Ketubot 9a — Talmud auf Deutsch

הקדמה לסוגיית פתח פתוח.

שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא

:

א. כל האומר על דבר שהוחזק כדבר היתר - שהוא דבר אסור, וכגון האומר על דבר שהחזיקוהו עדים שהוא שומן, שאינו אלא חלב, הרי הוא עצמו אסור לאוכלו. וקראוהו חכמים "שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא" [עשה האומר את הדבר על עצמו כחתיכת איסור].

בטעם הדבר, הכריעו האחרונים שהוא מדין נאמנות האדם ביחס לעצמו, והוא נלמד ממה שאמרה תורה [שמות כב ט] "אשר יאמר כי הוא זה", שמשם למדו חכמים את נאמנותו של אדם על עצמו לחייבו ממון.

וכשם שנאמן בהודאתו לחייב עצמו בממון, כך נכלל בפסוק זה שיהא האדם נאמן באיסור ביחס לעצמו.

ספק ו

"

ספק ספיקא

"

באיסורים

:

א. קיימא לן "ספיקא דאורייתא - לחומרא", היינו שבכל ספק איסור של תורה אסור לעבור עליו מספק. ואילו "ספק דרבנן - לקולא".

ב. נחלקו הראשונים בדין זה של "ספיקא דאורייתא לחומרא", האם הוא מן התורה או מדרבנן:

דעת רש"י והרבה ראשונים שהוא מן התורה.

ואילו דעת הרמב"ם היא, שאינו אלא מדרבנן.

ג. כאשר יש צד אחד לאסור דבר וצד אחד להתיר, והצד לאסור אינו ודאי, אלא בו עצמו יש ספק אם הוא אסור או מותר, הרי זה "ספק ספיקא", והולכים בו לקולא גם כשהספק הוא בדבר תורה.

ולמשל, אשה שנתברר לנו בודאות שהיא נבעלה לפני הנישואין, ואנו מסתפקים אם נבעלה לאחר האירוסין ונאסרה על בעלה כדין סוטה, או שמא קודם לאירוסין זינתה והיא אינה אסורה. ומצטרף לספק זה ספק שני, האם בעילתה היתה ברצון והיא נאסרה על בעלה, או שמא באונס היתה הבעילה, והיא לא נאסרה על בעלה -

היות ונצטרפו שני ספיקות בתורת "ספק ספיקא" - הרי אשה זו מותרת לבעלה.

ד. שני טעמים מצאנו בטעם הדבר ש"ספק ספיקא" באיסור הולכים בו לקולא:

האחד: יסוד ההיתר הוא מדין "רוב", שהרי יש לנו "רוב צדדים" לומר שהדבר מותר, וכמבואר טעם זה ברשב"א בתשובותיו.

השני, כתבוהו האחרונים לפי שיטת הרמב"ם ש"ספיקא דאורייתא לחומרא" אינו אלא מדרבנן. ולדבריו כאשר יש שני ספיקות, הרי זה כאילו אנו מסתפקים אם דבר זה נכלל בדין "ספיקא דאורייתא לחומרא". שהרי אין כאן ספק דאורייתא בודאות, אלא הספק הוא אם אכן יש לפנינו ספק איסור.

והיות וספיקא דאורייתא הולכים בו לחומרא לדעת הרמב"ם רק מדרבנן, אם כן, מעתה ב"ספק ספיקא", הספק הוא רק באיסור מדרבנן. וקיימא לן שספיקא דרבנן הולכים בו לקולא.

ספק וספק ספיקא בממונות

:

א. כל ספק בדיני ממונות, הולכים בו אחר המוחזק. לפי שכלל הוא בידינו ש"המוציא מחבירו - עליו הראיה". ודין זה דין תורה הוא.

ב. בתוספות בסוגייתנו [ט ב] יתבאר, אם גם מכח ספק ספיקא מוציאים ממון.

אשה שזינתה תחת בעלה

-

לענין איסור ולענין כתובה

:

א. אשת ישראל שזינתה עם אדם זר תחת בעלה, ברצון - הרי היא נאסרת הן לבעלה והן לבועל אותה [אפילו לאחר שיגרשנה בעלה או ימות].

אך אם נאנסה תחת בעלה אין היא אסורה לבעל, ואילו דין איסורה לבועל יתבאר בסוגייתנו.

ב. אשת כהן שנאנסה - הרי היא אסורה לבעלה הכהן.

ג. אשת ישראל שקינא לה בעלה והתרה בה: אל תסתתרי עם פלוני! ועברה על ציוייו, ונסתרה עמו, היא נקראת "ספק סוטה", ואסורה היא כדין ודאי סוטה הן לבעל והן לבועל עד שתשתה את המים המאררים ותימצא טהורה.

