאיר?

מנין למד רבי מאיר שמכל מין המוזכר בפסוק צריך להעניק חמש סלעים?

ומשנינן: נאמר בענין הענקה [דברים טו יג]: "וכי תשלחנו חפשי מעמך לא תשלחנו 'ריקם' [אלא] הענק תעניק לו".

ורבי מאיר

יליף

, לומד את שיעור ההענקה, מגזרה שוה

"ריקם ריקם" מבכור

.

'ריקם' שהוזכר כאן נלמד מ'ריקם' שהוזכר בפדיון הבן בבכור [שמות לד]: "וכל בכור בניך תפדה, ולא יראו פני 'ריקם'".

מה

, כמו שהשיעור שהוזכר

להלן

, בפדיון הבן, הוא

חמש סלעים

-

אף כאן

, שיעור ההענקה בעבד, הוא

חמש

סלעים מכל שלשת המינים שהוזכרו בפסוק.

ומקשינן:

ואימא, חמש סלעים מכולהו!

אמור ששיעור ההענקה הוא חמש סלעים מכל המינים שהוזכרו בפסוק יחד! ומנין למדת ששיעור חמש סלעים מתייחס לכל מין בפני עצמו? ומתרצינן: כך הוא סדר הכתובים בענין הענקה [דברים טו יג - יד]:

"לא תשלחנו 'ריקם', [אלא] העניק תעניק לו - מצאנך, ומגרנך ומיקבך".

המילה 'ריקם' הוזכרה בפסוק לפני שהוזכרו בו שלשת המינים, צאנך גרנך ויקבך.

ואמנם,

אי כתיב 'ריקם' לבסוף,

אילו המילה 'ריקם' היתה כתובה לאחר שלשת המינים, וכך היה אומר הכתוב "העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך, ולא תשלחנו ריקם", אזי הייתי דורש את הפסוק

כדקאמרת

, ששיעור ההענקה הוא בסך הכל חמש סלעים, מכל שלשת המינים יחד.

אבל,

השתא, דכתיב

"

ריקם

"

ברישא,

עכשיו שנאמר 'ריקם' לפני שלשת המינים "צאנך גרנך ויקבך", הרי יש לך לדרוש את הפסוק כך -

שדי

, הטל את הכתוב "לא תשלחנו

ריקם

"

\-

א

"

צאן

".

דהיינו, דרוש את הפסוק כאילו אמר "לא תשלחנו ריקם" לגבי "צאנך".

וכמו כן יש לך לדרוש את הפסוק "ולא תשלחנו

ריקם

", כאילו אמרו הכתוב

א

"

גורן

".

וכמו כן יש לך לדרוש את הפסוק "לא תשלחנו

ריקם

",

א

"

יקב

".

ומכאן למדנו, שצריכה להיות הענקה מכל מין ומין בשיעור חמש סלעים.

ומקשינן: גם בענין עולת ראיה נאמר בתורה 'ריקם'. ועולת ראיה צריכה להיות שוה שתי מעות כסף.

ואם כן, קשה: מדוע לומדים "ריקם ריקם" מפדיון הבן ששיעורו חמש סלעים?

ונילף

[נלמד] "

ריקם ריקם

"

מעולת ראיה

ששיעורה הוא שתי מעות כסף בלבד!

ומתרצינן:

אמר קרא

[דברים טו] בענין הענקה:

"אשר ברכך יי אלהיך".

ללמד שנדרוש את המקרא לרבות, ולא למעט.

שנינו בברייתא:

רבי יהודה אומר

: מעניקים לעבד

שלשים

סלעים

כשלשים של עבד.

כשם ששור שנגח עבד כנעני והרגו, משלם בעל השור שלשים סלעים לבעל העבד.

והוינן בה:

מאי טעמא דרבי יהודה?

מה בכך ששור שנגח עבד משלם שלשים בדמיו?

ומשנינן: נאמר בענין הענקה [שם]: "אשר ברכך ה' אלהיך תתן לו". ורבי יהודה יליף [לומד]

"נתינה נתינה"

בגזרה שוה

מעבד.

שנאמר בענין שור מועד שנגח עבד [שמות כא]: "כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו".

