Kidduschin 10b — Talmud auf Deutsch

לטמא משכב תחתון כעליון

, וכמו שיבואר להלן:

א. אשה הטמאה בטומאת נדה, מטמאה את המשכב שהיא שוכבת עליו, או את המושב שהיא יושבת עליו, בטומאה חמורה. והיינו, שהמושב או המשכב של הנדה, מטמאים אפילו אדם וכלים הנוגעים בהם.

ב. ואפילו היתה הנידה יושבת או שוכבת על עשר מצעות זה על גבי זה, כולם נטמאים בטומאת "משכב" או "מושב", ונעשים "אב הטומאה", והם מטמאים אפילו אדם וכלים, וכל שכן אוכלין ומשקין.

ג. אדם הבועל נדה, נטמא גם הוא, ומטמא אף הוא את עשר המצעות שתחתיו, אלא שטומאתם של המצעות קלה היא יותר מאשר מושב הנדה עצמה, והרי הם טמאים רק כ"עליונו של זב". כלומר, כבגד שהזב נושאו מעליו, שהוא נטמא רק בטומאת "ולד הטומאה" [המכונה גם "ראשון לטומאה"], ובכוחו לטמא אוכלין ומשקין בלבד, אבל לא אדם וכלים.

ד. אשה שהיא בת שלש שנים ויום אחד, ביאתה ביאה.

ולפיכך, אם היתה נדה, אדם הבועל אותה, הרי הוא נטמא, כאמור לעיל, בטומאת בועל נדה, שטמא שבעת ימים, וטומאתו היא חמורה, שהוא נטמא בתורת "אב הטומאה".

וכאמור, טומאתו חלוקה מטומאת הנדה עצמה, בכך שהוא מטמא את המצעות שהוא שוכב עליהן בטומאה קלה בלבד, "לטמא משכב תחתון", שתחת עשר מצעות, "כעליון", כבגד שמעל הזב, שהוא טמא רק בתורת ולד הטומאה, ולא בטומאת אב הטומאה [שבו טמא המשכב שתחת הנדה].

ו

כן, בת שלש שנים ויום אחד,

אם נשאת לכהן, אוכלת בתרומה,

כדין אשת כהן.

אבל פחות משלש שנים ויום אחד, אין נישואיה נישואין, הואיל ואין ביאתה ביאה.

ו

כן,

אם בא עליה אחד מכל

ה

עריות שבתורה, הרי אלו מומתין על ידה,

הואיל וביאתה ביאה.

ו

אולם

היא

-

פטורה!

שהרי קטנים אינם בני עונשין.

ו

כן,

אם

היא בת כהן, ו

בא עליה אחד מן

הפסולין

לכהונה [כגון: גוי, עבד, נתין, ממזר, או חלל],

פסלה

בביאתו

מן הכהונה

, מלהנשא לכהן. ומלאכול בתרומת בית אביה, אם היא כהנת.

עד כאן דברי המשנה במסכת נדה שהביא רבא.

ומוכיח עתה רבא מדברי המשנה הללו, שביאה עושה קידושין בלבד ולא נישואין:

קתני,

שנינו בתחילת המשנה: בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת ב

ביאה. וקתני

בהמשך המשנה: ואם

נישאת

לכהן אוכלת בתרומה.

ומשמע שגם אם התקדשה בביאה [ולא בכסף ושטר], כפי ששנינו ברישא, היא אינה אוכלת בתרומה עד שתנשא. ומוכח, שביאה עושה אירוסין בלבד, ולא נישואין!

ודוחה הגמרא את ראית רבא, כי אפשר לפרש את דברי המשנה באופן אחר:

הכי קאמר

התנא במשנה ההיא:

א. בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה, והביאה הרי היא כנישואין.

ב.

אי הני נשואין, דכהן נינהו,

אם אותם נישואין שנעשו על ידי קידושי ביאה [שכאמור, הם גם נישואין], היו נישואין לכהן, הרי זו

אוכלת בתרומה.

ומאחר שאפשר לפרש את דברי המשנה ההיא בנישואין שעל ידי קידושי ביאה לכהן, חוזרת השאלה: האם ביאה עושה אירוסין בלבד, או אף נישואין?