ד. הסוטה מפסידה את כתובתה, ובטעם הדבר נאמרו שני טעמים:

האחד: כדי שתהא האשה קלה בעיניו להוציאה.

השני: הואיל והיא זו שגרמה להיאסר על בעלה, לכן היא מפסידה את כתובתה.

ה. אשת כהן שנאנסה, אינה מפסדת את כתובתה.

אין דבר שבערוה פחות משנים

:

א. קיימא לן שאין לפסוק דיני ממונות אלא על פי שני עדים, שכך אמרה תורה "על פי שנים עדים יקום דבר". ואילו באיסורין מקבלים אנו אף את עדותו של עד אחד ש"עד אחד נאמן באיסורין".

ב. דבר שבערוה, כגון עניני גיטין וקדושין, או כגון שבאים בית הדין לאסור אשה לבעלה, הוא כדיני ממונות, שאין מוציאים ממון מאדם אלא על פי שני עדים.

דין זה נלמד בגזירה שוה ממה שנאמר בדבר שבערוה "כי מצא בה ערות

דבר

", ונאמר בדיני ממונות "על פי שנים עדים יקום

דבר

". וקיבלו חכמים במסורת הקבלה, שגזירה שוה זו באה ללמד שאף דבר שבערוה אין דנים בו אלא על פי שני עדים כדיני ממונות.

ג. לא זו בלבד שבירור דבר שבערוה אינו אלא על פי שני עדים, אלא אף קיומו של דבר שבערוה, כגון גיטין וקדושין, אינו מתקיים אלא אם כן ראו את הדבר שני עדים, והם נקראים "עדי קיום".

ד. בסוגייתנו תדון הגמרא, האם גם זנות של אשת איש, האוסרת אותה לבעלה ולבועל, אף היא אינה "מתקיימת" לאסור אותה אלא ב"עדי קיום", כגיטין וקדושין, היות ואיסור אשה לבעלה "דבר בערוה" הוא.

אמר רבי אלעזר

: הגמרא מביאה עתה את דבריו של רבי אלעזר בדין "פתח פתוח מצאתי", מפני שבהמשך הסוגיא מביאה הגמרא ראיה לדברי רבי אלעזר ממשנתנו.

פתח רחמה של הבתולה סגור עד לאחר ביאה ראשונה [אם לא שהוכתה תחילה על ידי עץ וכדומה, והיא נקראת "מוכת עץ", ויש הסוברים שאף "מוכת עץ" פתחה סתום]; ודרכן של הבתולות שיוצא מהן דם בתולים בביאה ראשונה [אלא אם כן "מוכת עץ" היא, ויש הסוברים שאף "מוכת עץ" יש לה דם בתולים].

בעל שנשא אשה בחזקת בתולה,

האומר

לאחר שבעל אותה ביאה ראשונה

"פתח פתוח מצאתי

", שלא כדרך הבתולות, ובהכרח שנבעלה קודם ביאה זו.

הרי הוא

נאמן לאוסרה עליו

, מספק, שמא זינתה בין האירוסין לנישואין, ונאסרה על בעלה כדין זונה שזינתה תחת בעלה.

ותמהה הגמרא על דינו של רבי אלעזר, כי אף אם אכן נאמין לו שמצא פתח פתוח, ואכן נבעלה לאדם אחר עדיין אינה נאסרת עליו -

ואמאי

אסורה היא עליו!? והרי

ספק ספיקא הוא

אם בעילתה היתה באופן שנאסרה על בעלה, וכל ספק שהוא מורכב משני ספיקות אינו אסור.

והרי כאן יש שני ספקות, האחד:

ספק

נבעלה בהיותה ארוסה

תחתיו

, ונאסרה עליו כדין סוטה,

ספק

היתה הבעילה כאשר

אין

היא

תחתיו

, ולא נאסרה עליו.

ו

אף

אם תמצי לומר

שאכן

תחתיו

היא נבעלה, עדיין יש כאן ספק שני:

ספק

אם נבעלה

באונס

ולא נאסרה עליו, כדין אשת ישראל שאינה נאסרת על בעלה אם נאנסה,

ספק

אם נבעלה

ברצון

ונאסרה עליו.

ומתרצת הגמרא את דברי רבי אלעזר:

לא צריכא

, אכן לא נאמרו דברי רבי אלעזר בכל אשה -

אלא רק

באשת כהן

, שאסורה על בעלה אפילו אם נאנסה, ונמצא שאין איסורה תלוי אלא בספק אחד, שמא נבעלה תחתיו שמא לא נבעלה תחתיו, וספק איסור דאורייתא הוא לחומרא.