מה

, כמו ששיעור הנתינה שהוזכר

להלן

, בשור שהרג עבד, הוא

שלשים

שקלים -

אף

שיעור ה"נתינה" שהוזכרה

כאן

, בהענקה לעבד, הוא

שלשים

סלעים.

ומקשינן: הרי גם בענין ערכין נאמר לשון "נתינה" [ויקרא כז כג] "ונתן את הערכך".

והרי שיעור הערך הגבוה ביותר הוא חמישים שקלים. ואם כן קשה: מדוע רבי יהודה לומד "נתינה נתינה" משלשים של עבד?

ונילף

[נלמד]

"נתינה נתינה" מערכין

, ונאמר ששיעור הענקה הוא חמישים סלעים!

ומתרצינן: עדיף ללמוד את דין הענקה מדין שלשים של עבד, משני טעמים:

חדא,

טעם אחד:

ד

אם לפניך שתי אפשרויות: ללמוד מן המרובה או ללמוד מן המועט -

אם

תפשתה

[תתפוס] את ה

מרובה,

יש חשש שמא

לא תפשתה

[לא תתפסנו] כדין.

שהרי יתכן שהיה ראוי לך לתפוס את המועט.

אבל אם

תפשתה

את ה

מועט,

אין ספק ש

תפשתה

אותו כדין. שהרי בכלל המרובה יש גם את המועט.

ולכן לומדים את שיעור הענקה משלשים של עבד ולא מחמישים סלעים של ערכין.

ועוד

טעם נוסף:

עבד מעבד הוה ליה למילף

.

ראוי ללמוד את דין הענקה בעבד מדין תשלום שלשים של עבד, מאחר ששניהם הם דינים שנאמרו בעבדים.

שנינו בברייתא:

רבי שמעון אומר

: מעניקים לעבד

חמשים

סלעים,

כחמשים של ערכין.

והוינן בה:

מאי טעמיה דרבי שמעון?

ומשנינן: נאמר בענין הענקה [דברים טו]: "אשר ברכך ה' אלהיך תתן לו".

ורבי שמעון

גמר

[למד]

"נתינה נתינה"

בגזרה שוה

מערכין,

שגם בענין ערכין נאמרה לשון "נתינה" [ויקרא כז כג], "ונתן את הערכך".

מה

, כמו ששיעור הנתינה שהוזכרה

להלן

בערכין, הוא

חמשים

שקלים -

אף

שיעור הנתינה שהוזכרה

כאן

, בהענקה, הוא

חמשים

סלעים.

ומקשינן: הרי "ערכין" היינו האומר "ערך פלוני עלי", והוא חייב לשלם להקדש את הערך הקצוב בתורה [ויקרא כז] לפי גיל הנערך ולפי מינו.

ובתורה נאמרו כמה "ערכין". הערך הגבוה ביותר הוא לזכר מבן עשרים שנה ועד ששים שנה, ושיעורו הוא חמישים סלעים. והערך הנמוך ביותר הוא לנקבה מבת חדש ועד חמש שנים, ושיעורו שלשה סלעים.

רבי שמעון לומד ששיעור הענקה הוא חמשים סלעים בגזרה שוה מערכין.

וקשה: הרי יש כמה שיעורים בערכין. ומדוע רבי שמעון אמר ששיעור הענקה הוא חמשים סלעים, כשיעור הגבוה שבערכין?

ואימא,

אמור ששיעור הענקה הוא כמו השיעור שהוא

בפחות שבערכין,

דהיינו שלשה סלעים!

ומתרצינן:

"אשר ברכך יי אלהיך" כתיב

. ומכאן שיש לדרוש מגזרה שוה לרבות ולא למעט.

והנה, אין אדם דן גזרה שוה מעצמו אלא אם כן קבלה מרבותיו הלכה למשה מסיני, והיתה מסורת ביד התנאים אלו תיבות שבתורה נאמרו לגזרה שוה.

ומאחר שאמרנו שרבי שמעון למד "נתינה" "נתינה" לגזרה שוה, הרי שרבי שמעון קבל מרבותיו שלשון "נתינה" נאמרה בתורה לגזרה שוה. ואם כן קשה:

מדוע רבי שמעון למד "נתינה" "נתינה" מערכין?

ונילף

נלמד

"נתינה" "נתינה" מ

נזקי

עבד

שנאמר [שמות כא] בשור מועד שנגח עבד: "כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו"!