תא שמע

ראיה מברייתא שביאה עושה אף נישואין:

שנינו בברייתא:

וכבר שלח יוחנן בן בג בג אצל רבי יהודה בן בתירה לנציבין

שאלה:

שמעתי עליך, שאתה אומר: ארוסה בת ישראל

שהתארסה לכהן

אוכלת בתרומה

אף על פי שלא נשאת. וכי אמנם אמרת כך?!

שלח לו

רבי יהודה בן בתירה לבן בג בג תשובה על ידי שליח:

ואתה,

וכי

אי אתה אומר כן?!

הרי

מוחזקני בך שאתה בקי בחדרי תורה

. ואם כן, וכי יתכן ש

לדרוש בקל וחומר אי אתה יודע?!

הרי יש לדרוש מקל וחומר שבת ישראל שהתארסה לכהן אוכלת בתרומה -

ומה שפחה כנענית, ש

אם הכהן לא קנה אותה בכסף,

אין ביאתה

של הכהן בה,

מאכילתה בתרומה

.

אך אם היא נקנתה לכהן בכסף,

כספה

, שנקנית בו,

מאכילתה בתרומה

.

לפי שנאמר [ויקרא כב] בענין אכילת תרומה: "קנין כספו [של הכהן] הוא יאכל בו".

ומוכח שכח קנין הכסף גדול יותר מכח קנין הביאה לענין האכלת תרומה.

אם כן,

זו,

אשת כהן,

שביאתה מאכילתה בתרומה

, וכפי שיבואר להלן -

אינו דין שכספה

, הכסף שנקנית בו,

מאכילתה בתרומה

, אף על פי שלא נכנסה לחופה?!

שהרי כח קנין הכסף גדול הוא מכח הביאה לענין האכלת תרומה! ולפיכך, מן התורה אכן בת ישראל שהתארסה לכהן אוכלת בתרומה, אף על פי שלא נכנסה לחופה.

אבל, מה אעשה, שהרי אמרו חכמים: אין ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה

מדרבנן,

עד שתכנס לחופה.

עד כאן דברי הברייתא.

וכדי להוכיח מכאן שביאה עושה נשואין, דנה הגמרא בדברי הברייתא:

רבי יהודה בן בתירה הוכיח מכך שביאה מאכילה את האשה בתרומה, שאף כסף הקידושין מאכילה בתרומה. ויש לשאול:

היכי דמי

, באיזה אופן הוכיח רבי יהודה בן בתירה, שקנין כסף של כהן מאכיל את בת ישראל בתרומה, בדומה לביאה שעושה הכהן?

אי,

אם תאמר שמדובר

בביאה שעל ידי חופה

, כגון שנכנסה לחופה, ולאחר החופה בא הכהן עליה.

ו

באותו אופן מדובר גם ב

כסף על ידי

חופה.

אי אפשר לומר כן.

שהרי אם האשה נכנסה לחופה לאחר קנין קידושין, אזי

בתרוייהו מיכל אכלה,

בשניהם בין בכסף ובין בביאה, האשה אוכלת משנכנסה לחופה, ואפילו מדרבנן!

ומדוע אמר בן בתירה "אבל מה אעשה, שהרי אמרו חכמים אין ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה"?

והרי מדובר שאכן היא נכנסה לחופה, וראוי שתאכל בתרומה!

ואלא

שמא תאמר, שרבי יהודה בן בתירה אמר

בביאה ש

מאכילה בתרומה

על ידי

שנכנסה כבר ל

חופה, ו

מכאן הוא למד ל

כסף

שמאכיל בתרומה אפילו

שלא על ידי

חופה.

הרי גם כך אי אפשר לומר! שהרי,

הכא

, בביאה יש

תרתי, ו

אילו

הכא

בקנין כסף, יש רק

חדא!

דהיינו, הביאה הזאת מאכילה בתרומה על ידי צירוף שני קנינים: הביאה עצמה, והחופה.

ואילו בכסף מדובר בקנין אחד בלבד!

ואם כן, האיך אפשר ללמוד שכסף יאכיל בקנין אחד בלבד מביאה כזאת שאינה מאכילה אלא על ידי שני קנינים?

אלא לאו

, בהכרח שבן בתירה דיבר ב

ביאה שלא על ידי חופה,

שדי בביאה זו להאכיל בתרומה,

ו

למד מכך ל

כסף

, שאף הוא מאכיל

שלא על ידי חופה

.

ובכך שניהם שוים, שמאכילים על ידי קנין אחד.

וחכמים גזרו ואמרו, אין האשה אוכלת על ידם עד שתכנס לחופה.