ואיבעית אימא

: אפילו

באשת ישראל

יש אפשרות שאין בה אלא ספק אחד, ואף בה דיבר רבי אלעזר:

וכגון דקביל בה אבוה קדושין פחותה מבת שלש שנים ויום אחד

[נתקדשה על ידי אביה בהיותה פחותה מבת שלש שנים], שאז אין להסתפק בה שמא נבעלה כאשר לא היתה תחתיו, כי בתוליה של קטנה הנבעלת כשהיא פחות מגיל שלש שנים, חוזרים כמו שהיו לפני שנבעלה, ובהכרח שפתחה נפתח לאחר שהיתה בת שלש שנים, בשעה שכבר היתה תחתיו.

וסבורה היתה הגמרא שחידושו של רבי אלעזר הוא, שהבעל נאמן היות והוא בא לאסור אותה על עצמו, ו"שוייא אנפשיה חתיכה דאיסורא" [עשה את האשה ביחס אליו כחתיכה של איסור] -

ולפיכך תמהה הגמרא:

מאי קא משמע לן

רבי אלעזר בכך? והרי כבר

תנינא

במשנה במסכת קדושין [סה א] לדין "שוייא אנפשיה חתיכה דאיסורא"!?

קרובי האשה, בתה ובת בתה ובת בנה, אחותה, ואמה ואם אמה ואם אביה - אסורים על הבעל. וקרובי הבעל, בנו, אחיו ובן אחיו, וכן אביו - אסורים על האשה.

דתנן:

האומר לאשה: "קדשתיך

", ומאחר שקדשתיך, הריני אסור לקחת את בתך ואחותך ושאר קרובותייך,

והיא

מכחישה אותו, ו

אומרת: לא קדשתני

.

הרי

היא

, האשה -

מותרת בקרוביו

. היות והיא מכחישה את דבריו, ואין עדים המעידים כדבריו.

ו

אילו

הוא

, האיש -

אסור בקרובותיה

, היות ו"שוייא אנפשיה [את קרובותיה עליו] חתיכה דאיסורא".

הרי שכבר חידשה לנו המשנה את דין "שוייא אנפשיה חתיכה דאיסורא", ולשם מה הוצרך רבי אלעזר להשמיענו דין זה!?

ומתרצת הגמרא:

מהו דתימא

, אם לא היה מחדש רבי אלעזר את חידושו, שרק

התם

כשאומר הבעל "קדשתיך" -

דודאי קים ליה

[ודאי בקי הוא בדבר], נאמן הבעל ביחס לעצמו.

אבל הכא

, כשאומר "פתח פתוח מצאתי"

\- הייתי אומר, שהיות וזו היא ביאתו הראשונה, לפי שעד עכשיו הוא לא היה נשוי,

מיקם הוא דלא קים ליה

[אינו בקי בדבר, ורך נדמה לו שפיתחה פתוח], ולא תיאסר עליו.

קא משמע לן

רבי אלעזר שבקי הוא בכך, ולכן אסורה היא עליו.

ואין רבי אלעזר בא לחדש שאין אנו מחזיקים את הבעל כמשקר, כי דבר ברור הוא שביחס לאיסורו של הבעל עצמו הרי הוא נאמן, וכפי ששנינו במשנה בקדושין, אלא עיקר חידושו של רבי אלעזר הוא, שאין אנו אומרים מתוך טעות וחוסר בקיאות נדמה לו שמצא פתח פתוח ונאסרה עליו, אף שבאמת לא היה פיתחה פתוח.

ועוד מקשה הגמרא על דברי רבי אלעזר, מכיוון אחר:

ומי אמר רבי אלעזר הכי

, שאשה נאסרת לבעלה על ידי זנות שלא בנוכחות עדים שיהוו "עדי קיום" על הזנות!?

והאמר רבי אלעזר: אין האשה נאסרת על בעלה

בלא עדים שזינתה בפניהם,

אלא על עסקי קנוי וסתירה

[שקינא לה בעלה, ואמר לה "אל תתייחדי עם אדם פלוני", ועברה על ציוויו ונסתרה עמו], שאז חידשה התורה שהיא נאסרת על בעלה מדין "סוטה", גם אם אין עדים שראו מעשה זנות -

וכמעשה שהיה

בדוד המלך, שבא על בת שבע אשת אוריה החתי, ומפרש לה ואזיל. ותמהה הגמרא על הקושיא:

ותסברא

, וכי סבור אתה שאכן אמר רבי אלעזר שאין האשה נאסרת על בעלה אלא על ידי קינוי וסתירה, וכפי שהיה אצל דוד, שנאסרה אשת אוריה על אוריה רק כיון שנבעלה לדוד אחר קינוי וסתירה!?

וכי

מעשה שהיה

בדוד -

בקינוי וסתירה הוה!?

והרי מעולם לא קינא לה אוריה!?

ועוד

תיקשי:

מי אסרוה

, וכי אסרוה על אוריה עד שאמר רבי אלעזר שאין היא נאסרת על בעלה אלא בקינוי וסתירה, וכפי שאסרוה על אוריה בעלה של בת שבע!?