מה

, כמו ששיעור הנתינה שהוזכרה

להלן

בעבד הוא

שלשים

-

אף כאן

, שיעור הנתינה שהוזכרה בהענקה, הוא

שלשים

סלעים!

ומדוע אמר רבי שמעון ששיעור ההענקה הוא חמשים סלעים?

והגמרא מחזקת את הקושיא:

אף על פי שמצאנו לשון "נתינה" בערכין ששיעורה חמשים סלעים. בכל זאת היה ראוי שרבי שמעון ילמד את הנתינה שבהענקה מהנתינה שבנזקי עבד, ששיעורה שלשים סלעים, משני טעמים:

חדא

, טעם אחד: אם יש לפניך הברירה מבין שתי אפשרויות: ללמוד מן המרובה או ללמוד מן המועט, הכלל הוא,

ד

אם

תפשתה

את ה

מרובה,

יש חשש שמא

לא תפשתה

כדין, שהרי יתכן שהיה ראוי לך לתפוס את המועט.

אבל אם

תפשתה

את ה

מועט,

אין ספק ש

תפשתה

כדין, שהרי בכלל המרובה יש גם את המועט.

ועוד

טעם נוסף:

עבד מעבד

-

הוה ליה למילף

.

היה ראוי ללמוד את שיעור ההענקה בעבד, משיעור שלשים של עבד, ששניהם דינים שנאמרו בענין עבדים!

ומאחר שראוי ללמוד "נתינה" "נתינה" מעבד ששיעור הענקה שלשים סלעים, מדוע אמר רבי שמעון שמעניקים לעבד חמשים סלעים?

ומכח קושיא זו הגמרא חוזרת בה ממה שאמרנו לעיל שרבי שמעון לומד "נתינה נתינה" לגזרה שוה, אלא צריך לומר, שרבי שמעון לא קיבל מרבותיו שלשון "נתינה" נאמרה בתורה לגזרה שוה.

אך לפי זה, קשה: מדוע רבי שמעון למד את שיעור ההענקה משיעור ערכין? מה ענין ערכין להענקה?

ומתרצינן:

רבי שמעון, "מיכה מיכה" גמר

.

רבי שמעון קיבל מרבותיו שלשון "מיכה" נאמרה לגזרה שוה, ונאמר בענין עבד [ויקרא כה] "וכי ימוך אחיך". ובערכין נאמר [ויקרא כז]: "ואם מך הוא". ומכאן מוכח, שיש ללמוד את שיעור הענקה בעבד משיעור ערכין, ששיעורו הוא חמשים סלעים.

נאמר בענין הענקה [דברים טו יד]: "העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך, אשר ברכך ה' אלהיך תתן לו".

וממה שנאמר בסוף הפסוק "אשר ברכך ה' אלהיך תתן לו", אנו לומדים, שאין חיוב להעניק לעבד דוקא מן הצאן או הגורן או היקב שהוזכרו בתחילת הפסוק, אלא אפשר להעניק לו מכל דבר.

ומאחר שאפשר להעניק לעבד מכל דבר, יש לנו לשאול: אם כן, למה נאמרו צאן גורן ויקב?

בשלמא לרבי מאיר,

לדעת רבי מאיר, מובן מדוע נאמרו צאן גורן ויקב, שהרי רבי מאיר לומד את שיעור הענקה בגזרה שוה "ריקם ריקם" מפדיון הבן. ושיעור פדיון הבן הוא חמש סלעים בלבד -

ולכו,

היינו דכתיב

"

צאן גורן ויקב

", כדי ללמד בגזירה שוה שכל אחד מהם שיעורו הוא חמש סלעים.

ומוכח מכאן שבסך הכל שיעור הענקה הוא חמש עשרה סלעים.

אלא,

אבל

לרבי יהודה ורבי שמעון

, שאינם לומדים את שיעור הענקה מצאן גרן ויקב, קשה:

האי

, הכתוב

"צאן גרן ויקב"

-

למה לי?

ומתרצינן:

האי

-

מיבעי ליה לכדתניא,

יש צורך בדברי הכתוב הזה, כדי ללמדנו את הדין השנוי בברייתא דלהלן:

שנינו בברייתא: "העניק תעניק לו מצאנך מגרנך ומיקבך".

יכול לא יהו מעניקין

לעבד

אלא מצאן גורן ויקב

בלבד.

מנין

נדע

לרבות כל דבר?

תלמוד לומר,

לכך נאמר בהמשך הכתוב: "

אשר ברכך יי אלהיך

תתן לו", מכאן שמעניקים לעבד מכל דבר.

ומאחר שמעניקים לעבד מכל דבר,

אם כן

קשה:

מה תלמוד לומר,

לאיזה צורך נאמר

"צאן גורן ויקב"?

עונה הברייתא: הכתוב בא

לומר לך: מה

כמו ש

צאן גורן ויקב מיוחדים

הם בכך

שישנן בכלל ברכה,

שהם מתרבים [צאן מתרבה על ידי פריה ורביה, וגורן ויקב זורעים אותם והם מצמיחים פירות].

אף כל

הדברים שהתרבו מהכתוב "אשר ברכך ה' אלהיך", לא התרבו אלא אם כן הם דברים

שישנן בכלל ברכה.

יצאו כספים

, שהואיל והם אינם מתרבים, הם אינם בכלל "אשר ברכך ה' אלהיך", ואין האדון מעניקם לעבדו.

אלו

דברי רבי שמעון.

רבי אליעזר בן יעקב אומר

: כספים לא יצאו מכלל "כל אשר ברכך ה' אלהיך". אלא

יצאו פרדות

, שאינן מולידות ואינן בכלל "ברכה". ואין האדון מעניקם לעבדו.

והגמרא דנה במה נחלקו רבי שמעון ורבי אליעזר בן יעקב:

ומקשינן:

ורבי שמעון,

מדוע הוא ממעט רק כספים, ולא פרדות? הרי פרדות אינן מולידות, ואם כן הן אינן בכלל ברכה!

ומתרצינן: אמנם

פרדות

אינן יולדות, אבל הן

משבחן בגופייהו,

הפרדות משמינות וגופם גודל, ולפיכך לדעת רבי שמעון הן בכלל "ברכה".

ומקשינן:

ורבי אליעזר בן יעקב,

מדוע הוא ממעט רק פרדות ולא כספים? הרי כספים אינם משביחים, ואם כן הם אינם בכלל ברכה!

ומתרצינן: אמנם

כספים

אינם משביחים בגופם, אבל

עביד בהו עיסקא

, אפשר לעשות בהם עיסקא ולהרויח ממון, ולפיכך לדעת רבי אליעזר בן יעקב הם בכלל ברכה.

עד כאן הגמרא ביארה את דברי הברייתא.

ומדברי הברייתא למדנו ש"צאן גורן ויקב" נאמרו כדי ללמדנו שאין מעניקים לעבד אלא מדברים שהם בכלל ברכה.

אבל עדיין יש לשאול: מדוע הוצרך הכתוב לומר את שלשת המינים [צאן גורן ויקב]? די היה לומר מין אחד מהם, והיינו לומדים ממנו שלא התרבו אלא דברים שהם בכלל ברכה!

וכדי לתרץ שאלה זו אמרינן:

וצריכא,

הכתוב הוצרך לומר את שלשת המינים הללו:

דאי כתב רחמנא צאן

בלבד,

הוה אמינא

הייתי אומר

בעלי חיים, אין,

דוקא בעלי חיים התרבו מ"אשר ברכך ה' אלקיך", מפני שהם דומים לצאן שהוזכר בכתוב בפירוש, אבל

גידולי קרקע, לא!

לפיכך

כתב רחמנא "גורן",

ללמדנו שאף גידולי קרקע הם בכלל "אשר ברכך ה' אלהיך".

ואי כתב

הכתוב

"גורן"

בלבד,

הוה אמינא

הייתי אומר

גידולי קרקע, אין,

רק גידולי קרקע הם בכלל "אשר ברכך ה' אלהיך", אבל

בעלי חיים, לא.

לפיכך

כתב רחמנא "צאן",

ללמדנו שאף בעלי חיים הם בכלל "אשר ברכך ה' אלהיך".

ועד כה בארנו מדוע הוצרך הכתוב לומר גם "צאן" וגם "גורן".

אבל עדיין יש לשאול:

"יקב"

-

למה לי?