ואם כן, יש להוכיח מכאן שביאה עושה נישואין:

שהרי

אי אמרת בשלמא,

דברי הברייתא מובנים אם תאמר שביאה

נישואין עושה

. כי מאחר שהביאה עושה נישואין, ואילו כסף אינו עושה אלא אירוסין,

משום הכי פשיטא ליה דאלימא לה ביאה מכסף

. לפיכך פשוט לו לבן בתירה שהביאה עדיפה מכסף, ואין ספק שהיא מאכילה בתרומה. לפי שנאמר בענין תרומה: "כל טהור בביתך יאכל אותו". ודרשו מכאן חכמים, שאשה נשואה אוכלת מן התרומה. מפני שהיא בבית בעלה. ומאחר שביאה עושה נישואין, ודאי שהיא מאכילה בתרומה.

אלא,

אבל,

אי אמרת

שביאה

קדושין

בלבד היא

עושה,

אם כן קשה:

מאי שנא הכא,

במה שונה ומיוחדת הביאה,

דפשיטא ליה

לרבי יהודה בן בתירה שהיא מאכילה בתרומה.

ומאי שנא הכא,

במה שונה ומיוחד הכסף,

דמספקא ליה

אם הוא קונה, עד שהוצרך ללומדו מביאה?

אלא בהכרח יש להוכיח מהברייתא שביאה עושה נישואין.

ודחינן את הראיה:

אמר רב נחמן בר יצחק: לעולם אימא

[אומר]

לך

שמדובר

בביאה

שמאכילה

על ידי חופה, ו

מכאן למד בן בתירה ש

כסף

מאכיל

שלא על ידי חופה.

אלא שהקשנו על כך: וכי אפשר ללמוד שכסף בפני עצמו מאכיל, מביאה שאינה מאכילה אלא על ידי שני דברים [א. ביאה, ב. חופה]?!

ורב נחמן בר יצחק עונה על כך:

ודקאמרת הכא תרתי והכא חדא,

ועל מה ששאלת: הרי ביאה מאכילה על ידי שני קנינים' ואיך אפשר ללמוד מכאן שכסף יאכיל בקנין אחד? יש להשיב:

קל וחומר מיהא, איתיה

. בכל זאת אפשר ללמוד מקל וחומר שכסף יאכיל אף בלא חופה. וכדלהלן:

והכי שלח ליה,

וכך שלח בן בתירה לבן בג בג:

ומה שפחה כנענית, ש

אם הכהן לא קנה אותה בכסף אלא בא עליה, אזי

אין ביאתה מאכילתה בתרומה אפילו על ידי חופה,

ובכל זאת

כספה מאכילתה

בתרומה

בלא חופה.

ומכאן שכח הכסף בלא חופה, גדול יותר מכח ביאה וחופה גם יחד.

ואם כן,

זו

, אשת כהן,

שביאתה מאכילתה בתרומה על ידי

שנכנסה ל

חופה,

וכי

אינו דין

שנאמר,

שכספה מאכילתה בתרומה

אף

בלא חופה?!

שהרי כח הכסף בלא חופה, גדול מכח ביאה וחופה גם יחד!

והוסיף בן בתירה ואמר:

אבל מה אעשה?

שהרי אמרו חכמים אין ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה, משום

הגזירה

ד

הזכיר

עולא

לעיל [ה א]: מאחר שארוסה נמצאת בבית אביה, יש לחשוש שמא ימזגו לה כוס יין של תרומה בבית אביה, ותשקנו לאחיה ולאחיותיה, והם אסורים לאכול תרומה, שהרי הם אינם כהנים.

ולפי זה, רב נחמן בר יצחק מבאר גם את טעמו של בן בג בג, שנראה מדברי הברייתא שהוא לא דרש את הקל וחומר הזה. ולדעתו, ארוסה אינה אוכלת בתרומה אפילו מדאורייתא:

ובן בג בג

סובר, שאין להוכיח משפחה כנענית שכח כסף הקידושין בפני עצמו גדול מכח ביאה וחופר יחד, היות ול

גבי שפחה כנענית,

כאשר שקנאה בכסף, הוא

לא שייר בקנינה

כלום, והרי היא שלו לגמרי.

אך

הכא

, באשה שנקנתה בכסף,

שייר בקנינה

. שהרי עדיין היא לא נכנסה לרשותו לגמרי, ליורשה ולהטמא לה, עד שתכנס לחופה.

ולפיכך אין ללמוד את כח כסף הקידושין בפני עצמו מכסף השפחה הכנענית.

רבינא חולק על רב נחמן בר יצחק, וסובר, שלא עלה בדעתו של בן בתירה ללמוד שכסף יאכיל בפני עצמו, מביאה שאינה מאכילה אלא בצירוף חופה.

ולפיכך,

רבינא אמר

: מטעם אחר אין להוכיח מדברי בן בתירה שביאה עושה נישואין:

אף בן בג בג שסבר שאין ארוסה אוכלת בתרומה,

מדאורייתא מפשט פשיטא ליה דאכלה

משעת הארוסין, בין אם התקדשה בביאה ובין אם התקדשה בכסף. ולפיכך אין להוכיח מכאן שביאה עושה נישואין. שהרי אפילו אם אינה עושה אלא אירוסין, אזי היא אוכלת בתרומה.

ו

רק לענין איסור

מדרבנן, הוא דשלח ליה

לבן בתירה.

והכי

[וכך]

שלח ליה

:

אני בן בג בג סובר, שבת ישראל שהתארסה לכהן בכסף או בשטר אינה אוכלת בתרומה כל זמן שלא נכנסה לחופה, משום שיש חשש שמא ימצאו בה "סימפון", דהיינו מום, ואז קידושיה בטלים מלמפרע, מפני שהתברר שהם קידושי טעות [שהבעל לא קידש אותה על דעת כן]. ואם ארוסה בת ישראל היתה אוכלת בתרומה, נמצא שבסופו של דבר התברר שהיא עברה איסור באכילתה, שהרי קידושיה היו קידושי טעות.

ולפיכך אמרו חכמים שארוסה בת ישראל שהתארסה בכסף או בשטר אינה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה, ומשנכנסה לחופה אין לחשוש שמא ימצא בה מום ויתבטלו הקידושין, מפני שדרך האדם לבדוק את האשה ביד קרובותיו לפני החופה אם יש בה מום, ואפילו אם נמצא שהיה בה מום, ודאי הוא ידע על כך, והסכים להנשא על דעת כן, ואין קידושיו קידושי טעות.

ו

שמעתי עליך, שאתה

בן בתירה,

אומר: ארוסה בת ישראל

שהתארסה בכסף או בשטר

אוכלת בתרומה

אפילו מדרבנן.

ולא חיישת לסימפון

[למום].

האם אמרת כך?!

שלח ליה

בן בתירה:

ואתה,

וכי אתה,

אי אתה אומר כן?!

הרי

מוחזקני בך שאתה בקי בחדרי תורה,

וכי

לדרוש בקל וחומר אי אתה יודע?!

והלא יש להוכיח מקל וחומר שאף ארוסה שהתארסה בכסף או בשטר אוכלת בתרומה -

שהרי אין ספק, שגם אתה, בן בג בג מודה, שאשה אשר התקדשה לכהן בביאה, אוכלת בתרומה אף על פי שלא נכנסה לחופה. ואין חשש שמא נמצא בה מום שיבטל את הקידושין, מפני שאין אדם מקדש את האשה בביאה לפני שהוא בודק אם יש לה מום.

ולכן, אפילו אם נמצא בה מום, אין הקידושין בטלים, שהרי הבעל ידע מכך, ולמרות הכל הוא קידש אותה. ואין אלו קידושי טעות.

ולפי זה יש ללמוד בקל וחומר, שאשה אשר התארסה לכהן בכסף, תאכל בתרומה אפילו מדרבנן, ואין חוששים לסמפון:

ומה שפחה כנענית, שאין ביאתה

לכהן

מאכילתה בתרומה,

ובכל זאת

כספה

מאכילתה בתרומה, ולא חיישינן לסמפון

, ואין חוששים שמא נמצא בה מום, ויתבטל קניינה משום שהוא מקח טעות.

אם כן,

זו

, אשת כהן,

שביאתה מאכילתה בתרומה

אפילו אם לא נכנסה לחופה, ונמצא שכח אכילתה בתרומה גדול מכח שפחה כנענית שאינה אוכלת על ידי ביאה -

וכי

אינו דין

לומר

שכספה מאכילתה בתרומה

כשם שמצאנו בשפחה כנענית,

ולא ניחוש לסימפון?!