ומתרצת הגמרא:

הא, לא קשיא!

אם משום קושיא זו - אין נדחים דברי רבי אלעזר!

כי לא הביא רבי אלעזר את המעשה שהיה בדוד, כדוגמא של איסור על ידי קינוי וסתירה, אלא רק הביא זאת כראייה לדינו.

ו

הכי קאמר

רבי אלעזר:

אין האשה נאסרת על בעלה

בזנות גרידא -

אלא על עסקי קינוי וסתירה

.

וראייה לדבר,

ממעשה שהיה

אצל דוד ובת שבע,

דלא הוה

, שלא היה שם

קינוי וסתירה, ו

לכן

לא איתסרא

בת שבע על אוריה על אף שזינתה תחתיו עם דוד!

ומאחר שנתבארו דברי רבי אלעזר אלו, חוזרת הגמרא לדון בדבריו כאן:

מכל מקום, קשיא

דברי רבי אלעזר בסוגייתנו, שהרי לפי דברי רבי אלעזר עצמו, רק על ידי

קינוי וסתירה

-

אין

, אכן נאסרת היא על בעלה.

אבל על ידי אמירת הבעל

"פתח פתוח

מצאתי" -

לא

נאסרת האשה על בעלה, היות ולא היו עדי קיום על הזנות.

ואילו כאן אמר רבי אלעזר שהאשה נאסרת על ידי אמירת הבעל "פתח פתוח מצאתי"!?

ותמהה על התמיהה:

ולטעמיך

, לטעמך, שאתה מבין את דברי רבי אלעזר שם, שאין האשה נאסרת אלא על ידי קנוי וסתירה. ומתוך כך הוקשה לך על דברי רבי אלעזר בסוגייתנו -

וכי אפשר לומר שלפי דעת רבי אלעזר רק על ידי

קנוי וסתירה, אין

, רק אז נאסרת האשה המזנה על בעלה. אבל על ידי

עדים

המעידים על זנותה -

לא

נאסרת על בעלה, וזהו מה שאמר רבי אלעזר: אין האשה נאסרת על בעלה אלא על ידי קנוי וסתירה!?

והרי התורה אמרה "כי יקח איש אשה ובעלה, והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר, וכתב לה ספר כריתות, ונתן בידה". ומפורש בכתוב, שאם "מצא בה ערות דבר", והוא על ידי עדים שהעידו על זנותה, כמבואר בגמרא במסכת סוטה [ג ב], עליו לגרשה משום שנאסרה עליו. ואם כן ודאי שלא עלתה על דעתו של רבי אלעזר לומר כן.

אלא

בהכרח, שרבי אלעזר אינו עוסק ב"עדי קיום", אלא ב"עדי בירור", לברר בפני בית הדין את עובדת הזנות, ו

הכי קאמר

:

אין האשה נאסרת על בעלה בעד אחד

המעיד בפנינו על זנותה,

אלא בשני עדים

המעידים כן בפנינו.

ו

אילו לאחר

קינוי וסתירה

[שהעידו שני עדים שקינא לה בעלה, ושנסתרה עם מי שהתרה בה שלא תסתתר עמו] -

אפילו בעד אחד

המעיד על זנותה

נמי

נאסרת.

ועד שלא סיימה הגמרא לפרש את דברי רבי אלעזר, מבארת הגמרא שאין סתירה בין דברי רבי אלעזר שם לדבריו בסוגייתנו.

ו

מאחר שלא הצריך רבי אלעזר עדי קיום לאסור אותה מחמת הזנות. אם כן -

האומר

"פתח פתוח

מצאתי", נאמן לאוסרה על עצמו, היות ו

כשני עדים

המעידים על זנותה

דמי

.

והיינו, שדבר ברור הוא לו שנבעלה, ולכן יכול הוא לאוסרה על עצמו מדין "שוייא אנפשיה חתיכה דאיסורא".

ולאחר שתירצה הגמרא את הסתירה כביכול בדברי רבי אלעזר, מוסיפה הגמרא ומבארת את סיום דברי רבי אלעזר "וכמעשה שהיה":

כך המשיך ושאל רבי אלעזר:

וכי תימא, מעשה שהיה

בבת שבע, אשת אוריה -

מפני מה לא אסרוה

על אוריה!?

והרי אין צורך בקינוי וסתירה כדי לאסור אשה לבעלה, אלא עצם הזנות אוסרת, והרבה עדים היו בדבר שזינתה בת שבע עם דוד, שהרי הביאה דוד לביתו!?

התם

, באשת אוריה לא נאסרה, כי -

אונס הוה!

שהרי לא ברצונה נבעלה לדוד, ולכן לא נאסרה על אוריה בעלה.

ואיבעית אימא

, משום טעם אחר לא אסרוה:

כי הא דאמר רב שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן

: